כמו חצבים בסתיו, כמו זיקוקים ביום העצמאות, כמו הקרמבו הראשון של החורף – יש משהו מרגיע ומנחם בתוכנית ריאליטי ותיקה שחוזרת למסכים בעונה חדשה. מסביב יהום הסער ואזעקות הצבע האדום, אבל עם כל הכבוד לרוחות המלחמה – אחרי מהדורת החדשות מגיע העוגן המוכר והבטוח שמזכיר לנו שהשגרה עדיין כאן.
"בייבי בום", שחזרה בשבוע שעבר למסך בפעם החמישית, היא כנראה הסדרה המנחמת והמרגיעה מכולן: מי שצפה בעונה קודמת יודע בדיוק למה לצפות גם הפעם, דקה אחר דקה. שוב נעקוב בכל פרק אחרי שלושה זוגות שהגיעו ללדת, שוב נצפה בשעון המסתובב שמלמד אותנו על השעות שחלפו בחדר הלידה, שוב נתרגש כשהמיילדת תניח על האם המותשת תינוק צווחן ומלוכלך. יהיו כאן ניתוחים קיסריים ודיונים על אפידורל, סבתות נרגשות וגברים שקוראים לנשותיהם "מאמי" וגוללים את הפיד של אתרי חדשות הספורט בזמן שמאמי מתפתלת מכאבים.
אבל האמת היא שזה חלק מהקסם. ל"בייבי בום" אין צורך להצטייד במנחים חדשים ונוצצים או להמציא את עצמה מחדש מדי עונה, פשוט כי הפורמט שלה מבוסס על האירוע היחיד במעגל החיים האנושי שמצליח ללחוץ על בלוטות הרגש גם בפעם המיליון. כי כשמדובר בלידות, לא צריך לוּפר וקוקיות ואין צורך אפילו בסיפור חיים מי יודע מה מרגש: הריגוש טמון בלידות עצמן, וככזה הוא מצליח לספק את הסחורה שוב ושוב. ושוב. מי צריך את כוכב נולד כשאפשר לצפות בתינוק נולד.
אם היינו ב־2013 היינו דנים ככל הנראה בעצם הבחירה של המשתתפים להיחשף ברגעים האינטימיים ביותר בחייהם, ואולי מוסיפים גם צקצוק או שניים. אבל אנחנו ב־2018, ונדמה שהדיון הזה הוכרע מזמן: חשיפת־היתר של רובנו היא עובדה קיימת, וגם הריאליטי נמצא כאן כדי להישאר (גם אם השבועות האחרונים הוכיחו שדרמה איכותית ואטרקטיבית מסוגלת לנצח תוכנית ריאליטי פופולרית, אם רק מתאמצים מספיק). ואחרי הצקצוקים והדיונים, האמת היא ש"בייבי בום" היא תוכנית הריאליטי הכי אנושית וחיובית שתמצאו על המסך. אפילו "מאסטר שף" החביבה מנפחת ללא פרופורציות את הנתח שמוקדש לברברת מיותרת ולשלב ההדחות, ועל "האח הגדול" אין בכלל מה לדבר.
דווקא בגלל שהיא מתעדת רגעים כל כך קריטיים בחיים, "בייבי בום" נמנעת ממניפולציות מיותרות. היא לא משחקת באנשים – היא פשוט מביאה אותם אל המסך. ובאותם רגעים, קשה שלא לאהוב אותם. לאהוב באמת. למעט כמה פרטים ביוגרפיים בסיסיים, אין לנו מושג מיהם האנשים האלה, במה הם עוסקים, איפה הם גרים וכמה הם מרוויחים. אפשר לבקר את ההחלטה הזאת ולהאשים את ההפקה בשטחיות ובכך שהיא פונה למכנה המשותף הנמוך ביותר, אבל יש בכך גם קסם. כי בסוף, מאחורי כל מה שמפריד, נמצאים אנשים שחולקים את אותם הרצונות: למצוא זוגיות, להקים משפחה, לגדל אותה בנחת. לא יזיק לזכור את זה בפעם הבאה שגולשים לעוד ויכוח פוליטי של אנחנו־מול־הם.
ועוד נקודה למחשבה: קבוצות הפייסבוק הפמיניסטיות התמלאו לאחרונה בעדויות כואבות של נשים שסיפרו על חוויות קשות שעברו כמטופלות במערכת הבריאות. הערות משפילות על מראה ועל משקל במסגרת בדיקה גינקולוגית או סקירת אולטרסאונד, חוסר התחשבות ברצונותיהן בחדר הלידה ועוד ועוד. הדיונים, שהחלו כיוזמה של נשות "קרן בריאה", הפועלת להשמיע את קולן של נשים במערכת הבריאות, הציפו תופעה רחבה וכואבת של זלזול, חוסר אכפתיות ולעתים אף חמור מכך. "בייבי בום" מציגה, מטבע הדברים, את הצד המקסים של בתי החולים: כאן כל יולדת היא מלכה, וכל בן זוג הוא אביר החלומות. כאן לא רק שרופא מומחה נוכח בכל לידה, יש לו גם זמן לסמול־טוק נינוח. הצד היפה הזה קיים כמובן גם בחיים האמיתיים, ובענק, אבל כשצופים בנופת הצופים של יולדות "בייבי בום" כדאי לזכור שכאשר המצלמות כבות – המציאות מורכבת הרבה יותר.
בייבי בום, שני, 21:15, ערוץ עשר
