לפני שמונה שנים אקו"ם הציעו להעניק ליהודית רביץ פרס מפעל חיים במוזיקה. יהודית הייתה אז "במקום משובלל כזה" לדבריה, וסירבה. באקו"ם לא שכחו ולפני כשבוע עלתה לקבל את הפרס נבוכה מעט, נרגשת במידה ומודה בפה מלא.
היא גדלה בבאר־שבע לאב פולני ואמא מצרייה ומגיל 13 לא עזבה את הגיטרה. למרות הפריפריאליות של בירת הנגב, החינוך המוזיקלי שלה היה מעודכן ולפי צו השעה. אחיה הגדול, שנחשב לגיטריסט מדהים בבאר־שבע, דאג להביא הביתה את התקליטים שיצאו ולהשמיע לה אלביס, ביטלס ושמות גדולים אחרים של התקופה. הוא גם הראשון שלימד אותה לנגן ולהחזיק גיטרה ויחד הם כתבו שירים והלחינו. במשך שנים הרגישה רביץ שגנבה לאחיה יעקב את הבכורה, שלקחה את מה שהוא לימד אותה ועשתה את זה גדול יותר ובחוץ אבל בשנת 2010 הוציאו שני האחים ביחד אלבום המורכב מקאברים לשירים עבריים ישנים, שמכר עשרות אלפי עותקים והפך לאלבום זהב.
ב־1976 היא הגיעה יחפה וללא בדל זיוף לאולפני גל"צ כדי להשתתף בתוכנית לכישרונות צעירים, קול המצו־סופרן שלה כבש את הקהל ובעקבות התוכנית היא החלה לשיר עם אריק איינשטיין, שבאותה תקופה היה בשיא הקריירה שלו. רביץ שירתה בצוות הווי הנדסה קרבית ולאחר שחרורה החלה את דרכה עם "ששת", הרכב עם גווני רוק היפיים מאוד ובניחוח וודסטוקי. בשנת 1977, כשש שנים לאחר שהחלה את הקריירה המקצועית, זכתה עם השיר "סליחות" בשיר השנה, מה שסימן את עלייתה הרשמית על מפת המוזיקה הישראלית.
מאז רביץ מלווה את הפסקול כאן. לאורך עשרות שנות קריירה היא הצליחה פעם אחר פעם ליצור משהו חדש ומרענן, ולכבוש את הקהל עם השילוב המנצח של שקט פנימי, כנות חשופה ואנרגיות מתפרצות על הבמה. היא החייתה עם לחניה את שיריהן של משוררות עבריות כמו דליה רביקוביץ ולאה גולדברג, יצרה במגוון סגנונות מוזיקליים ושיתפה פעולה עם עשרות אמנים. יצירות רבות שלה הפכו לקלאסיקה ישראלית וקולה הפך לצליל נרדף לארץ ישראל הטובה. למרות זאת, ואולי כחלק מכך, כיוון שהיגרה לתל־אביב מהפריפריה הרחוקה, במשך שנים היא הסתובבה בתחושת זרות בעיר הגדולה ועם חוויה בסיסית של אאוטסיידריות.
האלבום האחרון של רביץ יצא לפני עשור, וארבע שנים לאחר מכן היא גם הפסיקה להופיע ומאז נרשם שקט די עקבי מכיוונה. כבר באפריל היא שיתפה בעמוד הפייסבוק שלה שיר מהופעה ישנה וכתבה "מתישהו היכנשהו היה לי אומץ". מחוץ לטקס פרסי אקו"ם הודתה רביץ שחרדת הקהל היא שגרמה לה לעצור את ההופעות ואמרה: "הופעתי 45 שנה רצוף. אמרתי, נראה איך זה להיות בלי הדרגות. להיות תרנגולת בלי נוצות. היה לי קשה וטוב, הכול ביחד. זה היה כמו מסע בהודו, אבל מסע ביהודית. אני שמחה שמתגעגעים. רוב האמנים מפחדים שישכחו אותם, ואני רוצה שתשכחו ממני קצת".
בריאיון ל־ynet ב־2013 שאל אותה אור ברנע אם לא משעמם אותה לשיר שוב ושוב, ערב אחרי ערב, את הקלאסיקות שלה. רביץ לא התבלבלה וענתה ששירים שנכתבו מדם ליבה אף פעם לא משעממים ושלהופעות היא מגיעה בשביל הקהל. "אני באה בגלל הקהל, אין שום מקום לגחמות שלי". בריאיון שנתנה 20 שנה קודם לכן לעיתונאי עמית שהם אמרה ש"גם אחרי 15 שנה אני עדיין לא מצליחה להירגע מזה ש־100 אנשים, שלא לדבר על 3,000, באים לראות אותי". אולי השילוב בין ההתמסרות לקהל לחזרה האינטנסיבית למקומות הכי חשופים בנפש יצרה אצל רביץ עם השנים את המחסום לעמוד מול הקהל.
זו לא ההיעלמות הראשונה שלה מאור הזרקורים, בתחילת שנות התשעים הפסיקה להופיע וחזרה לבמה אחרי כמה שנים, ואז אמרה לשהם שמטרת ההפסקה הייתה לחזור לעצמה. "הצלחתי לנוח מהפרסונה. רק חייתי את מה שאני אוהבת לעשות ואני מאוד אוהבת לעשות מוזיקה, בלי שזה קשור לתסרוקת שלי, בלי שזה קשור לשם שלי ולכל מה שבא מסביב".
רביץ אינה הראשונה שהחליטה לקחת פסק זמן ארוך. באופן דומה, לאונרד כהן עזב את היצירה לטובת שהייה ארוכת שנים במנזר בודהיסטי ואריק איינשטיין הפסיק לשיר באמצע שנות השמונים ובמשך שנים סירב לחזור לבמה. אמנים רבים מתמודדים עם החרדה הזו, חלקם באמצעות צריכה אלכוהול וסמים. ככל הנראה רוב בני האדם לא בנויים באופן טבעי לעמוד על במה מול אלפי אנשים הצמאים לקולם.
בכל פעם שרביץ חזרה לבמה, גם כשזה היה רק לרגע כמו בשבוע שעבר, היא זכתה לחום רב מאוהבי יצירתה הרבים אולם לא לקחה ברצינות רבה את ההצלחה אלא ראתה בה הפוגה מחבלי היצירה, "אני נהנית מההצלחה אבל אני רואה בה הפוגה במאבקים שלי, בשהייה שלי בתוך האין. מתוך יש אי אפשר לעשות עוד יש", אמרה בסרט שסיוון ארבל עשתה על חייה. וכעת הקהל מחכה לקבל את רביץ שוב במחיאות כפיים ולהעניק לה עוד הפוגה של הצלחה.
