במבט ראשון, המשרדים היפים בהר חוצבים בירושלים נראים כמו עוד משרדים של חברת הייטק מצויה. מסדרונות צבעוניים, מכונת קפה מושקעת, חללי עבודה מאובזרים בכל טוב. אבל כאן לא מפתחים שבבי סיליקון וגם לא תוכנות רוגלה. מול המחשבים יושבים צעירים וצעירות, חלקם עוד לא חצו אפילו את גיל עשרים, ומפתחים פתרונות לצרכים חברתיים. כמו למשל הוספיקול, מערכת קריאה לעזרה עבור מאושפזים בבתי חולים, או פלייסמארט – אפליקציה המאפשרת לילדים עם צרכים מיוחדים לשחק עם ילדים טיפיקליים, וישנו גם אלבי, אלבום תמונות לאימון הזיכרון שנוצר עבור בני הגיל השלישי.
הכירו את הילמ"ה – חברה לתועלת הציבור שהוקמה כדי לפתח פתרונות טכנולוגיים לצרכים חברתיים, ללא כוונות רווח. ייסד אותה לפני חמש שנים יוסי צוריה – איש הייטק ותיק, ממקימי חברת NDS הירושלמית, ואומצה מאז הקמתה על ידי חברת סינמדיה, המארחת את הילמ"ה במשרדיה. צוריה ביקש לקחת את כל הידע שיש לו בהייטק ולהכניס אליו משמעות וערך מוסף. בשותפיה נמנים גופים ממשלתיים כמו ישראל דיגיטלית, משרד הרווחה, משרד החינוך, מִנהלת השירות הלאומי, משרד ירושלים, אגף הקרנות של הביטוח הלאומי, זרוע העבודה ועוד.
בתוך אחד המשרדים אני פוגשת את מיכל אופיר, מנכ"לית הילמ"ה – אם לארבעה, נשואה לליאור, איש הייטק בעצמו, מתגוררת בשכונת קטמונים הירושלמית. קודם לכן היא ניהלה פרויקטים טכנולוגיים בנושאים הקשורים לחינוך וטכנולוגיה. "מדינת ישראל מיתגה את עצמה כאומת הסטארטאפ", היא מתחילה להסביר, "אנחנו מייצרים הרבה מאוד חברות סטארטאפ והון אנושי איכותי. זה קורה מכל מיני סיבות, העיקרית שבהן היא מצע הגידול המאוד מאפשר של יחידות כמו 8200, שבעצם אנשים צומחים שם, ואת הידע והניסיון שצברו בתעשייה הביטחונית בצבא הם מביאים לתעשיית הסטארטאפ שפונה לשוק הגלובלי. אבל אם את מסתכלת על האזרח הפרטי במדינת ישראל, הוא לא יעיד שהמדינה נותנת לו מספיק פתרונות לאתגרים שיש לו".
אופיר: "מדינת ישראל מיתגה את עצמה כאומת הסטארטאפ אבל אם את מסתכלת על האזרח הפרטי במדינת ישראל, הוא לא יעיד שהמדינה נותנת לו מספיק פתרונות לאתגרים שיש לו"
באיזה מובן?
"עבור קבוצות אוכלוסייה רבות מאוד במדינת ישראל אין פתרונות טכנולוגיים, מסיבות רבות – כי זה לא כלכלי, כי הדבר הראשון שמשקיע יגיד ליזם הוא לכוון לשוק הגלובלי, וגם האנשים שזקוקים לעזרה לא תמיד יודעים לומר מה הפתרון שהם צריכים. הילמ"ה קמה במטרה להיות מרכז עולמי של פיתוחים טכנולוגיים בתחומים חברתיים, שייתנו קודם כול מענה לתושבי מדינת ישראל. בשלב השני אנחנו רוצים להיות אבן שואבת לכל העולם, שדרכה אפשר יהיה לקבל מידע ולהשיג פתרונות".
מכיוון שמדובר בחברה ללא מטרות רווח, מודל הפעולה שלה מבוסס על כוח עבודה צעיר שמקבל את הכשרתו בהילמ"ה. "אנחנו בעצם פונים לפלח שוק שיש לו יכולות מאוד גבוהות והרבה פעמים מתפספס ולא יודע שהוא יכול להגיע לעולם הטכנולוגי. אנחנו מכשירים צעירות וצעירים בשירות לאומי, בנות דתיות שלא מתגייסות לצבא ובנים שלא יכולים להתגייס מכל מיני סיבות, ומלמדים אותם מקצוע שנקרא full stack developers. בשנתיים שהם כאן הם עוברים מחנה אימונים אינטנסיבי במיוחד שבו הם לומדים את הטכנולוגיות, ובהמשך מתחילים לפתח איתן".
כלומר, בעצם פתחתם מקבילה של 8200?
"אפשר להגדיר את זה ככה. לבנות ולבנים שמגיעים אלינו לאחר מיונים קפדניים יש נתונים גבוהים מאוד. לחלקם אומנם אין רקע במחשבים, אבל יש להם יכולות למידה גבוהות והצטיינות במקצועות הריאליים".
תנאי הסף לקבלה הם חמש יחידות מתמטיקה ואנגלית ומגמה ריאלית. אבל יש גם יוצאי דופן, כמו למשל נועם משה, בת 21, שהתחילה כבת שירות לאומי וכיום עובדת בשכר ואֲמונה על הצוות שעובד על "קאפיש" – תוכנה שמפתחת יכולות קריאה לעומק. "למדתי בבית הספר חב"ד באשקלון", היא מספרת, "לא הייתה אפשרות לפתוח יותר ממגמה אחת, ולכן כולנו למדנו אדריכלות. אבל עוד בתיכון סיימתי בגרות במתמטיקה בכיתה י' והתחלתי לקחת קורסים. הלכתי ללמוד מחשבים בבר־אילן, ואחרי שנתיים החלטתי שאני רוצה לעשות שירות לאומי. בהתחלה חיפשתי בכל מיני בתי ספר, ואז נודע לי שיש משהו שקשור לתחומי העניין שלי. אומנם הגעתי לפה בלי מגמה ריאלית, אבל הבינו את הנסיבות וקיבלו אותי".
למה להישאר כאן כשאת יכולה ללכת לחברות הייטק אחרות ולהרוויח יותר?
"אני שואלת את עצמי כל יום", היא עונה בחיוך, "קודם כול, המקום מאוד גמיש. אני יכולה ללמוד תוך כדי ואני גם מרגישה שאני צריכה להחזיר את מה שנתנו לי. אני רוצה שהתוכנה שאני עובדת עליה תהיה במקום טוב מבחינת ההתפתחות שלה, ורק אז אוכל לשחרר".
כמו נועם, מדי שנה נקלטים בהילמ"ה בין שלושים לארבעים צעירים וצעירות, למסלול של שנתיים. "השינוי שאנחנו עושים פה הוא משני כיוונים – אנחנו מאפשרים פתרונות טכנולוגיים חברתיים שמסייעים לאוכלוסיות אזרחיות, אבל אנחנו גם מייצרים כאן מסלול שמדבר על עולם של הייטק כעולם שיכול להיות רלוונטי גם לאמהות שלא רוצות לעבוד שעות ארוכות כל יום".
איך עובד המודל הכלכלי שלכם?
"אנחנו מייצרים פתרונות עבור לקוח ראשון", מספרת אופיר. "לדוגמה, בית איזי שפירא הגיעו ואמרו שילדים עם שיתוק מוחין מתקשים מאוד בתנועה ולא אוהבים לנוע, ושאלו איך אפשר לעודד אותם להיות בתנועה. פיתחנו אפליקציה בטלפון בשם סונגו, שמוצמדת להליכון של הילד. כשהוא הולך המוזיקה מתנגנת, וכשהוא עוצר היא נפסקת. ראינו שהילדים באמת מתחילים להיות בתנועה עם זה, ונורא שמחים לזוז כשהמוזיקה פועלת. האפליקציה הזאת תעבוד בבית איזי שפירא, כי כבר פיתחנו אותה עבורם. במדינת ישראל אנחנו נשווק אותה בעלות הנמוכה ביותר שנוכל, אבל מכל המוצרים שאנחנו מפתחים, ויש כבר יותר מחמישים כאלה, אנחנו מסמנים כמה שיש להם פוטנציאל לצאת לשוק העולמי, ואז המטרה היא להנביט כאן חברות שייקחו את המוצר ויעשו לו scale (פיתוח והרחבת המוצר ברמה הגלובלית, רמ"ב). כך יוצא שחלק מהרווחים בעצם יחזרו אלינו, ונוכל להיות בעתיד בלתי תלויים בגורמים תומכים".
כרגע, כאמור, החברה נתמכת באמצעות שותפויות ממשלתיות ופילנתרופיה. יש בה גם עובדים בשכר אך גם לא מעט אנשים באים בהתנדבות. אופיר מספרת שצוריה, המייסד, עושה את עבודתו בהתנדבות מלאה, כמו גם מנהלת משאבי האנוש "ויש לא מעט עובדים מהתעשייה שבאים ומלמדים את החבר'ה ומכוונים אותם. חלקם מגיעים מסינמדיה וחברות כמו מובילאיי".
עוד פיתוח של החברה נעשה עבור עמותת "שלוה", המטפלת באנשים עם מוגבלויות. "הם באו אלינו ואמרו שיש להם אתגר רציני – בכל יום מגיעים מאות ילדים לצהרונים שלהם בהסעות, וכשבעים בני ובנות שירות אמורים לאסוף אותם אל הכיתות. מתברר שיש שם כאוס שלם, ולא תמיד המדריכים מצליחים לעקוב אחרי מי שהגיע ומי שנאסף על ידי המדריך שצוות לו, ולא אחת קרה שהתפספסו ילדים.
"הם הגיעו אלינו אחרי שרשרת ניסיונות כושלים, אפילו הלכו להאקתונים, אבל מה הבעיה בפורמט הזה? שמביאים רעיון, זוכים בפרס, אבל אין מי שיתחזק את הרעיון וידאג שהוא יתממש. הם ביקשו שנפתח מערכת שתארגן את הכניסה והיציאה של הילדים, ופיתחנו עבורם מערכת הכי פשוטה שיש – ההסעה הראשונה מגיעה, מסמנים את הילדים שירדו ממנה, כל אחת מבנות השירות יורדת לאסוף את הילד שמשויך אליה ומסמנת במערכת שהוא אצלה. זה נשמע נורא פשוט, אבל כשאת נכנסת לשם ורואה את כל הילדים עומדים ואת כל הדפים המודפסים, ואיך כל אחד כותב על הנייר, את מבינה איך טכנולוגיה יכולה לשנות חיים, איך היא יכולה לעזור לאותו ילד קטן שבעבר יכול היה לחכות שעה על כיסא גלגלים עד שמישהו יבחין בו. זה פתרון שלא יהיה רווחי בשוק הגלובלי, אף חברה לא הייתה מפתחת אותו עבורם, בטח שלא בהתנדבות. מדובר במוצר שהיום פועל באופן יומיומי בשלוה והם אומרים שבלעדיו אי אפשר להסתדר".
ישראלי־אמרנט: "די ברור שמסלילים את הבנות דרך השירות הלאומי למקצועות של חינוך, רווחה וסיעוד. מצד שני יש בנות שהן אחיות או רופאות, אז לאן נעלמות כל הבחורות האיכותיות האלה?"
לחלק מהפיתוחים הייתה מטרה ראשונית מסוימת, והם התרחבו הרבה מעבר למשוער. "ביקשתי מהבן הצעיר שלי לקרוא את המילה business באנגלית. הוא קרא אותה 'בוזינס'", מספרת אופיר, "אחר כך ביקשתי מעוד בני נוער וכולם קראו אותה ככה. מתוך עשרים ילדים, רק ילד אחד ידע לקרוא את המילה נכון. הבנו שיש בעיה בקריאה ובהבנה של טקסטים, ופיתחנו מוצר בשם 'קאפיש' שמסייע להקניית קריאת עומק ולשיפור מיומנויות השפה. את מקבלת טקסט, שומעת אותו בהגייה הנכונה, וכך לומדת איך להגות את המילים, לצד הרבה פיצ'רים אחרים.
"בהתחלה, כשפיתחנו את זה, הרעיון היה לסייע לילדי החינוך המיוחד בלימוד קריאה. אבל מהר מאוד גילינו שהעולם הזה מתאים גם לילדים רגילים שלא יודעים לקרוא נכון מילים או רוצים ללמוד שפה שנייה. היום נעזרים בקאפיש ערבים במזרח ירושלים לצורך לימודי עברית, ואנחנו מתכננים להיכנס עם זה לבתי ספר בשיעורי אנגלית, וללמד עם זה חרדים וערבים שרוצים להשתלב בשוק העבודה. הרבה פעמים אנחנו מתחילים ממשהו מאוד קטן שהופך לגדול יותר. זה היופי בטכנולוגיה".
איך הארגונים יודעים לבוא אליכם?
"אז באמת, בשנה הראשונה ממש הלכנו ודפקנו בדלתות של עמותות, בתי חולים, ארגונים ובתי ספר, ואמרנו להם 'אנחנו כאן בשבילכם'. התגובות הראשונות שקיבלנו היו 'תודה, כבר ניסינו מספיק'. היום, ברוך השם, כבר יודעים עלינו כי פיתחנו מוצרים שהוכיחו את עצמם. כל יום מגיעים לכאן לפחות שתיים־שלוש בקשות במייל".
התדמית של עולם ההייטק תמיד הייתה שבעה ומדושנת, אבל נדמה שהמערכונים בארץ נהדרת הנכיחו את התחושות הציבוריות ביחס אליו עוד יותר. חיי ראווה, תחרותיות, טעמי גלידות במטבח, טסלה בחניון – כל אלה שרטטו את פניה של החברה הישראלית ככזו שאפשר להתפרנס בה בכבוד ממקצוע אחד בלבד – הייטקס.
אופיר מודה שבנושא הזה הם נקרעים בין הרצון לצניעות וחברתיות, לבין הצורך להתאים את עצמם לסטנדרט ההייטקיסטי.
"את נוגעת כאן בנקודת מתח אדירה. מגיעות לכאן בנות שירות וחבר'ה מתוכנית תבור, ואנחנו רוצים שתהיה כאן תחושה של הייטק. אנחנו רוצים שהם יחוו את הכיף שבהגעה למקום עבודה שיש בו מכונת קפה ושולחן שנעים לשבת סביבו, אבל מעל כל הכיף אנחנו רוצים שהם יבינו את המשמעות והכוח האדיר שיש להם לשנות מציאות. אנחנו רוצים שהם יישארו לעבוד פה, אבל אחרי שנתיים של שירות לאומי עולם ההייטק קורא להם, ושם זה כבר הייטק עם כל הבונוסים.
"אנחנו ניתן לחבר'ה שנשארים לעבוד כאן משכורת מדהימה ביחס לשאר המשכורות במשק, אבל בעולם ההייטק היא נחשבת לנמוכה. אז יש כאן תחרות גדולה מאוד. אחד האתגרים הגדולים שלנו זה להפוך את תעשיית ההייטק בישראל לתעשייה עם משמעות ולמצב אותה ככזו. אפשר לאכול גלידות מכל מיני סוגים, אבל הייתי רוצה לראות את נדיר אקרמן עושה סדרה מלאה של מוצרי אימפקט שמתרחשים בזכותם דברים טובים. יש פה גם הרבה חשיבה על הדרך לפתח מנהיגות חברתית־טכנולוגית. שהחבר'ה שיוצאים מכאן, גם אם לא יישארו לעבוד אצלנו ויגיעו לפייסבוק או לאחת החברות הגדולות, יביאו לשם את החיידק החברתי וכל הזמן יחשבו מה הם עושים בשבילו".
לא קצת תמים לחשוב שזה יעבוד?
"מבחוץ, תעשיית ההייטק נראית נוצצת, אבל אנשים שם מחפשים משמעות. אנחנו רואים את זה כל יום דרך חברות הייטק שפונות אלינו ושואלות איך הן יכולות לעזור. באים אלינו חבר'ה מ־8200 ואומרים 'ראינו מה אתם עושים, אנחנו רוצים לתת מהידע שלנו'. אנשים רוצים להרוויח כסף, וזה לא פסול, אבל הם מחפשים גם לעשות דברים שיש בהם ערך".
לשיחה מצטרפת מירב ישראלי־אמרנט, סמנכ"לית שותפויות ושיווק בהילמ"ה, עורכת דין במקצועה, שבמשך שנים לצד עיסוקיה בעולם העסקי, עוסקת בפעילות חברתית פמיניסטית. היא נשואה, אם לשלושה ומתגוררת בכפר־שמואל. "כשאת מסתכלת על הנתונים של הבנות הדתיות, תנאי הסף שלהן כשהן מסיימות תיכון מאוד דומים לאלו של הבנות החילוניות". היא אומרת, "אבל כשאת מסתכלת שבע שנים אחר כך, את רואה שאחוז הבנות הדתיות לאומיות שמגיעות להייטק הוא מחצית מאחוז הבנות החילוניות, ואת שואלת את עצמך למה. די ברור שמסלילים אותן דרך השירות הלאומי למקצועות של חינוך, רווחה וסיעוד. אני מניחה שיש עוד אלמנטים שמשפיעים, כמו איזון עבודה־בית, אבל מצד שני יש בנות שהן אחיות או רופאות".
מתי מסתיים פה יום העבודה?
אופיר: "זה בדיוק אחד הדברים שאנחנו עובדים עליהם, לעשות אחרת. יום העבודה בהילמ"ה הסתיים ב־18:00 עד השנה, ועכשיו קיצרנו אותו ל־17:30. השיח שלנו הוא איך אנחנו דואגים שאמהות יסיימו לעבוד בשעה 15:30. החלטנו למשל שיהיה יום אחד שלא עובדים בו בצהריים, כי גם אם נותנים לאמא לסיים מוקדם אבל כל שאר החבר'ה נשארים לעבוד, אז היא מרגישה לא רלוונטית".
ישראלי־אמרנט: "בכל מקרה, פה זה קצת שונה, כי מרבית כוח האדם מגיע מהשירות הלאומי. ובעניין הזה, אם תשאלי כל בן אדם שמגיע מהעולמות האלה אם הוא היה מסוגל לצפות שניקח בנות של שירות לאומי, נכשיר אותן שנתיים, והן יֵצאו מפה ויוכלו להרוויח משכורות של 25 אלף שקל בלי תואר. אני אומרת לך ש־99 אחוז מהאנשים היו אומרים שאין סיכוי שהדבר הזה יקרה. יש פה ילדות שהגיעו לכאן בלי שום רקע במחשבים, רק חמש יחידות מתמטיקה, ויכולות עכשיו להשתלב ישר בתוך התעשייה".
ואכן, במסדרונות החברה, כמו גם בהנהלה, תמצאו בעיקר נשים. "בחורה שמגיעה לכאן לא צריכה לשנות את מערך הערכים שלה", אומרת ישראלי־אמרנט, "יש פה סביבת עבודה מאוד נוחה ובטוחה לנשים. זה שונה מעבודה בתוך חברת הייטק כשאת האישה היחידה בין עשרות גברים. עובדת דתיה שבאה לפה לא צריכה להסביר למה היא לא עובדת בשבת, וזה מגיע עד לפרטים הקטנים".
לקראת הסיום מיכל מציגה בפניי את הוספיקול, מוצר שפיתחו במקור עבור נשים יולדות שזקוקות לעזרה ועד היום לחצו על הפעמון האדום. המוצר מסייע לאחיות ולכוח העזר לדעת בדיוק מה מטרת הקריאה. "מהמוצר הקמנו חברה, ומי שמנהלת את צוות הפיתוח שלו, שכבר נכנס לכמה בתי חולים ולמחלקות שונות, זו רעות אביטל, בחורה בת 21 שעשתה פה שנתיים שירות לאומי ונשארה לעבוד כאן. ממה התחיל הכול? מאחות בבית חולים שסיפרה לנו שכשמצלצלים לה בפעמון אין לה מושג מה רוצים – האם כוס מים או שצריך להוציא את האינפוזיה או שהמטופל עומד להתעלף. אבל את לא יכולה ללכת לחברת הייטק ולהגיד 'יש לי אתגר, בואו תחשבו על פתרון', זה לא עובד ככה. בחברת הייטק רגילה תגישי בקשה להצעת מחיר, יפַתחו לך משהו וברגע שיסיימו זה נגמר. אם זה לא פתר את האתגר אז צריך עוד הצעת מחיר. אנחנו חברת הייטק שמפתחת פתרונות לאתגרים חברתיים ומשרתת את תושבי מדינת ישראל. כל עוד לא פתרנו את האתגר, נמשיך לחפש את הפתרון. השיקול המרכזי שלנו הוא לא כמה זמן או כמה כסף השקענו. השיקול הוא האם הצלחנו לתת ערך אמיתי ולפתור את הבעיה".
