באחד מערבי השבוע שעבר חזרנו מהופעה ב"לייב פארק" ראשון־לציון. מסיבות לא ברורות דוכני המזון קופלו עוד לפני תחילת המופע, כך שמה שבעיקר העסיק את ראשנו (נכון יותר, את ראשי) במהלכה היו פחות קולות השירה שעל הבמה ויותר קרקורי הבטן שעלו מסביבתי הקרובה. אז עשינו את המתבקש ותרנו אחר מקום קרוב לסעוד בו.
"קיוטו נאו", סניף הבת של היפנית הוותיקה שנפתח לפני כמה שבועות באזור התעשייה של ראשון התאימה לנו כמו כפפה ליד. מהאתר למדנו שהמושב האחרון הוא ב־22:30, אבל אנחנו בלבנט. ומורעבים. אז נחתנו על מפתן דלתם ב־22:50 עם הפרצוף הכי מתחנן שיכולנו לגייס. המארחת קיבלה אותנו במאור פנים, בדקה שאנחנו מבינים שיש לנו עשר דקות להזמין וקראה את מילת הקסם: אחריי!
נכנסנו לחלל החשוך והמעוצב, אחד היפים שנתקלנו בהם לאחרונה – מנורות תקרה צילינדריות, ציורי קיר מהפנטים ותריסי עץ ונציאניים.
מיהרנו לבחון את התפריט כשלהפתעתנו מנהל המקום התייצב לצידנו כדי להמליץ, לסייע ובעיקר להרגיע: לא יסגרו בלעדיכם, הזמינו לאט. התפריט כאמור מצדיע למטבח היפני, אם כי המנות שבו מרפררות הרבה יותר לטוקיו הסואנת מאשר לבירה הקדומה, האלגנטית והמאופקת.
עד שיגיע האוכל לקחנו קימצ'י, ללא ספק נשנוש הפתיחה המנצח מבין כל המטבחים. החמוצים היפניים כללו כרוב לבן, גזר, קולורבי ומלפפון עם שומשום שחור־לבן ואותה חמיצות־מתקתקה ממכרת. הירקות היו טריים ופריכים ולא סבלו מהשריית יתר.
בשל השעה המאוחרת העדפנו להתמקד בראשונות ובביניים. האונגלה שהומלצה בחום אכן התגלתה כמנה מצוינת שכללה פרוסות נתח קצבים שנצרב קלות על הגריל והיה אדמדמם ונא מבפנים. הוא נח מעל אטריות שעועית ומצע ירוק של בזיליקום, נענע וכוסברה עטופים ברוטב קרמל פונזו מתוק־חרפרף ועיטורי צ'יפס ג'ינג'ר ממעל.
גם הטונה טרטר הייתה מוצלחת: חמישה עיגולי בצק קריספי (מעין טאקו מטוגן), מעליהם קוביות דג קטנטנות וצ'ילי והם מעוטרים מסביב בעיגולי קרם אבוקדו, שמן שומשום וג'ינג'ר, כמו בפלֶטה של צבעים.
הבאן לעומת זאת, קצת אכזב. רצועות הסלמון בפנקו (או בעברית: שניצל דג) היו יבשושיות, הבאן חיוור ואיולי הליים לא הספיק כדי להחיות את העסק.
בגזרת הסושי דגמנו את ה"קיוטו סנדוויץ'" שהורכב משכבות של סלמון וטונה קצוצים, פרוסות אבוקדו ובצל ירוק, ציפוי של פירורי טמפורה וביצי דגים טרנדיות. האורז היה מבושל נכון, חומרי הגלם טריים ובסך הכול היה כל מה שאנחנו מצפים מהרול שלנו, כלומר סנדוויץ', אבל לא נרשמה איזו בשורה.
הקינוחים סיפקו סיום מוצלח לארוחה. הראשון היה שעטנז מעניין: קרם ברולה פוגש קרם שניט. ריבועי בצק עלים, ביניהם קרם ונילי קטיפתי וציפוי פציח ומסוכר שעבר אש ברנר (לעיתים יוקדת מדי כפי שהעידו חלקיו השרופים). משולש הקרמינו שבו קרם אגוזי לוז היה מענג, וצופה בשכבה נדיבה של שוקולד עם תחתית מאוזנת של שוקולד מלוח.
קיוטו נאו היא יפנית חביבה ומכניסת אורחים עם תפריט תקשורתי לחך הישראלי (לא עניין של מה בכך). אין בה עלייה לגבהים קולינריים אבל גם כמעט לא תמצאו נפילות. מה שכן, מחיריה התגלו כיקרים יחסית לאסייתית ממוצעת והזכירו לנו שוב בצער את מה שכל בעל עסק חדש נאלץ וייאלץ להתמודד איתו עם פרוס תשפ"ג: האינפלציה הדוהרת.
