"בשנים האחרונות היו לי לא מעט לבטים אם לפרוש", מודה ארליך, "אבל במקביל השגתי עדיין ניצחונות יפים, מדי פעם זכיתי בטורניר או הגעתי למעמדי גמר, היו לי פרטנרים טובים, הדירוג אפשר לי להיכנס לתחרויות גרנד סלאם והייתה לי תמיכה מלאה מאשתי – אז בחרתי להמשיך. ועדיין, בשנתיים האחרונות כבר היה לי הרבה יותר קשה פיזית, מאפריל אני סוחב כאבים בגב וברגל והרגשתי שאני לא יכול לתת את הכול באימונים ובמשחקים והמוטיבציה ירדה מאוד. תמיד הבטחתי לעצמי שאתן את הכול עד שלא אוכל יותר ונראה שהזמן הזה הגיע".
"קשה להסביר מה בדיוק עבד ביני ובין אנדי. הייתה לנו כימיה טובה, ועד היום כשאנחנו יחד דברים טובים קורים. לאורך השנים היו גם תקופות שרבנו והיינו בטיפול פסיכולוגי משותף"
ארליך, השריד האחרון לדור טניסאים ישראלי נהדר, יסיים החודש קריירה מפוארת בת 26 שנה, שבמהלכה הפך לאחד משחקני הזוגות הטובים בעולם. ההצלחה בסבב הזוגות הובילה אותו להפסיק לחלוטין את משחקי היחידים. הוא זכה ב־22 תארים, כולל בגרנד סלאם היסטורי באוסטרליה לצידו של אנדי רם, דורג בשיאו כחמישי בעולם והרוויח מטניס סכום שמתקרב לשלושה מיליון דולר.
"פעם חשבתי שיהיה מדהים אם אצליח למשוך את הקריירה עד גיל 30, וקשה לקלוט שכבר עברו מאז 15 שנה", צוחק ארליך, "הפריע לי בשנים האחרונות שאני כבר לא בצמרת הגבוהה של הטניס העולמי כי הרגשתי שאני שווה יותר מקצועית, ומתסכל להיות פתאום במקום 60 בעולם אחרי שהיית בעשירייה הראשונה, אבל הייתי צריך ללמוד להשלים עם זה. לשמחתי הצלחתי לעבור תהליך של תיאום ציפיות עם עצמי, בין מי שחונך למצוינות כך שרק המקום הראשון נחשב, למי שכבר בן 40 וצריך להגיד תודה על כל הטוב שכן קורה. אני חושב שלשחק בגיל 45 בגרנד סלאם זה דבר מדהים ולדעתי בלי התהליך הזה שעברתי לא הייתי מצליח להחזיק כל כך הרבה זמן".
בשנים האחרונות אכן הצליח ארליך, זקן הסבב העולמי, לרשום כמה הישגים יפים; בגיל 41 הוא זכה בטורניר זוגות בניופורט לצידו של ארטם סיק, ובגיל 44 בטורניר בלגרד עם אנדריי וסילבסקי, והשנה הגיע לחצי גמר טורניר מונפליה היוקרתי, בו הפסיד בגמר בשנה שעברה. בנוסף הוא ניצח רק העונה את אלכסנדר זברב, שהיה אז המדורג השני בעולם, ואת ז'ו וילפורד צונגה. "רוב השחקנים ששיחקו איתי כשהתחלתי כבר לא משחקים וישנם כאלה שיחד איתי כבר יותר מעשור, לצד דור צעיר מאוד, שחלקם ראו את השם שלי כשהם היו ילדים ופתאום אני משחק מולם, מתאמן או נפגש בחדר ההלבשה", מתאר ארליך, "בסופו של דבר המשחק הוא אותו משחק לא משנה מול מי, אבל בגיל מסוים זה כבר לא פשוט לשחק מול בני 18 מהירים, רעבים ומלאי מוטיבציה לנצח".
השותף המוכר ביותר של ארליך ומי שזינק איתו לצמרת וחרת את המושג "אנדיוני", בדפי ההיסטוריה של הענף הוא אנדי רם. שיתוף הפעולה ביניהם החל כמעט במקרה, אבל לאחר שהעפילו לחצי גמר ווימבלדון ב־2003, מיסדו את הקשר, שהניב כ־11 שנים נפלאות 15 תארים משותפים, תואר גרנד סלאם היסטורי באוסטרליה, זכייה בטורניר המאסטרס באינדיאן וולס, כמה הופעות בטורניר סיום השנה היוקרתי, זכייה בהרבה כסף ומעמד של כוכבים.
"קשה להסביר מה בדיוק עבד ביני ובין אנדי. הייתה לנו כימיה טובה ועד היום כשאנחנו יחד דברים טובים קורים", מנתח ארליך, "לאורך השנים היו גם תקופות שרבנו והיינו בטיפול פסיכולוגי משותף, כי חיינו ביחד בלחץ הישגי מאוד גבוה במשך עשור. אנחנו אנשים עם אגו ולמדנו להתמודד עם הקשיים והתסכולים ולהבין את השוני בינינו, וזה עזר מאוד".
אתה חושב שהפרישה של אנדי רם ב־2014 בגיל 34 הייתה מוקדמת מדי?
"אני חושב שהוא שלם עם הפרישה שלו וזה מה שחשוב, כי אחרי הפציעה והניתוח שהוא עבר הוא לא הרגיש שהוא יכול לחזור במאה אחוז. הוא גם סיים את הקריירה כמו גדול, בניצחון בגביע דיוויס מול ארגנטינה אחרי שלא שיחק טניס חצי שנה. באופן אישי אני מאמין שהוא יכול היה להמשיך עוד כמה שנים".
"פעם חשבתי שיהיה מדהים אם אצליח למשוך את הקריירה עד גיל 30, וקשה לקלוט שכבר עברו מאז 15 שנה"
עד כמה השתנתה המציאות שלך כשהוא פרש?
"זה היה הרבה יותר מאתגר וקשה עבורי למצוא פרטנרים מקצועיים ליותר משנה, מה שגם פגע בי ברמה ההישגית, כי לוקח זמן ליצור תיאום מקצועי, לבנות דרך ולהשתפר. זה חלק מקריירת הזוגות ולצערי דברים לא הסתדרו כמו שרציתי. לשמחתי דווקא בשנים האחרונות הדברים קצת השתפרו ושיחקתי הרבה עם אנדרי וסילבסקי ולויד האריס ועשינו דברים יפים".
אתה מרוצה מהקריירה שלך?
"אני מאוד מרוצה מהקריירה אבל חושב שאנדי ואני היינו שווים עוד זכייה או שתיים בגרנד סלאם, וכאן יש טעם של החמצה. הפציעה שלי ב־2008, בשנה שהיינו בשיא שלנו, והעובדה שלקח לי שנה לחזור לטניס ולכושר גבוה, פגעה בנו מאוד. ברגע הפציעה היינו לדעתי בשלים להפוך לטובים בעולם ולהישאר עוד כמה שנים טובות, כזוג דומיננטי בסבב. אני יודע שעשיתי דברים יפים אבל אנחנו הספורטאים קצת גרידיים ותמיד רוצים יותר".
ארליך, נשוי ואב לשניים, נולד בבואנוס־איירס, ארגנטינה ובגיל שנה עלה עם הוריו לישראל. הוא החל לשחק טניס כבר בגיל 3, ובגיל 7 השתתף בטורניר הראשון. לפני שנתיים הפך גם לקפטן נבחרת הדיוויס, שבה הוא משחק שנים ארוכות ומחזיק בשיא ניצחונות בזוגות העומד על 22 מתוך 32 מפגשים. "מאוד החמיא לי שהציעו לי את התפקיד וזה כבוד גדול בשבילי. מצד שני, שילוב בין התפקיד לבין משחק פעיל עדיין זה דבר מלחיץ מאוד.
מדובר בשבועות מטורפים של עשייה, כשאני אחראי על המנהלה של הנבחרת ובמקביל צריך לדאוג לעצמי מקצועית", הוא מספר, "זה כמו להיות המנג'ר של הנבחרת – אני עוקב אחרי השחקנים, בוחר אותם לסגל, מתווך ביניהם ובין האיגוד ובשבוע התחרות עצמו קובע את מערך האימונים ולוחות הזמנים. כשמתחילים המשחקים אני יושב איתם על הספסל על תקן המאמן, המנטור, הפסיכולוג ומנסה לעזור כמה שאפשר. זה תפקיד מאתגר שאני אוהב מאוד אבל בסוף התחרות אני מרגיש כאילו עברה עליי משאית סמיטריילר על הראש. במרץ הייתה לנו חוויה אדירה במפגש באשדוד והיה לי לכבוד רב להוביל את החבר'ה הצעירים האלה לניצחון איכותי מול דרום אפריקה".
עד כמה קשה לשלב בין ניהול לבין הצורך לעלות על המגרש ולהיות טוב?
"זה לא פשוט. בשנה שעברה במפגש מול אוקראינה ורבע שעה לפני המשחק שלי, הייתה תקרית שהייתי צריך לטפל בה, ואז תוך כמה דקות הייתי צריך לעבור מתפקיד המנהל לתודעה של שחקן ובאמת התחלתי את המשחק לא בפוקוס. למזלי דניאל צוקרמן, שהוא הפרטנר המוכשר שלי בנבחרת, משך אותי פנימה, הכניס אותי לעניינים וסיימנו עם ניצחון. בסוף השבוע הקרוב אשחק את המשחק האחרון שלי בנבחרת וזה רגע מרגש מאוד עבורי".
"גביע דיוויס מוציא ממך מעל מאה אחוז מהפוטנציאל שלך אבל זה לא דומה לחיים בסבב האמיתי. במשך שבוע עובדים איתך שני מאמנים, הקפטן יושב איתך במהלך המשחק ויש טיפולים רפואיים צמודים"
מה מצפה לנו במפגש מול הצ'כים?
"מדובר במפגש קשה מול נבחרת צעירה ואטרקטיבית שהיא כוח עולה בטניס העולמי, עם חמישה טניסאים ב־220 הראשונים בעולם. מדובר באתגר גדול עבורנו מול שחקנים מצוינים אבל גם חסרי ניסיון, מה שאני מקווה שיעבוד לטובתנו. אנחנו שמחים לשחק בבית וכבר מחכים לקהל הישראלי הנהדר, שתמיד נותן הצגות בדיוויס. זה פשוט כיף להיות חלק מזה ואני תמיד מברך שאני לא משחק בקבוצה היריבה".
ארליך כאמור הוא השריד האחרון לדור מופלא, שיחד איתו ועם רם, בנוסף לדודי סלע והראל לוי, עשו ב־2009 את הבלתי ייאמן כאשר העלו את הנבחרת לחצי גמר גביע דיוויס, לאחר ניצחון מרשים על רוסיה בארץ. "זו הייתה חוויה מדהימה והלוואי שיום אחד נצליח לשחזר אותה ושיהיה לנו סגל נוסף כזה של טניסאים שיביא לנו גאווה גדולה כזאת", מקווה ארליך, "כרגע זה לא נראה קרוב אבל זה ספורט. היו בעבר נבחרות שהיו טובות מסך החלקים שלהם והגיעו לשלבים מתקדמים בדיוויס, כמו במקרה שלנו, ואין לדעת מה יקרה".
הדור הנוכחי של הטניס הישראלי מתקשה מאוד לשחזר את ימי הקסם של הדור של ארליך, כאשר המדורג הבכיר ביותר שלנו כרגע הוא ישי עוליאל, במקום ה־355 בעולם. אחריו בן פתאל ב־385, דניאל צוקרמן, 457 ועידן לשם 470. "קשה לשים את האצבע בדיוק למה זה לא קרה אבל יכול להיות, שעצם העובדה שהם גדלו כל אחד בנפרד, קצת על מי מנוחות ובלי תחושת תחרותיות יומיומית פגעה בהם", מנתח ארליך, "אני גדלתי בקבוצה חמה, תומכת ומאוד תחרותית. מגיל צעיר שיחקתי מול שחקנים כמו נועם אוקון, הראל לוי, נועם בר, אייל רן, שחקנים שהגיעו למעמדי גרנד סלאם. על המגרש שנאנו אחד את השני והקזנו דם כדי לנצח, מה שעזר לנו לשבור גבולות כל הזמן ולהשתפר. תראה את דיוקוביץ', נדאל ופדרר, שלושתם שחקנים אדירים אבל לדעתי העובדה ששלושתם משחקים בדור אחד דחפה אותם לרמת הישגיות כזו ולזכייה בכמות בלתי נתפסת של תוארי גרנד סלאם. הם משכו זה את זה לרמה הכי גבוהה שיש. ועדיין, אני חושב שיש לנו שחקנים טובים ומוכשרים והם יכולים לפרוץ קדימה. ישי עוליאל למשל רק בן 22, שום דבר לא מאוחר".
איך אתה מסביר ששחקן כמו עוליאל, מנצח בדיוויס שחקן עלית כמו לויד האריס אבל לא מצליח להתקדם בסבב?
"גביע דיוויס מוציא ממך מעל מאה אחוז מהפוטנציאל שלך אבל זה גם בלוף קטן, כי זה לא דומה לחיים בסבב האמיתי, שם אתה בדרך כלל לבד או מקסימום עם מאמן. אצלנו במשך שבוע עובדים איתך שני מאמנים, הקפטן יושב איתך במהלך המשחק, יש טיפולים רפואיים צמודים וכל השחקנים יחד".
עד כמה הקורונה פגעה בדור הצעיר?
"פגעה מאוד. במשך שנתיים כמעט לא היו טורנירים, היה קשה להיכנס לאלו שכן התקיימו, בנוסף לקושי הגדול לטוס. זה גרם להם פשוט להיתקע ואני שמח שבחודשים האחרונים הם מתחילים לחזור לעצמם".
למה לא מצליחים לגדל אצלנו כוכבי טניס חדשים?
"אני יודע שבאיגוד ובמרכזי הטניס מאוד רוצים ומנסים לעשות את הכי טוב שאפשר. טניס הוא ענף יקר ותמיד חסר כסף, ואם צריך להתפשר פה ושם, אז זה מתבטא בתוצאות. אני מקווה שבחמש השנים הקרובות יהיו אצלנו לפחות חמישה שחקנים בין ה־200 הראשונים בעולם, סיטואציה שתעניק כוח לטניס הישראלי".
"הפציעה שלי ב־2008, בשנה שהיינו בשיא שלנו, והעובדה שלקח לי שנה לחזור לטניס ולכושר גבוה, פגעה בנו מאוד. ברגע הפציעה היינו לדעתי בשלים להפוך לטובים בעולם"
אחד החברים הקרובים של ארליך בסבב הוא נובאק דיוקוביץ', אחד מגדולי השחקנים בכל הזמנים, שזכה ב־21 תוארי גרנד סלאם ושהה 373 שבועות במקום הראשון בעולם, הכי הרבה בהיסטוריה. ביוני 2013, בשיתוף הפעולה המקצועי היחיד ביניהם, זכו השניים בטורניר קווינס היוקרתי. בשנה האחרונה הפך נובאק למנהיג הלא רשמי של המתנגדים לחיסוני הקורונה, מה שהוביל לגל ביקורת גדולה נגדו. "נובאק ואני בקשר רציף ואפילו התכתבנו במהלך המשחק של חיפה מול הכוכב האדום", משתף ארליך, "אני מחוסן, אני חושב שהחיסונים הצילו את האנושות ולא הבנתי ולא כיבדתי את ההחלטות שלו. אבל אחרי שראיתי אותו בריאיון ארוך והבנתי שהוא מוכן לקבל את האחריות שלא יכניסו אותו לטורנירים קיבלתי את זה, כי בסופו של דבר לכל אדם יש את הזכות להחליט מה להכניס לגוף שלו".
מה דעתך על העובדה שמנעו ממנו לשחק באליפות ארצות הברית?
"אם היית שואל אותי לפני חצי שנה או שנה, הייתי אומר לך בסדר, הוא לא מוכן להתחסן והוא מודע לסיכון וצריך לקחת אחריות. היום, כשהמגפה כבר מאחורינו וחצי מהאמריקנים לא מחוסנים ואף אחד לא בודק, זה מביש ששחקן כזה לא מקבל אישור לשחק בטורניר כל כך חשוב. הם היו יכולים למצוא לזה פתרונות. גם מה שקרה באוסטרליה היה מביש, השלטונות שם עשו טעות גדולה מאוד, והרבה פוליטיקה מעורבת שם. כששמעתי את הסיפור פשוט לא האמנתי שדברים כאלה באמת קורים. פגשתי אותו באותה תקופה ונראה היה שהוא מאוד מבולבל. גם ההחלטה לאסור על שחקנים רוסים לשחק בווימבלדון הייתה הזויה. אני ממש לא פרו־רוסיה אבל זו בושה וחרפה שטורניר מסוים מחליט מי ישחק ומי לא".
עד כמה השתנה הטניס העולמי בחצי יובל השנים שאתה חלק ממנו?
"הוא השתנה בהמון פרמטרים. הקושי הפיזי והמנטלי גבר ואם פעם להסתובב עם מאמן היה מספיק, היום השחקנים הבכירים שיכולים להרשות לעצמם מסתובבים עם צוות שלם, שכולל פיזיותרפיסטים, שחקני אימון, מאמנים. זה עסק לכל דבר, הרבה כסף מעורב והמקצועיות מאוד גבוהה. הבעיה היא שרוב השחקנים דומים מדי, משחקים מהקו האחורי על כל המגרשים והכול לטעמי טיפה משעמם, כי כמעט שאין שחקנים מיוחדים. ועדיין מי שמצליח להגיע היום לרמות הגבוהות הוא ספורטאי־על".
מה התוכניות שלך ליום שאחריי?
"בחודשים האחרונים אני פועל בשני מסלולים, אחד מהם קשור לטניס שאני עוד לא יכול לפרט, והשני קשור לעסקים ולהשקעות שבהן אני עוסק בשנה האחרונה, וכרגע כל הדלתות פתוחות בפניי. אני חושב על זה הרבה, ברור שיש חששות, אבל אני גם מבין שזה שלב שאני חייב לעבור. במובן מסוים הפרישה היא כמו סוג של מוות לזהות שהייתה חלק ממני המון שנים, בטח אחרי קריירה שהביאה אותי לצמרת העולמית. למזלי יש לי תמיכה נרחבת מהמשפחה והחברים ואני מאמין שאצלח את זה בצורה טובה".
עד כמה היה מוזר לך לא להיות עכשיו באליפות ארצות הברית?
"מוזר מאוד. זו אליפות שתמיד הייתה התחנה האחרונה שלי אחרי מסע של טורנירים במשך כמה חודשים וזה עוד שלב שאצטרך ללמוד לעכל. לפחות בחודשיים האחרונים שיחקתי באירופה בטורנירים על חמר, כשהמשפחה טיילה איתי והיה מהנה מאוד. את הזמן עכשיו אני מקדיש למחשבות, לעשיית חשבון נפש ולהבנה מה ארצה לעשות בדרכי החדשה".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני עומד לפני כמה שבועות מרגשים עם הדיוויס וטורניר ה־ATP הראשון שיתקיים כאן אחרי הרבה שנים והרבה עבודה, אז אני צריך להיות בכושר ולשחק טוב. אני מרגיש שבורכתי באישה נהדרת ובילדים נפלאים, בהגעה להרבה הישגים וניצחונות. מצד שני, יש גם עצב מסוים שמתחבא לו שם בתוך הלב על הפרק שמסתיים ולפעמים עולה לי לתוך הגרון. זו החלטה קשה ולא פשוט להיפרד אבל זו גם בחירה נכונה שאני שלם איתה. התחושה היא קצת של פיצול אישיות אבל בשורה התחתונה אני במקום טוב וקרוב לחמש".
