מראשית ימי האדם, כפי שמראה סיפור חטא גן עדן, בני האדם מגייסים מלבושים לעזרתם. הם יראים מן העמידה החשופה מול המציאות הזועקת "אייכה", ונחבאים מאחורי הלבוש, השריון, המגן, שמסתיר את העור החשוף. היסטוריונים ומצביאים מחביאים את דעותיהם מאחורי "זיהוי תהליכים", קומיקאים מלבישים את כאביהם בעטיפת ההומור והבדיחה, תסריטאים משקיעים את מאווייהם ותשוקותיהם בין קפלי סרטיהם, וסופרים מסתירים את פחדיהם הכמוסים בספריהם.
גם רבנים רבים מגייסים את פרשיות התורה ושבילי ההלכה כדי להגן על עצמם. הם מבטאים את תפיסת עולמם בחסות מבצר האלוהות, מחזקים אותה ככוחו מול צאן מרעיתם – כאילו לא מדובר במחשבותיהם אלא בתורה הקדושה בלבד. רק מעטים מהיוצרים, חלק מן המשוררים, מעזים פה ושם, בין רווחי השורות, המילים והפסיחות, להרפות את האחיזה, לפשוט את השריון ולחשוף את התוך. "צְרִיחוֹת שֶׁצָּרַחְתִּי נוֹאֶשֶׁת, כּוֹאֶבֶת, בִּשְׁעוֹת מְצוּקָה וְאָבְדָן, הָיוּ לְמַחֲרֹזֶת מִלִּים מְלַבֶּבֶת, לְסֵפֶר שִׁירַי הַלָּבָן", כתבה רחל המשוררת.
במובן הזה, ספרו החדש של הרב יאיר דרייפוס, "נשימות עמוקות", כמו חלק מספריו הקודמים, הוא יוצא דופן. הוא מזמין את הקורא למסע חשוף, נטול מלבושים והסתרות, המתבונן היישר אל תהומות החיים ואל התוך האנושי הזמני. בתחילת הספר הוא מאבחן את חודש אלול וימי הרחמים כ"זמנים לימינליים", אזורי דמדומים בזמן ובנפש, שבהם מתערבבות תחושות שונות: השלמה, פיוס ושמחה על הנעשה במהלך השנה החולפת, ובמקביל חרדה עמוקה מפני העתיד לבוא. מתוך ההכרה בסדקים שבתקופה הזו מזמין המחבר את קוראיו להתבוננות כנה וישירה אל תוך החרדה ואל גורמי האחיזה הנוקשה, ומלווה אותם במהלך ימי הרחמים והסליחות מתוך נקודת מבט זו.
למי צלצלו הפעמונים
באחת המובאות בספר, מצטט הרב דרייפוס את המילים הבאות מתוך שירו של ליאונרד כהן, Anthem:
Ring the bells that still can ring
Forget your perfect offering
There is a crack in everything
That's how the light gets in
ואכן נדמה שעניינו המרכזי של הספר הוא הניסיון לצלצל בפעמון ולהזכיר לכולנו, לכל בני האדם, להרפות את האחיזה, להפסיק להציג את עצמנו כאנדרטאות נוקשות של כוח וכפסלים של שלמות, לעצור את העמדות הפנים, את אחיזות הידיעה המוחלטת ואת ההישענות על אידיאולוגיות חיצוניות. באחד הפרקים מתאר המחבר את חוויותיו מביקור במוזיאונים בארה"ב, שבהם ראה הצגה מושלמת של גדלות מדומה, של חברה בוטחת בעצמה, שאינה מבקשת רפלקסיה וחשבון נפש; חברה שבעה ללא חולשה ופקפוק, ללא שום הרהור תשובה. הוא מתאר את הדיסוננס העמוק בין התצוגה במוזיאונים ובין הלך הרוח הציבורי ברחובות, שהתבגר ומכיל עולם מורכב בהרבה (עמ' 51).
את התרת הנדרים בערב ראש השנה מפרש הרב דרייפוס כאפשרות להשתחרר מאחיזות הזהות העצמית שלנו כבמוזיאון הירואי, הזדמנות לפרום את קשרי האגו ולאפשר לנו להודות בכך שהמציאות שלנו קטועה, מלאת סתירות ואינה מספרת תמיד סיפור מוצלח. ראש השנה, הוא כותב, "מאפשר לנו להכיר ביחסיות שלנו ובאנושיותנו, בהיותנו רצופי כשלים, קרוצים מחומר, כצל עובר, כחרס נשבר, כחלום יעוף". ועוד: "אני מציע אופציה שרואה הוויה קטועה, איני מציע להיאבק נגד שימור הצלחותינו… אבל יש להפסיק להתייחס למעשינו בפאתוס" (עמ' 52). הוא נע כל העת בין החיוב המבורך של ההודיה על המלאות שזכינו בה בשנה החולפת ובמהלך חיינו, ובין הניסיון שלא להפוך את המלאות הזו, את ההצלחה, לפאתוס של הערצה עצמית.
לצד ההתענגות על ההצלחות והמלאוּת, שמאפיינת את בני האדם בתקופתנו ובתרבות הרשתות החברתיות, הרב דרייפוס שב ומזכיר שבכל אחד מאיתנו יש סדקים. רק מתוך התבוננות והכרה בסדקים הללו אפשר להבחין באור החודר אלינו מהם, להאזין לקריאת הקב"ה המופנית אל בני האדם. לשם כך חייבת לבוא ההכרה בסופיות השנה, בסופיות האדם, בעובדה שהאדם, כמו החיים, איננו קוהרנטי. "לזכור שאנחנו אנשים לא סגורים, צדיקים לא גמורים, כולנו גורשנו מהגן, תועים וטועים, נטושים ואבודים ומשוועים לחסד שמיים שה' הטוב יאיר את דרכנו, כאן בעולם" (עמ' 53).
בכך ממשיך המחבר את המגמה שביטא בספרו "חתונה של אבודים". גם שם הוא מלמד שהכאבים, החרדות והחסרונות, מהווים חלק אימננטי מן המציאות; הם קיימים, פועלים ומשפיעים וצריך לפעול יחד איתם ומתוכם, לא להתכחש להם. אכן, ההסכמה להיות חסרים מעוררת חרדה. ההרפיה מחלישה את תחושת השליטה, ומייצרת פחד של הליכה על פי תהום. כמענה לכך מציע הרב דרייפוס לקחת "נשימות עמוקות", כשם הספר.
די להעמדת הפנים
בתקופתנו, כותב הרב דרייפוס, עידן המעבר מן החברותא אל המחשב, מן הקהילה אל החברות הווירטואלית, קל יותר להתעלם מן הסדקים וליצור מבני האדם "ייצוגי אנשים, דמויות מן המרקע", יצורים מטושטשים, ללא עומק. קל יותר ליצור עולם ללא דיאלוג, ללא זיקה אל הזולת, ללא הכרה בהזדקקות לאחר, לקהילה ולחברה. עולם שנטוע רק בי, האדם הפרטי.
"נשימות עמוקות" לוקח את הקורא למסע להחזרת הזיקה אל הזולת, "מתוך מתן אמון בבני אדם כמו שהם", מתוך הכרה ש"יש לכל אדם כמיהה שמישהו יראה אותו באמת, ללא דימויים ולא כייצוג". אובדן הכנות נובע מחוסר אמון באדם, מתוך חשש שכנות תתפרש כחולשה ותנוצל בידי הזולת. אבל אי אפשר לתת אמון בבני האדם כאשר הם רק ייצוגים חלולים של הצלחותיהם. אי אפשר לתת אמון זה בזה אם האנושות עמוסה בפאתוס נפוח של העמדת פנים של מושלמות. התחלת התיקון היא הכרה בחסרונות המצויים בכולנו, תחילה בפני עצמנו ואז בפני זולתנו. כך ישוב האמון, שהוא המרפא הבסיסי לתחלואי החברה בעת הזו.
בניסיון לרדת לשורשי הניכור וחוסר האמון, הרב דרייפוס מתחיל בניכור שבין האדם לטבע. הוא כואב את ניצול משאבי הטבע, ואת התעלמות בני האדם מכך שמעפר באו ואל עפר ישובו, ושהם חלק מן הקוסמוס. לדבריו, פגיעת בני האדם בכדור הארץ מבטאת גסות רוח אנושית. הוא מרחיב בנושא ומדבר על הריסוסים שמרעילים את הקרקע, על יניקת הנפט ממעבה האדמה באופן לא מבוקר, ועל ההשפעה ההדדית שבין השחתת החומר וריקון המשאבים האנושיים ובין החצנת דמות האדם באופן בוטה. כמי שמתנגד לתרבות התיוג של קהלים וקבוצות ומתעקש לתת אמון, הרב דרייפוס מתעלם מן הייצוגים הפשטניים ותומך באופן גלוי ובפה מלא ב"ארגונים הירוקים", אף ש "הירוקים נתפסים בדרך כלל כמקדמים אג'נדות חילוניות רחוקות משיח של אמונה והעצמת הרכות האנושית, ומביאים שיח לוחמני ואף אנרכיסטי", כפי שהוא כותב.
חשיפה אישית
הרב דרייפוס נאה דורש ונאה מקיים. הוא מביא את עצמו מול קוראיו באופן חשוף, ללא כחל וסרק, על יתרונותיו וחסרונותיו. הוא מקיים הלכה למעשה את פרשנותו לדרישת יום הכיפורים, המבקש מן האדם "לפתוח קצת את הקירות החסומים של הלב, להרפות קצת מן האגו, להתכלל בסביבתו האנושית והפיזית". בתוך דברי ההגות, המחבר מציג בכנות את לבטי חייו שלו. הוא מתאר את השלב שבו הוא עצמו נמצא כעת, בשנות השבעים לחייו – בין השמחה על המלאות ובין החשש מן הזקנה והחידלון. הוא מתאר בגילוי לב את ההתבוננות לאחור מתוך סיפוק אך גם בהשלמה של כאב על מה שלא נעשה, לצד ציפייה למה שצופן העתיד, המשולבת בחרדה מפני הבאות. זהו מסע של נשימה עמוקה אל מול החיים המתקצרים, יחד עם עונג עמוק על מה שכבר הושג.
לצד ההתרשמות מתוכן הספר, קשה שלא לומר משהו גם על עיצובו. האמנית דבורה ליפשיץ עשתה מלאכת מחשבת, המתאימה את התוכן לצורה: עיצוב האותיות והעימוד, איורי הציפורים המרחפות ודפי האִמרות בסיום כל פרק, משרים אווירה הולמת של כנות, סתיו וציפייה. ההפניה לרשימת השמעה מוזיקלית ברשת (חפשו ביוטיוב "נשימות עמוקות"), והכרעת עורך הספר, הרב אודי דבורקין, למקם את המקורות בחלק הפנימי של עמודי הספר, מבטאים את התחושה של שילוב פנים וחוץ – הסתמכות על מקור חיצוני שקריאתו/האזנה לו מנביעים שיח פנימי אינטימי בתוך הלומד והקורא.
זהו ספר מעורר מחשבות, המצטרף לסגנונו של המחבר בספריו הקודמים. לעיתים יש אמנם תחושה קלה של ערבוב סוגות – הסוגה האישית והכנה מתחלפת בכתיבה מעט למדנית ובפרשנות מפולפלת למקורות – אבל רוב הספר אחיד ומרתק. אוסף המקורות שעליו מתבסס הכותב רחב ומגוון, ולטעמי מומלץ לקרוא את הספר כבקשת המחבר, "צעד אחר צעד, כהליכה שבתית… ללגום את המילים כדרך ששותים קפה, ללגום ולהרפות". ספר נפלא לימים נוראים.
ד"ר משה וינשטוק כיהן כיו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך. ספרו "שפת התהומות" יראה אור בקרוב בהוצאת ידיעות ספרים
