מסתרי הנפש זוכים לתשומת לב רבה בטיפול הפסיכולוגי. לפעמים הנסתר גלוי למדי אך העין מחמיצה אותו, ופעמים אחרות קשה מאוד לעמוד על שורשו. הנפש עצמה אמנם שוכנת בגוף אחד, אך היא מחוברת באופן עמוק ומהותי אל האנשים הקרובים לכל אחד ואחת. הספר “ירושה רגשית“ מדגיש את החיבור הבין־דורי הקיים בין בני אדם. בני אדם אינם אי בודד וכך גם נפשם, ששזורה מדמויות ומחוויות עוצמתיות שאבותיהם פגשו לאורך הדרך. כך למשל מתגלה כי בנג‘מין, מטופל שהחל לחלום על מיתה משונה, חלם שוב ושוב על האופן שבו סבו נרצח על ידי הנאצים, אף שלא סיפרו לו כיצד המוות אירע. מכיוון שהחיבור בין נפשם של הנכד והסבא עלום, הוריו, “שלא היו מודעים למאפייני הירושה הרגשית שלהם, לא עשו את החיבור בין הסיוטים של בנג‘מין והתסמינים האחרים שסבל מהם ובין העבר הטראומטי של המשפחה“ (עמ‘ 99).
הנפש והגוף מסוגלים לאצור זיכרונות קשים, שאותם נעדיף שלא לדעת ולא להרגיש. האירוניה – שפרויד כבר זיהה – היא שככל שהניסיון שלא לדעת ולא לזכור חריף יותר, כך סביר שיוביל לביטויי מצוקה עיקשים, שנתקשה לקשר אותם אל המקור. ההתכחשות לאמת הקשה מנשוא מולידה רוחות רפאים הרודפות ללא מנוחה, לעיתים גם את הדורות הבאים. חשוב לציין כי ההסתרה נובעת לרוב ממניעים חיוביים: “ההסכם הלא מודע בין ההורה לילד נועד למנוע כאב, אך לעתים קרובות הוא תורם להדחקה של אותם אירועים, שנהפכים לסודות מושתקים“ (עמ‘ 81).
הורים רוצים לחסוך מילדיהם כאב, אבל לפעמים יש לכך מחירים גבוהים. כל עוד התודעה אינה יודעת והנפש אינה מרגישה, הגוף ממשיך להנכיח את הטראומה. לכן ההיגיון הטיפולי גורס כי חשוב לפגוש את הקושי, מכיוון ש“כשהתודעה שלנו זוכרת, הגוף חופשי לשכוח“. לא תמיד ההכרה משחררת מהעול, אך לרוב המפגש עם סיפור ידוע ומסודר – גם אם קשה ומכאיב ביותר – מוביל לתיקוף מרגיע של החוויה. למשל, לאחר שמטופל מגלה סוד קשה ביותר על ההיריון שלו, הוא אומר: “נכון שזה מצחיק? קיבלתי אישור לדבר הכי נורא, אבל במקום שארגיש רע, אני דווקא מרגיש יותר טוב… עכשיו יש לי סיפור. אולי זה לא סיפור שמח, אבל הוא אמיתי והוא שלי“ (עמ‘ 118).
מרגע שיש סיפור שאפשר לנסח ולארגן בצורה שמתחברת אל הרגש, פשוט יותר להניח אותו במקום אחד ולגלות שהוא נשאר שם כזיכרון כואב, אך ממוקם. מרגע שהיא מוכרת ומדוברת, רוח הרפאים חסרת המנוחה מסוגלת להתיישב ולהפסיק לדחוף.
רקמה אנושית חיה
הטראומה העוברת מדור לדור היא הגיבורה המרכזית של “ירושה רגשית“. שלל הסיפורים מעידים על כך שטראומה מסוגלת לחלחל בין דורות, והיא חודרת את שליית הזמן: “איננו מוגנים מפני השפעתם של אירועים שהתרחשו לפני שנים רבות, במקומות רחוקים, גם אם לא חווינו אותם על בשרנו ואיננו יודעים את פרטיהם. כמו נשורת גרעינית, הקרינה הרגשית והגופנית של האסון מתפשטת ומגיעה אל חייהם של הדורות הבאים. היא מתגלה בצורה של תסמינים רגשיים וגופניים, המזכירים טראומה, בצורה של מתקפה על חייו של האדם. העבר מותיר עקבות מכל עבר“ (עמ‘ 88).
המחברת, ד“ר גלית אטלס, משתייכת אל אסכולה פסיכואנליטית המדגישה את האופי המקושר והבין־אישי של הנפש. בניגוד לתפיסה השכיחה, הרואה את הנפש כעומדת בפני עצמה בבידוד מזהיר, אנשי הזרם ה“התייחסותי“ מאמינים כי כאשר אדם נולד הוא נארג בתוך הֶקשר של מערכות יחסים המשפיעות על קיומו באופן מהותי. יותר משהאדם הוא ברייה המונחת בתוך רשת של קשרים – הוא טווי מהם עצמם. כפי שאמר סטיבן מיטשל, דוברה הבולט של האסכולה: “בני אדם… אינם מצויים בבידוד, אינם אפשריים בבידוד. הנפש האנושית היא בבסיסה תופעה חברתית, וכל אינדיבידואל ממקד ומממש אותה באופן משני“.
במובן זה, החיבור בין הדורות, האומר כי בלב בנים שזור לב אבותם, מציב את הנפש כמי שנימיה מתמזגים בשרשרת הדורות ואינם עומדים בפני עצמם. השער והירושה הבין־דוריים עלולים להטיל אימה מכיוון שהם תורמים ליצירת מציאות שבה “אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר (טראומה) וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה“. המחברת מוטרדת מכך ושואפת להתממשות דברי ירמיה, המנבא על ימים שבהם שיני הבנים לא יקהו. היא מבקשת לעצור את השפעת הטראומה: “זוהי תפילה שהילדים לא יצטרכו לשאת בתוצאות של חיי הוריהם, שנוכל לעבד את הירושה הרגשית שלנו ולשנותה“ (עמ‘ 206).
תפקידו של הטיפול הוא לגעת בטראומה באופן שיאפשר לעצור אותה ולא להעבירה הלאה. הסיפורים הממלאים את הספר מתארים כיצד צלקות ומשקעי העבר יכולים להרפות באופן שמאפשר התחדשות. אפשר לעבוד עם מה שעבר בירושה. כך למשל, מטופלת שחששה להביא ילדים לעולם זיהתה כי כמו סבתהּ, גם היא מרגישה כי “העולם הזה הוא מקום נורא“. הנאצים פקדו את חלומותיה, ו“כילדים פחדנו שהרעים ימצאו אותנו ויהרגו אותנו“ (עמ‘ 79). “מתחוור לה יותר מדוע היא מתנגדת לרעיון להביא ילדה לעולם ‑ היא מניחה שהיא תחווה את החיים כפי שהיא עצמה חוותה אותם. לא ללדת את התינוקת הזאת היא דרכה לגונן עליה“ (עמ‘ 84). ההבנה מה הרתיע אותה מלהביא ילדים, דווקא עוזרת לה להחליט שהיא רוצה להיות אימא ולהתחקות אחר קורות סבה וסבתה בשואה.
כוחן של טראומות גדול, אין בכך ספק. לצד זאת, חשוב בעיניי לשים לב לנקודה שאני מאמין שהמחברת תסכים איתה, אך לא כתבה עליה מספיק. לבני אדם יש כוח וחוסן להתמודד גם עם מציאות קשה מאוד, והם ניחנו ביכולות שיקום חזקות. חשוב לומר כי הגיוני וסביר להצטלק מטראומות, אבל במקרים רבים מאוד, גברים, נשים וילדים מצליחים לצמוח היטב ולפרוח על אף חוויות עבר קשות, גם בלי טיפול. ההרסנות של הטראומה אינה מוחלטת.
כשם שיש ירושה רגשית של שבריריות וחרדה מפני הבאות, משפחות יכולות להוריש גם חוסן, אמונה וכוחות חיים, שיודעים איך לעמוד בפני כאב ורשע ולהמשיך להתקיים. גם הטוב מסוגל לעבור בירושה. אלה היבטים אנושיים שקריטי לזכור ודווקא פסיכולוגים עלולים לשמוט, מפני שבדרך כלל הפונים לטיפול סובלים ממצוקה, והמפגשים הללו אינם מייצגים את כלל המציאות האנושית.
המטפלת כאדם
המטופלים וסיפורי חייהם הם לב ליבו של הספר. המפגשים והשיחות בינם ובין ד“ר אטלס נפרשים בחיוניות בין העמודים ומציבים את המטופלים במוקד. הבחירה הזו. כישורי הכתיבה של המחברת הופכים את הספר לקריא ונגיש מאוד בעבור כל מי שסקרן לפגוש סיפורי חיים וטיפולים פסיכולוגיים.
כקוראי הספר אנו נחשפים לממד נוסף, שבו המחברת מביאה את גלית האישה, הילדה ובת הזוג, החיה חיים אישיים מעבר לחייה המקצועיים. היא אינה משתפת את המטופלים במה שעובר עליה, אבל אנחנו זוכים לשמוע חלק מהמתרחש אחרי הפגישות. כך למשל היא מגיבה אחרי פגישה עם מטופלת שחברתה הטובה גוססת מסרטן: “אני בוכה על נעמי ואני בוכה על מה שקורה בחיי ונעמי אינה יודעת עליו: בן זוגי, לוּ, חולה בסרטן בשלפוחית השתן ונאבק על חייו“. העצב והכאב שלה נמהלים בכאבה של נעמי המטופלת. בהמשך הדרך האובדן פוקד את שתיהן. החבֵרה החולה אינה משתקמת וגם לוּאיס ארון – שלו מוקדש הספר – בן זוגה ומגדולי הפסיכואנליטיקאים בזמננו, נפטר לפני שלוש שנים.
אטלס שוזרת את הסיפורים בעברה האישי והמשפחתי ומעניקה נופך אישי להתרחשות המתוארת בספר, באופן המדגים כיצד המטפלים והמטופלים ארוגים ברקמה אחת. גם הצד המקצועי־אישי שלה כמטפלת אוהבת, דואגת, כואבת ומסורה למטופליה, מקבל מקום חשוב. לא תמיד מטופלים יודעים כמה הם מלווים את מחשבותיהם של המטפלים, ודווקא הנכחת דמותה של הפסיכולוגית מראה עד כמה הם תופסים מקום בליבה ונוגעים עמוק.
מכיוון שהספר ממוקד במטופלים, אין בו ניסיון לבאר באופן רחב ומלא את הטיפול הפסיכולוגי המוצג בו. אמנם המחברת מביאה מעט תיאוריות ומתבלת בממצאים מדעיים עדכניים, אבל הם אינם רבים. לעומת זאת, אפשר להתרשם וללמוד מהדרך שבה המטפלת מדברת וחושבת, כיצד היא מנסחת את דבריה ואת מה היא בוחרת לשתוק ולא לבטא. ההתנהלות בטיפול אינה זהה למערכת יחסים שגרתית. כך למשל, כאשר מגיע מטופל ששילם כסף כדי לגלות עליה מידע אישי מפורט, היא אמנם מרגישה חשש, אך משתמשת במה שקורה כדי לחשוב עליו כמטופל: “אני מודעת לצורך שלו לתת לי את ההרגשה שהוא פלש אל חיי הפרטיים“ (עמ‘ 163).
לבחירה של המטופל לספר בגלוי על כך שריגל אחריה, יש משמעות שחשוב לברר. פעמים רבות המטופלים באמצעות התנהגותם גורמים למטפלים להרגיש תחושות דומות מאוד לשלהם, ולכן היא ממשיכה לחשוב עליו: “יש לו צורך שארגיש מאוימת לפחות כפי שהוא מרגיש כשהוא מגיע לטיפול, אולי אפילו דרוכה כפי שהוא חש בכל יום בחייו“. המוכנות שלה להסתקרן נוכח אי הנוחות שהמטופל גרם לה וללמוד מכך עליו, תרמה מאוד לטיפול. היא לא הייתה מתרחשת אילו הרגש היה מנהל את המצב, ואילו הבהלה הייתה מרתיעה אותה ודוחקת בה לסיים את המפגש עם האדם המאיים והמאוים. הרגשות שמתעוררים במטפל משמשים מקור להבנת הקשר, של המטופל וגם של המטפלת, וכך מודגמת התנהלות חשובה מאוד בטיפול.
על אף הצבת הטראומה כבעלת כוח אדיר ורב־דורי, הספר מעביר מסר של אופטימיות ואפשרות של שינוי. המקרים המובאים מדגימים כיצד אפשר להתמודד עם מורשת העבר, ורוב הפרקים מסתיימים כאשר יש אופק חדש ואפשרות לשינוי מהותי בחיי המטופלים. התהליך הנדרש אינו מוצג כפשוט, אלא ככזה הדורש סיבולת על מנת לצאת לדרך חדשה. החיבור אל הירושה והידיעה מניין באה, מסייעים למטופלים לבחור אפשרות חדשה לדרך ולמקום שאליו ירצו להגיע. מדובר על שחרור מעבָר מכביד וכובל, אך לא במרידה בעבר עצמו או במשפחה. ההתוודעות אל המורשת המשפחתית, על חלקיה המבורכים והפצועים כאחד, תורמת להתנהלות הנפשית והמעשית. וכך, אף שהספר עוסק בנושאים שיש בהם כובד ומועקה, הוא נגיש, נעים לקריאה ומלא באמונה ובתקווה לאפשרות לחיות וליצור.
