הגעתי לגיל. שש שנים שהמילים האלה יושבות לי בראש, שש שנים שאני מבינה שאם האביר על הסוס הלבן (מי צריך אביר או סוס, שרק יגיע כבר) לא יבוא בקרוב אני אצטרך לעשות את הצעד, לפעול בנושא שהפך פתאום נפוץ מאוד סביבי. הרי הגעתי לגיל.
תשאלו, ובצדק, איזה גיל, מה בדיוק פספסנו פה, ואני אגיד לכם: הגיל שבו כל בחורה רווקה מבינה שגיל הוא לא רק מספר, שלגיל בעצם יש השלכות ממשיות על ההחלטה שלה איך להמשיך ושכדאי לה לקבל החלטה. בקרוב.
אתם עדיין לא מבינים.
בשתי מילים: שימור פוריות (או הקפאת ביציות בלשון העם), בהרבה מילים: הכתבה שתכף תקראו פה.
כשהגעתי לגיל שלושים החלטתי שאני חוגגת את המספר הזה. בניגוד לחברים וחברות שנולדו גם הם בשנתון שלי ואצלם הדיכאון תפס פתאום מקום נכבד (אמאל׳ה, 30 האיום והנורא), אני הסתכלתי בעיקר על האפס שבמספר, על הסימון שלו כסוג של התחלה. מאפס, לא? הרגשתי שהשארתי מאחור, בשנות העשרים ההרפתקניות שלי, את כל הפאשלות שאני לא רוצה לקחת הלאה, את כל הטעויות שעשיתי, את כל הרע, אבל גם את מה שטוב, כי די. זה היה נכון לאותן שנים, אבל כבר לא שייך לסחוב את הכול הלאה.
אז נכנסתי לעשור החדש הזה, שפתאום עכשיו נראה שהוא נוזל לי בין האצבעות, ברגל ימין, עד הסוף. הייתה בי איזו ציפייה דרוכה, איזו תקווה לדברים חדשים ומרגשים שיבואו, איזה שינוי שייקח את החיים שלי בכיוון שאני רוצה. זוגיות. בקרוב. הלוואי אמן. אתם כבר יודעים איך זה נגמר. כלומר, זה עדיין קורה, עדיין לא נגמר, אבל כבר עברתי את החצי וקצת חוששת להמשיך לקוות. כי כמה אפשר להמשיך להתאכזב.
אבל לצד האופטימיות שקיננה בי אי אז באביב 2016, נושא שיחה חדש ופחות משמח נכנס לחיי – הגיל, התרגיל ושימור הפוריות. וכל פעם הדחקתי אותו עוד קצת. מה, אני רק בת 31 או 32, יש לי עוד זמן, למה למהר עכשיו. ומה זה כבר 33? אני עדיין בתחילת העשור, אולי האיש שמחכה לי שם הוא בעצם ממש כבר פה. ואז שנתיים של קורונה ששמו הכול על הולד סיפקו תירוץ קביל למה לא לפעול, אבל איך אמרה נעמי שמר? ״למד־דלת, למד־הא, למד־וו״. תיק־תק, תיק־תק, תיק־תק, תיק־תק.
ואז הגיעה אחותי. נשואה, עם ילדה מהממת שנולדה אחרי טיפולים, אכזבות וכאבים בגוף ובנפש, אבל עם הרבה אמונה שאם זה הניסיון היא תישא אותו ותתמודד איתו בדרכה שלה. הייאוש לא נעשה נוח בכלל וגם לא התקווה שיש סיכוי לעוד. והציעה בזהירות והדחקתי בנימוס.
והיו עוד שיחות על זה בשנים שחלפו, שלא תבינו לא נכון, אבל הכול היה כל כך ערטילאי – ״זו תעודת ביטוח, את הרי רוצה ילדים״ (כן. מאוד. אבל לא ככה. לא לבד. לא בהזרקות. לא בהתערבות חיצונית. מי אמר שזה בכלל עובד). ״יש לי חברה שעשתה שימור פוריות, תתייעצי איתה״ (וואלה, לא יודעת). ״תפני לפוע״ה, כדאי לדבר איתם״ (לנסות להשיג את מי שאחראית על זה – סיפור מההפטרה. ויתרתי). כך שהיה ממש קל לשים את זה בצד ולהמשיך הלאה.
וזה לא שהייתה הצדקה לשאננות הזאת; לא שהיו הצעות שהחזיקו יותר מדייט אחד־שניים או בחור־לקשר־רציני בהישג יד, אבל מי רוצה לחשוב על זה בכלל. אני, בטוח לא. במיוחד כשהחששות נעים על הציר שבין הפיזי לנפשי ובין השכל ללב. מי רוצה להפוך את עצמה להורמונלית מבחירה בלי משהו ממשי ביד בסוף התהליך? מי רוצה להוציא אלפי שקלים על פרוצדורה שאין לה ערובה מובטחת להצלחה? ומי בכלל רוצה לעבור את כל זה לבד? והפחד הגדול מכולם – להרגיש כישלון, שלא הצלחתי להחזיק זוגיות, שלא זכיתי להקים בית. תגידו – זה לא כישלון, ואני אגיד – אתם צודקים, אבל כמו שמישהו אמר לי פעם: עם רגש לא מתווכחים.
ומעל הכול ריחפה הידיעה שגם אם אני אמצא פתאום מישהו (כמה סיפורים שמעתי על בנות שזה עבד להן כמו סגולה – איך שהקפיאו, בום, פגשו את גבר חלומותיהן, כי שחררו את הלחץ. וכמה חברות אני מכירה שזה לא שינה אצלן דבר), הגיל עדיין לא עובד לטובתי. ככל שהביציות ״זקנות״ יותר ככה הבעיות בהיריון גבוהות יותר, אם הוא בכלל קורה באופן טבעי.
**
אבל אחותי לא ויתרה. ואחרי תקופת חסד כזו או אחרת, היא הרימה טלפון ואמרה: זה מה שאת צריכה לעשות. נתנה לי שם של רופא ואמרה: אני איתך לכל אורך הדרך, וגם ההורים. את אולי לבד אבל ממש לא בודדה במערכה. אז התקשרתי לרופא וקבעתי תור, והימים ימי שלהי האומיקרון הפכו אותו לתור טלפוני. והרופא סבלני ומתחשב, מסביר לי מה האופציות (לא, דוקטור, להביא ילד לבד זה גדול עליי, כרגע), ונותן מקום לשאלות – שהיו מועטות רק כדי לא לעורר שוב את הספקות ואת השדים. ואחרי בדיקות דם שכמעט רוקנו לי את הוורידים (טוב, קצת הגזמתי, אבל היו הרבה מבחנות!), חמושה באחותי, הלכתי לפגוש אותו וניסינו לתכנן לוח זמנים אבל עם פסח שהתקרב ואילוצי התהליך, הבנו שנצטרך לדחות קצת.
נקודת היציאה הבאה נרשמה סביב יום העצמאות – אי אפשר, זו שאחריה – על טיסה לחו״ל שחיכיתי לה כמו אוויר לנשימה, ובחודש לאחר מכן – אילוצי המרפאה שמנעו ממני להתחיל.
ארבעה חודשים אחרי הפגישה הפיזית לקחתי את הכדור הראשון (פעמיים ביום, בשעה קבועה) שסימן את נקודת ההתחלה הממשית באמת. שישה ימים אחר כך, ביום השני למחזור, התייצבתי במרפאה לבדיקות דם ואולטרסאונד כדי לבדוק את מצב הפוריות ולהחליט איך ממשיכים – תחילתה של ידידות מופלאה, כי ההתייצבות נדרשה פעם ביומיים (על הבוקר, כי יש אילוצי עבודה והתחייבויות אחרות ותספיקי את הכול רק אם תתייצבי שם איך שפותחים).
יום קודם עוד עדכנה אותי המזכירה במרפאה שיש בעיה עם ההתחייבות (ששולמה. במלואה. חודשיים לפני כן) שתטופל על הבוקר. אבל חג הקורבן שהדיר נהגי אוטובוסים רבים מהכביש מנע ממנה להגיע בזמן, ועל אף שאת בדיקות הדם הצלחתי לעשות, טכנאית האולטרסאונד הייתה מנועה מלבדוק אותי כי לא הייתי רשומה במערכת – אין התחייבות, אין רישום. רק אחרי שהמזכירה הגיעה התברר פשוט שתוקף ההתחייבות פג. טלפון לקופה, מסירת פרטי אשראי, ואפשרות הבדיקה נפתחה בפניי. כשחזרתי לאחות עם התוצאות היא שחררה אותי ואמרה שתרים טלפון בצהריים עם הוראות הפעלה.
מספיק ליום אחד, לכאורה, אבל רצה הגורל, או ההוא שיושב שם למעלה, ובאותו יום היה לי יום מיונים לתוכנית לימודים שרציתי להשתתף בה. ספוילר: לא התקבלתי. למה? לאלוהי ההורמונים והקצרים במוח הפתרונים. כשאת שוכחת מילים, כשרצף המחשבה שלך נקטע וכשאת לא מסוגלת לחבר מחשבה לדיבור, אבל זקוקה לכל אלה בשביל לעבור את המיון בהצלחה – you don’t stand a chance – ולכי תסבירי את זה למראיינת שעומדת מולך ולא מבינה למה נגמרו לך המילים.
בצהריים הטלפון המובטח עם ההוראות: תמשיכי לקחת את הכדור, הזריקות יחכו בינתיים, ותתייצבי פה עוד יומיים לשם אותה הפרוצדורה. יומיים אחר כך התהליך כבר עבר חלק, ובצהריים הטלפון: הערב את מתחילה להזריק תרופה אחת, נהדר. הייתה רק בעיה אחת: עדיין לא קניתי את התרופות שעולות אלפי שקלים. התכוונתי לקנות על פי צורך, אבל לא לקחתי בחשבון את ביקור ביידן בעיר הבירה.
המשימה: להגיע ממלחה לבית המרקחת במרכז העיר, באמצע יום עבודה.
הבעיה: סגירת כבישים לקראת פתיחת המכביה והשתתפות נשיא ארצות הברית באירוע.
המכשולים: וייז קצת שקרן.
האמצעי: אחותי והסקודה אוקטביה שלה.
הסוף: הצלחנו (כבישים פתוחים למרות טענות הווייז, וכבישים ריקים כי אנשים חששו להיתקע).
בביקור הבא במרפאה, הפרצופים כבר מוכרים והדרך קצת יותר ידידותית, ההוראות הן להתחיל להזריק שתי זריקות כל ערב, החל מיום המחרת. לא חשדתי.
למחרת, כחלק מהניסיון להמשיך את החיים כרגיל (אם את עומדת להתחיל תהליך כזה, קחי טיפ ממני: אל תעמיסי על עצמך, וכשאני אומרת עומס אני מתכוונת לכל פעילות שהיא מחוץ לשגרה הרגילה, אלא אם היא באה לך בטוב), היה לי דייט. חבר הציע, ואחרי תקופת יובש ארוכה מדי לא באמת יכולתי להרשות לעצמי לסרב, אז נסעתי לתל־אביב ורציתי למות מהחום ומהלחות ומההורמונים, ואיכשהו העברנו שעה וחצי (ברור שזה לא נמשך הלאה, גם לא הייתה הודעת ״הי, היה נעים אבל פחות עובד״ כנהוג. אולי במרכז זה עובד אחרת). הביתה הגעתי עייפה ועצבנית ועם דמעות שלא הצלחתי לשלוט בהן. בכי של השמחות, יש שיגידו. סטורי באינסטגרם (מישהו אמר מזרקים?) קצת ריכך את החוויה אבל לא מספיק, כי רק רציתי מישהו שיחבק ויגיד את בסדר גמור, את אלופת על־חלל, זה בסדר שאת נשברת, את לא פה לבד, אני פה איתך. הלוואי.
והשבירה, כמה ממנה היה. באותו יום ובימים שאחרי. באה והולכת, מפרקת כל פעם עוד קצת. ורק רציתי שזה יסתיים או פשוט להפסיק את זה ככה סתם. כי כמה אפשר להמשיך לדחוף לעצמך מחטים לבטן, כמה אפשר להמשיך לא לחשוב בהיגיון – תשאלו את האחות שהתקשרתי אליה בהיסטריה כי לא הצלחתי לעשות חשבון פשוט או את הרוקחת כשלא זכרתי מה באתי לקנות. וכמה אפשר לבכות בלי סיבה. כמה אפשר. די כבררררררררר. לפחות עכשיו אני אדע למה לצפות בהריונות, אם הם אי פעם יגיעו.
בשיחה אחת עם אחותי אמרתי לה שעכשיו, כשאני מרגישה על עצמי מה עוברות נשים בטיפולי פוריות, אני מעריצה אותה אפילו יותר. היא מצידה אמרה שדווקא בנות כמוני, רווקות שדואגות לשמר אופציות פתוחות כי מי יודע מה החיים יזמנו – הן, אני, מושא ההערכה שלה. מבחינתה אנחנו הגיבורות האמיתיות.
נדרש לי זמן להגיע לכותל עצמו – ככה זה בעזרת נשים, השורה הראשונה תמיד מלאה, ואיך שנגעתי בו, רק בכף היד, התפרקתי בדמעות. וכל החששות והפחדים והדאגות יצאו מהמקום שקברתי אותם, מצאו להם נוכחות בעולם, ועזרו לי לבקש עליי – להצלחה, לבריאות, לזיווג הגון; שיהיה טוב מטוב, שיהיה בשמחות, שיהיה בסדר
**
הימים נמשכו עם התייצבות דו־יומית במרפאה, הבדיקות הפולשניות שכבר התרגלתי אליהן, המצברוח שלא סגור על עצמו, הבגדים שאני כבר לא יכולה ללבוש כי הבטן נפוחה והריצ׳רץ׳ פשוט לא נסגר, ואז הבשורה: הערב שתי זריקות אחרונות, ועוד יומיים בשבע בבוקר תתייצבי לגראנד פינאלה – השאיבה. הודעה לבוס (הנה זה קורה, אני צריכה יומיים חופש. אל תלמדו ממני, קחו שלושה), טלפון לאחותי (צריך להגיע עם ליווי כי זה הליך בהרדמה מלאה), קפיצה לבית מרקחת, והספירה לאחור החלה.
בלילה לפני השאיבה הלכתי לכותל, הייתי זקוקה לקצת חיזוק ללב, לכמה נשימות עמוקות ולהרבה־הרבה תנועה, רק לא לבד. חבר שידע מה אני עוברת שמח להצטרף (אמרתי לו שמעולם ״ברוך שלא עשני אישה״ לא היה נכון יותר). נדרש לי זמן להגיע לכותל עצמו – ככה זה בעזרת נשים, השורה הראשונה תמיד מלאה, ואיך שנגעתי בו, רק בכף היד, התפרקתי בדמעות. וכל החששות והפחדים והדאגות יצאו מהמקום שקברתי אותם, מצאו להם נוכחות בעולם, ועזרו לי לבקש על עצמי – להצלחה, לבריאות, לזיווג הגון; שיהיה טוב מטוב, שיהיה בשמחות, שיהיה בסדר.
והיום הגדול הגיע.
מרפאה, קבלה במחלקת נשים, המתנה, החלפה לחלוק בית חולים, הפקדת חפצים, מפגש עם המרדים, שאלות שחוזרות על עצמן (איך קוראים לך, תעודת זהות, את בצום, ממתי את בצום, מתי אכלת בפעם האחרונה, מתי שתית וכן הלאה), פגישה עם הרופאה השואבת, הובלה לחדר ניתוח, מוזיקה כיפית ברקע, שוב השאלות, עוד רופאה ועוד אחות, ואז המרדים שאומר לי, אל תדאגי, זו רק דקירה קטנה. והמחשבה שעוברת לי בראש: נדקרתי כל כך הרבה בשבועיים האחרונים, לא חושבת שדווקא זאת תפריע לי. ואז התעוררתי. בחדר ההתאוששות כמובן.
אחרי קצת משככי כאבים (תנסו אתם לנפח איבר פנימי במשך ימים ואז שירוקנו לכם אותו בבת־אחת. בעצם אל תנסו), קצת מנוחה וארוחת בוקר בקטנה כדי לוודא שאכן חזרתי לעצמי ויאללה הביתה.
את שאר היום העברתי באופוריה כי הייתי אחרי, כי הכאבים שככו, כי חברים פינקו וביקרו, כי הדאגה מכולם עטפה אותי.
היום למחרת, לעומת זאת, היה כמו נפילה משיא. אולי בעצם לא כמו, אלא נפילה של ממש. ביליתי אותו עם אחיינים אהובים, עם אחיות דואגות ועם אוכל טעים, אבל החזרה הביתה חידדה את הריקנות שבגוף ואת הבדידות שבלב ואת התהייה, מה עכשיו. זה היה הצעד הנכון, אני יודעת שזה היה, אז למה אני מרגישה כל כך אבודה?
אבל הזמן, כמו שמבטיחים, מרפא את הכול, ואם לא הכול, את הרוב, וגם זה יעבור. הימים שחלפו הוציאו את ההורמונים מהגוף, הורידו את הנפיחות בבטן, הפחיתו את סף הריקנות ועזרו לי לחזור לאט־לאט לעצמי ולעולם.
שבוע מאוחר יותר, כשהתייצבתי אצל הרופא לביקורת של אחרי שאיבה – לדעת אם זה מאחוריי או שאני צריכה לעבור את זה שוב, כי נכון ששאבו וסך הכול מרוצים מהכמות אבל מי יודע – פתאום הרגשתי שקצת יחסר לי לחזור למקום הזה, לכל האנשים האלה שעובדים שם (עבודת קודש, בחיי, עם כמה כאב הם צריכים להתמודד) ותמיד, לא משנה מה, קיבלו אותי עם חיוך על הפנים, בהתעניינות כנה בשלומי.
הרופא, אם תהיתם, היה מרוצה עם כוכבית. כמות יפה שאבו לך, אמר, אבל כדאי לשקול סבב נוסף, ליתר ביטחון. אם כבר תעודת ביטוח, אז עד הסוף. אני עדיין שוקלת את העניין.
היום למחרת, לעומת זאת, היה כמו נפילה משיא. אולי בעצם לא כמו, אלא נפילה של ממש. ביליתי אותו עם אחיינים אהובים, עם אחיות דואגות ועם אוכל טעים, אבל החזרה הביתה חידדה את הריקנות שבגוף ואת הבדידות שבלב ואת התהייה, מה עכשיו?
**
חודש וחצי אחרי ואני עדיין לא יודעת להגיד בוודאות שזה היה כדאי, רק ימים, חודשים או אולי שנים, יגידו. אבל דבר אחד בטוח – אני לא מתחרטת לרגע. זה היה קשוח, כל צעד וצעד – כל בדיקה, כל תשלום, כל דקירה וכל מחשבה שהלכה לאיבוד בערפל ההורמונלי שאפף אותי, ועם זאת, משהו בי נרגע. אולי צדקו אלו שהבטיחו לי כי אחרי ההקפאה מדד הבל״חיות יורד (לא נעלם, בכלל בכלל לא, רק התמתן) ואולי פשוט אחרי צעד גדול כל כך שנמשך יותר מדי זמן, השגרה מבורכת מתמיד.
ואחרי הכול, לבד לא יכולתי לעבור את זה. אולי אין לי בן־זוג, אבל בכל התקופה הזאת קיבלתי תזכורת מוחשית לדבר החמקמק הזה שעוזר לנו לצלוח את החיים המשונים האלה – אהבה. אהבה של חברים ומשפחה שהורעפה במחוות של אוזן קשבת, כתף תומכת וסבלנות בלי גבול. אוהבת אתכם עד הירח ובחזרה, ואולי אפילו יותר.
אני קצת רוצה לחתוך פה. לתת למציאות את הבמה שלה, בלי פילטרים, להגיד זה מה שקרה וככה זה בחיים ולפעמים פשוט אין מנוס, אבל האופטימית שבי לא נותנת לכך יד. אז אסיים במילים שמצליחות לגעת בי כל פעם מחדש:
״נפלתי על ברכיי כדי לקושש
פיסות של אופק מנותץ לרסיסים.
רק אז נשאתי את ראשי
לשאוף עמוק אל שוקת לבבי
את כל חופת הכוכבים״ (יחזקאל רחמים)
נ״ב: בונוס משמעותי נרשם לזכות התהליך, כשקיבלתי אישור לשבור את הצום בתשעה באב במקרה הצורך. פינוק אמיתי בהתחשב בעובדה שאני ותשעה באב כל כך כל כך לא. רק בשביל הבירה באמצע היום (הבדלה, מה קרה לכם), היה כדאי.
