בכל בוקר אלבר הקטן היה צועד עם שני תיקים מביתו בשכונת תל־גיבורים שבחולון לבית הספר היסודי. בתיק אחד הוא היה שם ספרים, מחברות, כלי כתיבה ואוכל שנארז באהבה במטבח הקטן של אמו. ואת התיק השני הוא היה ממלא בחלומות. היו שם מחברות שעל דפיהן התנוססו איורי אופנה שיצר בעזרת כמה טושים בקווים מלאי תשוקה לאופנה. הצצה לאותן מחברות היא צוהר למוח המופלא של הילד־מעצב וללב הרגיש שלו.
אברהם שלום אלבר אלבז נולד בשנת 1961 בקזבלנקה שעל חופי האוקיינוס האטלנטי. בשנת 1962, כשהיה בן שמונה חודשים בלבד, ארזו ההורים את התיקים, סגרו את דלת ביתם בעיר ועלו לישראל. זוג ההורים וחמשת ילדיהם נחתו בתל־גיבורים, שהייתה ידועה כשכונת מצוקה.
שנים לאחר מכן, אחרי ששירת בצה"ל ולאחר שקיבל תואר ראשון מהמחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, שוב יצא מבית הוריו, וגם הפעם עם שני תיקים – באחד חפצים אישיים ובשני חלומות. הוא הגיע לנמל התעופה בן־גוריון, שם עלה על מטוס אל ניו־יורק – ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות – כדי לנסות את מזלו.
מאז עברו שנים רבות ואלבז הפך לאחד המעצבים הישראלים הגדולים ביותר בהיסטוריה של המדינה. הוא התמחה אצל גדולי המעצבים בעולם, ועבר דרך חתחתים קשה עד שקנה את מעמדו כמעצב־על. לפני שנה הוא נפטר מקורונה בגיל 59 והובא למנוחות בחולון, העיר שגדל בה. בשבוע שעבר נפתחה במוזיאון העיצוב בעיר תערוכה שאוצרת רק חלק קטן מעבודותיו ועוברת דרך תחנות חייו המגוונות.
אולי בעבר אופנה הייתה חזות הכול. פגשתי כל כך הרבה אנשים שלא נראו מדהים אבל הם היו הכי טובים בעבודה שלהם, כי הם עצמם לא היו המרכז, הנתינה לאחרים היא העניין"
אלבז החל את דרכו בניו־יורק אצל יצרן בגדים שהתמחה בעיצוב שמלות ערב. משם, עבר לעבוד אצל מעצב האופנה ג'פרי בין, בית אופנה אמריקני נחשב. ברחובות ניו־יורק, הוא לא הפסיק אף פעם לחלום והמשיך לעסוק בתשוקתו האמיתית – העיצוב. הבית והמשפחה היו חלק בלתי נפרד מדרכו בעולם והוא נהג לדבר עם בני משפחתו לעיתים תכופות. שבע שנים לאחר מכן פריז הייתה היעד הבא: הוא התקבל לבית האופנה הצרפתי ג'י לארוש. שם עבד במשך שנתיים כשהוא עדיין אלמוני, אך זו ללא ספק הייתה דריסת הרגל המשמעותית שלו בעולם האופנה. אלבז סיים את "תקופת החניכה" שלו בפריז ועבר לבית האופנה של איב סאן לורן, שנחשב לאחד ממעצבי האופנה הגדולים של המאה ה־20. שם קיבל את תפקיד המעצב הראשי בקו עיצוב בגדים המוכנים ללבישה ("פרֶט א־פורטה", בשונה מעיצובים הנתפרים לפי הזמנה).
עם פרישתו של סאן לורן קרה הדבר שכל מעצב צעיר רק יכול לחלום עליו: הוא מונה לשבת בראש אחד מבתי האופנה הגדולים ולמלא את מקומו של הפורש. אלא שבית האופנה האיטלקי גוצ'י קנה את בית איב סאן לורן, ואלבז פוטר מעבודתו לאחר תקופה קצרה, שבמהלכה עיצב שלוש קולקציות בלבד.
כשחלומות רבים עוד באמתחתו, הוא המשיך לתחנה הבאה – לבית העיצוב לאנווין, שם מונה למנהל האמנותי והחזיק בתפקיד במשך עשור וחצי. משם הדרך להצלחה הייתה סלולה, אך תמיד היו לנגד עיניו דבריה של אמו: "ככל שהקריירה שלך תגדל, ככה תישאר צנוע בחייך הפרטיים" .
הפרישה מלאנווין עוררה אצל אלבז הרהורים על מושג האופנה, מה זה בדיוק, ולאן מועדות פניה. הוא יצא למסע של כארבע שנים שבהן חקר ולמד את האופנה דרך מפגשים עם סטודנטים לעיצוב. באותן שנים הוא העביר הרצאות שבהן ביקש להעביר את הידע שלו מתוך שנות ניסיונו שבהן למד את מגע הבד ואת טעמן העיצובי של נשים. בתערוכה לזכרו מסופר על הדאגה שלו לכך שכל אישה תרגיש בנוח בתוך הבגד שעוטף אותה, ושייתן לה תחושה של התאמה למידותיה ויכולת תנועה קלילה במרחב.
אלבז היה לבוש תמיד חליפה מסוגננת שחורה, מותאמת בדיוק לחולצה בגוון אחיד, בלי מגוון של צבעים והדפסים שאפשר היה לדמיין בהם מעצב־על כמוהו. למראה הפשוט היה מוסיף פפיון – סמל שהיה מזוהה איתו. באחד מראיונותיו המצולמים, כשהוא יושב על כיסא ונשען על המסעד הוא מהרהר במהות מפעל חייו: "אני אלבר, זה מאוד קצר וקולע. אני לא אלבר מסן לורן, לא אלבר מלאנווין ולא מג'י לארוש. אני רק אלבר. אני חושב שזה מה שלמעשה עזר לי להישאר יציב ומקורקע ולהיות תמיד אני. אני עושה בגדים למחייתי. אנשים מסוימים יכולים להגיד שאני טכנאי טוב, אולי. הייתי שמח להיות כזה. יש שיגידו שאני מספר־סיפורים טוב. מה שאנחנו עושים בייצור בגדים ובקולקציה זה לספר סיפור. אני אוהב אנשים, זה מה שמרגש אותי היום יותר מכל דבר וזו ההשראה.
"ישנם שני אלמנטים שאני צריך כדי שאוכל לעשות את מה שני עושה: אחד זה חופש והשני זה מעט אהבה. אם יש לי את שני אלו אני יכול לעשות את מה שאני עושה בשמחה. אני חושב שאנחנו צריכים להביא אינטואיציה והנאה למה שאנחנו עושים. אולי בעבר אופנה הייתה חזות הכול והיא הייתה הכול. פגשתי כל כך הרבה אנשים שלא נראו מדהים אבל הם היו הכי טובים בעבודה שלהם, כי הם עצמם לא היו המרכז, הנתינה לאחרים היא העניין".
בשנה שעברה השיק אלבז בפריז את בית האופנה שלו AZ FACTORY. שם המותג מורכב מהאות הראשונה של שמו הפרטי ומהאות האחרונה של שם משפחתו. בנוסף חשב להקים בית אופנה שמכיל את כל צרכיה של אישה מא' ועד ת' ובנוסף שיהיו בו בגדים מכל המידות. אל המותג שהקים הוא הביא את כל סודות העיצוב שלמד ב־59 שנותיו. ארבעה חודשים בלבד מיום השקת המותג הוא חלה בקורונה וכעבור שלושה שבועות של מאבק, נפטר.
"אני אלבר, זה מאוד קצר וקולע. אני לא אלבר מסן לורן, לא אלבר מלאנווין ולא מג'י לארוש. אני רק אלבר. אני חושב שזה מה שלמעשה עזר לי להישאר יציב ומקורקע ולהיות תמיד אני"
על אף ההצלחה המסחררת בעולם, באופן די מפתיע דווקא בישראל דמותו נשארה אלמונית. תערוכה חדשה במוזיאון העיצוב חולון "אלבר אלבז: מפעל החלומות" מבקשת לתקן את העוול הזה ומוקדשת ליצירתו, שהיא הרבה יותר מאוסף של בגדים צבעוניים. כדי לסבר את האוזן: נטלי פורטמן, ג'ניפר לופז, קים קרדשיאן וניקול קידמן הן חלק מרשימה ארוכה של כוכבות בינלאומיות שעבורן עיצב בגדי יוקרה. מריל סטריפ, שהעריכה אותו מאוד, לבשה את השמלה שעיצב עבורה כשזכתה באוסקר בשנת 2012 על תפקידה כמרגרט תאצ'ר בסרט "אשת הברזל". "אם תלבשי זהב, תזכי בזהב", אמר לה. סטריפ שלחה את השמלה לתערוכה לאחר שיערה קידר, אוצרת התערוכה, פנתה אליה באופן אישי. אחת הסיבות לאלמוניותו של אלבז בישראל נובעת אולי מהקנאה לחייו האישיים שביקש לסגל לעצמו כשהיה מגיע לביקורים בארץ, כדי לפנות זמן לבני משפחתו.
במרכז הקומה התחתונה במוזיאון נמצא מיצב מרהיב של קולקציית הבגדים שעיצב ל־AZ FACTORY אך לא זכה להשיק בחייו. הקולקציה היא מחווה למסיבות פיג'מה שנהג לקיים עם בני משפחתו.
בקומה העליונה של המוזיאון מוצגות 46 שמלות ומערכות לבוש שעוצבו ונתפרו בידי מעצבים מכל העולם – ראלף לורן, ברברי, דיור, ז'יבנשי ועוד. כל אלו הושפעו מאלבז, וכמחווה לזכרו תרמו המעצבים את חלקם למופע העיצוב "אהבה מביאה אהבה" שחתם את אירוע שבוע האופנה בפריז בשנה שעברה, מופע שלא היה כמותו בעבר. עוד בחייו חלם אלבז על תצוגה שתפגיש בין מעצבים. וכך, גם במותו הצליח להגשים חלום נוסף.
"מפעל החלומות" היא תערוכה שמדגימה את אחת מאיכויותיו הבולטות של אלבז – הכישרון לספר סיפור.
בכל חללי המוזיאון ובמסדרונותיו, המיצגים המרהיבים והעיצובים משקפים את מסע חייו של אלבז. קידר, האוצרת שאחראית בין השאר לתערוכות " ז'ה טם, רונית אלקבץ" ו"הנשף", חברה בתכנון התערוכה לאלקס קו, בן־זוגו של אלבז. במשך שנה שלמה אצרה קידר והעמידה הכול בדיוק מרהיב.
"התערוכה על אלבר הייתה צריכה להתקיים עוד בחייו", אמרה קידר באירוע פתיחת התערוכה, "'אני לא אוהב לסכם', הוא אמר: 'אני לא עושה רטרוספקטיבות'". התערוכה מכבדת את דרכו ובמקום לסכם את חייו היא מזמינה את המבקרים לצאת למסע בעקבות החומרים שמהם היו עשויים החלומות של אלבז: הוט קוטור וחדשנות, מפגשים אנושיים ומרגשים, חזון וגאונות עיצובית, הומור, שבירת מוסכמות, הישגים ותהילה אבל גם היכולת להתגבר על משברים. מעל הכול, במרכז התערוכה עומד סיפור של הגשמת החלום והתערוכה כאן כדי לעורר השראה".
הפריטים והאיורים לאורך הכתבה מתוך תערוכת "מפעל החלומות"
