בספרה החדש של צרויה שלו יש פליאה. פליאה מהאופן שבו זיכרונות נטמעים בנו גם לאורך שנים רבות וגם אם אנחנו מנסים להתכחש אליהם, פליאה מהחיים הקצרים והשבריריים שמכריחים אותנו להסתגל אליהם ולא עושים שום מאמץ להסתגל אלינו, פליאה מהאופן שבו מסלולי חיים יכולים להיות דומים בהרף עין, פליאה מהסתירה בין שימור מבנים פיזיים לריסוק מבנים מוחשיים פחות כמו משפחה או אידיאולוגיה, ומכך שכל אלו מתקיימים דווקא בסיפור פשוט ומינורי.
עטרה היא אדריכלית שימור שברחה מירושלים עיר הולדתה לפני שנים ובנתה את חייה בחיפה, רחוק מאביה המנוכר ומאמה החלשה. למרות שבעבר הייתה נשואה וגידלה ילדה במשפחה שבנתה, היא התגרשה אחרי שפגשה את אלכס, גבר מסעיר וכריזמטי שמבוגר ממנה, שגם לו ילד משלו. יחד הם מגדלים את הילדים מהנישואין שפירקו ואת הילד המשותף שלהם, עדן. לאחר שאביה נפטר, עטרה נחושה למצוא את רחל, אהובתו המסתורית שעל ערש דווי חיפש את סליחתה.
רחל חיה את שנותיה האחרונות ביישוב מעבר לקו הירוק, ומחשבת שוב ושוב את מסלול חייה ואת הדברים שהפסידה והרוויחה בעקבותיו. בין שמדובר במנו, אהובה לשעבר שנטש אותה באבחה או ביחסים שלה עם ילדיה: אחד מהם מתנכר לפועלה בראשית קום המדינה כלוחמת לח"י והשני חסיד ברסלב שבוחר להפגיש אותה עם ילדיו פעמים ספורות, על אף שהוא עצמו ממשיך לבקר אותה.
עטרה מוצאת את רחל כשהחיים של שתיהן מתנהלים בשגרה, אבל בטוויסט מפתיע השגרה משתנה. בהתאם, גם התפקיד של כל אחת מהן בחיי האחרת הופך לחשוב. ההקבלות בין רחל ועטרה ברורות כבר מההתחלה, וממשיכות לקבל מקום בהמשך בדמות היחסים עם ילדיהן. עם זאת, הממשקים ביניהן מועטים, וזו גם נקודת החולשה בספר, שכריכתו מרמזת על כריכתן אבל אינו מביא את הקשר ביניהן למיצוי או לשיא כלשהו.
מעבר למישור האישי, גם העניין הלאומי נידון בייצוגים שונים: תחושותיה של רחל כלפי היישוב שהוקיע את לוחמי הלח"י מתוכו אף שבפעולותיהם ובקורבנותיהם שימשו אבני יסוד חשובות בבנייתו; המשבר שעובר עדן, לוחם השייטת, אחרי שירות קשה, שמקביל לייסורי המצפון שחווה מנו בעקבות מאורעות המלחמה; ויחסיה של עטרה עם המדינה בעצמה, כתושבת חיפה המציגה חזית של דו־קיום וכשותפה במשרד עם ערבייה ישראלית.
אלו נושאים מעניינים שלא מקבלים מספיק מקום ונרמזים יותר משהם נידונים. חבל, כי היה אפשר להעמיק ולחקור עוד, לדוגמה, את משולש הדעות במשפחתה של רחל – עם ההתיישבות החילונית שמייצגת היא, עמדת הנגד שמייצג בנה היפואי שלא מסכים לבוא אליה כדי לא לעבור את הקו הירוק והדתיות החסידית של בנה השני.
שלו אינה מעגלת פינות ומתארת את המציאות הקשה של חיי היומיום וגם של אירועי מפתח. מזל שהיא עושה את זה בשפה עשירה ותיאורים נהדרים, מירח כתום שנראה כמו בלון יום הולדת ועד אכילת ביצה קשה. עטרה ורחל הן שתיהן דמויות שיכולות להחזיק עלילה לבדן, ושתיהן מעוררות אמפתיה ודאגה. זה כנראה לא הספר הטוב ביותר של שלו, אבל כאן טמונה פליאה אחת אחרונה, והיא שגם ברומן השביעי שלה מצליחה הסופרת לגעת בנושאים ארציים בצורה מקורית, ולעשות זאת בעצב, אך גם עם חוט דק של אופטימיות.
