אחד מסיפורי ההצלחה המתמשכים ויוצאי הדופן באתלטיקה הישראלית, הוא סיפורה של קופצת המשולשת חנה קנזייבה־מיננקו, שבעשור האחרון הפכה לישראלית הראשונה אי פעם שהעפילה לשלושה מעמדי גמר אולימפי. "אני יודעת שזה הישג מכובד להגיע לשלושה גמרים באולימפיאדה ולהיות עשר שנים בין שש הטובות בעולם, בטח אחרי כל מה שעברתי, אבל כשאני בתחרות אני רוצה את המקסימום ולא טיפה פחות מזה והמטרה היא תמיד להגיע לפודיום ולזכות במדליה", קובעת קנייזבה־מיננקו, שחזרה לפודיום בתחרויות גדולות בחודש שעבר לראשונה זה שש שנים, לאחר שזכתה במדליית הארד באליפות אירופה שהתקיימה במינכן.
"הייתי מאושרת לזכות במדליה ולחזור לארץ עם הישג כזה אחרי כל כך הרבה זמן, בעיקר אחרי שחטפתי קורונה לאחר תחרות מאוד מוצלחת בארצות הברית. היה לי קשה לחזור. הרגשתי חולשה וקוצר נשימה באימונים, מצב הרוח שלי היה ירוד מאוד וחששתי שלא אצליח להגיע לכושר מקסימלי לפני האליפות. שם, בזמן אמת בגמר, נזכרתי באולימפיאדות ובצורך לתת את המקסימום שלי, פשוט להתאבד על המסלול, וזו הגישה איתה עליתי לקפיצות. הייתה לי מוטיבציה להצליח, רציתי להיות עם דגל ישראל על הפודיום ולשמח את כל האנשים שתומכים בי".
דבר נוסף שעודד אותה להצליח היה שהאליפות התקיימה על אדמת מינכן, 50 שנה בדיוק מאז האסון שבו נרצחו 12 ספורטאים במהלך האולימפיאדה של 1972. "אני זוכרת שכבר לפני חצי שנה אמרתי לעצמי שמדובר באירוע חשוב במיוחד ושהמטרה שלי היא להופיע שם בצורה הטובה ביותר", היא נזכרת, "רק אחרי שעליתי לארץ שמעתי על הטרגדיה הזו, על אף שכבר השתתפתי באולימפיאדה ובתואר הראשון למדתי שנתיים על הספורט האולימפי והיה לנו קורס, שדיברו בו על התנועה האולימפית ועל ההיסטוריה, אבל לא אמרו מילה על האסון הזה. אני חושבת שרוב הספורטאים לא יודעים את זה עדיין וחשוב להעלות את המודעות לזה בעולם, כי זו טרגדיה שקשורה לכולם, לא רק אלינו. לחשוב על כך שאתה יושב בכפר האולימפי, מקום שבו אתה מרגיש הכי בטוח בעולם, ופתאום נכנסים טרוריסטים והורגים אותך, זה פשוט בלתי נתפס. זה פשוט סיפור קורע לב".
העובדה שהמשפחה שלי נמצאת באוקראינה היא מדאיגה מאוד ולא פשוטה עבורי. עוד לפני שהמלחמה פרצה הזמנתי אותם לבוא לארץ, אבל הם לא האמינו שזה יקרה
קנזייבה־מיננקו, בת 32, נולדה באוקראינה הסובייטית בעיר פריאסלאב־חמלניצקי לוויקטור, איש צבא לשעבר וולנטינה, עובדת דואר, ולה אחות אחת. בשל עיסוק האב נדדה המשפחה בין מקומות שונים בשנות ילדותה הראשונות, עד שהתמקמה בעיר צ'רקסאי, המרוחקת כמה שעות נסיעה מהבירה קייב.
"העובדה שהמשפחה שלי נמצאת שם מדאיגה ומאוד לא פשוטה עבורי", היא מודה, "עוד לפני שהמלחמה פרצה הזמנתי אותם לבוא לארץ, אבל הם לא האמינו שזה יקרה, וכשהיא החלה הם החליטו להישאר שם. אבא שלי לא מוכן לשמוע על אפשרות לעזוב, בשעה שכולם נלחמים שם, ואחותי לא רוצה לבוא בלי בעלה, שלא יכול לעזוב את המדינה. הם נמצאים במקום מרוחק יחסית מאזורי הקרבות המרכזיים, אם כי נשמעות שם הרבה אזעקות וכבר נפלו כמה טילים. בשלב מסוים הפסקתי להציק להם עם ההצעות שלי למרות שאני מודאגת מאוד, כי החלטתי לכבד את ההחלטה שלהם. אני מבינה אותם וגם חוששת שאם הם היו כאן עכשיו חצי שנה בלי לעשות כלום הם היו משתגעים".
ספורט, מתברר, היה תמיד חלק מחייה. "הייתי ילדה מאוד אקטיבית, תלמידה טובה ומאז שאני זוכרת את עצמי עסקתי בספורט", היא נזכרת, "בבית ספר שיחקתי כדורעף, ואחרי הלימודים רקדתי, בלטתי בריצות קצרות ועסקתי בסוגים שונים של ספורט. בגיל 9 הגיע לבית ספר מאמן אתלטיקה שהזמין אותי לאימון ניסיון והחלטתי ללכת. התאמנו שם בקפיצה לגובה, קפיצה לרוחק וריצת משוכות ופעמיים בשבוע שיחקנו כדורסל, כדי לפתח אלמנטים שונים בגוף. בשלב מסוים גם הציעו לי לעשות קרב 7 (ענף אולימפי שבו מתחרים בשבעה ענפים שונים, ד"מ) אבל אחרי שגיליתי שצריך לרוץ 800 מטר, הבנתי שזה לא בשבילי כי האופי שלי מתאים יותר לדברים קצרים וטכניים. אחרי שקפצתי בפעם הראשונה קפיצה משולשת הבנתי שזה האתגר שמתאים לי, בענף שאפשר כל הזמן להתפתח בו וללמוד דברים חדשים".
היכולת הגבוהה שהציגה בקפיצה משולשת פתחה בפניה את האפשרות לעבור בגיל 14 לקייב, שם הצטרפה לפנימייה אולימפית יוקרתית. "עברתי לאקדמיה כדי לעבוד עם המאמן אנטולי גלופצוב, שאימן בעבר את האלופה האולימפית והשיאנית העולמית, אינסה קראבץ", היא מסבירה, "היה לי קשה לעזוב את המשפחה בגיל צעיר כל כך ובנוסף זה היה מקום קשוח עם הקפדה על הלימודים, אבל החלום שלי היה להגיע לאולימפיאדה. ידעתי שמהאקדמיה הזו יצאו לאורך השנים מדליסטים אולימפיים במגוון ענפים, וזה היה אתגר גדול בשבילי".
קנייזבה־מיננקו, שעוסקת גם בקפיצה לרוחק, זכתה ב־2007 בסגנות אליפות אירופה לנוער בקפיצה משולשת וחמש שנים לאחר מכן הגשימה את חלומה האולימפי כאשר העפילה למשחקי לונדון, 2012.
"הגעתי לשם בגיל 22 בלי ניסיון ובלי ציפייה של אף אחד שאגיע לגמר", היא נזכרת, "לפני התחרות התרגשתי מאוד. הסתכלתי על כל הקופצות הטובות בעולם שהיו לידי והחלטתי שאם אני כבר פה ואם אני מתחרה מולן, אין שום סיבה שאוותר מראש ושאעשה את הכי טוב שאני יכולה כדי להילחם על מדליה ולהראות להן מה אני שווה".
ובאמת, בשלוש הקפיצות הראשונות בהופעת הבכורה האולימפית שלה היא הציגה יכולת נהדרת שהעלתה אותה לגמר מהמקום הראשון בדירוג. "היום אני מבינה שאם הייתי מרוכזת בטכניקה ולא במחשבות על המדליה, הייתי זוכה בה. אבל לצערי הייתי חסרת ניסיון, קפצתי פחות טוב בגמר ובקפיצה האחרונה עברו אותי וסיימתי במקום הרביעי, המקום הכי גרוע שאתה יכול לסיים בו באולימפיאדה".
היום אני מבינה שאם הייתי מרוכזת בטכניקה ולא במחשבות על המדליה, הייתי זוכה בה. אבל לצערי הייתי חסרת ניסיון וסיימתי במקום הרביעי, המקום הכי גרוע באולימפיאדה
היא סיימה את משחקי לונדון סנטימטרים ספורים ממדליה ועם שיברון לב לא פשוט. "למרות שעדיין היה מדובר בהישג אדיר מבחינתי, בכיתי במשך שבוע. זה היה טראומטי עבורי והחלטתי שאני לא רוצה לעסוק יותר בספורט".
***
שנה לפני לונדון היא פגשה את אנטולי מיננקו, אלוף ישראל בקרב־רב בשנים 2010 ו־2011, היכרות שהובילה לשינוי דרמטי בחייה. "נפגשנו במחנה אימונים ביאלטה, בחצי האי קרים, שהיה פעם הבית השני שלי ונכבש כמה שנים לאחר מכן על ידי הרוסים", היא מספרת, "שם כבר נוצר בינינו עניין אבל כיוון שהייתי מאוד עסוקה בהכנות לאולימפיאדה ובנסיעות בעולם לא היה לי זמן לקחת חופש או להגיע לבקר אותו בישראל, אז במשך תקופה ארוכה ניהלנו את הקשר באמצעות שיחות בסקייפ. אחרי לונדון, כשחשבתי שהכול נגמר עבורי מבחינה ספורטיבית, הבנתי שהגיע הזמן להשקיע בחיים האישיים, להקים משפחה, ועברתי לגור בישראל".
איך המשפחה שלך הגיבה להחלטה שלך לעבור?
"הם היו בשוק, חששו שיש כאן מלחמות כל הזמן ולא רצו שאסע בגיל צעיר כל כך למדינה אחרת. מצד שני, הם אמרו שהם לא רוצים להרגיש כל החיים שבגללם פספסתי הזדמנות כלשהי, אז הציעו לי לנסות ושאם לא יסתדר לי, אז שאחזור. היום אני חושבת שזו הייתה גישה מאוד נכונה מצידם".
איך הייתה עבורך ההתאקלמות בארץ?
"הרגשתי פה מיד אווירה של חופש עם קצב מאוד שונה מהמקום שבאתי ממנו ואהבתי את זה. כשגדלתי קראתי על ישראל, על ירושלים והמקומות הקדושים ופתאום מצאתי את עצמי גרה כאן. אני בן אדם שמנסה להסתכל על החיובי בכל דבר וניסיתי להתרחק מאנשים שכל מה שעשו זה להתלונן. רע יש בכל מקום ולא רציתי להקשיב לזה כדי שזה לא ישפיע עליי. אם הגעתי למדינה זה לא אומר שמיד הכול מגיע לי. צריך לעבוד קשה, ללמוד את השפה ולהכיר את התרבות, קודם כול בשבילך, לא בשביל אף אחד אחר. אני מאמינה שהגישה שלי מובילה לדברים טובים".
ואומנם, תוך זמן קצר החלה קנייזבה־מיננקו לדבר עברית שוטפת. "השפה הייתה הקושי הגדול ביותר עבורי בשלבים הראשונים, ולא האמנתי שאצליח לדבר ולקרוא עברית במהירות, אבל גרתי בקהילה של דוברי עברית והיה לי חשוב לפתח את יכולת התקשורת שלי, כי בלי זה אי אפשר באמת להשתקע", היא מספרת, "בשלב מסוים הכרתי בזכות אנטולי איש עסקים בשם דיוויד צ'יזיק, שאימץ אותי מקצועית והזמין אותנו אליו לארוחות שישי משפחתיות בכל שבוע, שם הוא היה שואל אותי מה עם העברית, מה שנתן לי מוטיבציה להתקדם. עם הזמן, לאט־לאט למדתי את השפה ואת התרבות, והיום אני כבר מרגישה כאן בבית. יש בישראל הרבה אנשים טובים עם נשמה פתוחה ואני שמחה להיות חלק מזה".
במקביל לקליטה, חזרה קנייזבה־מיננקו גם לאצטדיון ולאימונים. "כשהגעתי, באמת לא חשבתי שאמשיך לעסוק בספורט כי כולם סיפרו לי שאין כאן כלום ושהתנאים גרועים מאוד, וגם לא האמנתי שאמצא בארץ מאמן שמתאים להוביל אותי לרמות הגבוהות ושאצליח לבנות פה קריירה", היא מודה, "בפועל, מהרגע הראשון נהניתי להתאמן כאן, גם אם התנאים לא היו אידיאליים, כי החשיבה פה היא מחוץ לקופסה, ופתאום מצאתי את עצמי באימונים בים ובמקומות שלא האמנתי שאפשר לעבוד בהם. זה היה כיף, למרות שזה לא היה אצטדיון. גם באוקראינה ראינו עכשיו שהרבה מהאתלטים המשיכו להתאמן בטבע וזכו במדליות באליפות העולם".
מהרגע הראשון הציגה יכולת גבוהה, תחת המאמן אלכס מרמן ומועדון מכבי תל־אביב. ב־2013 היא הגיעה למקום השני בתחרות ליגת היהלום היוקרתית בפריז וסיימה שישית באליפות העולם במוסקבה. שנה לאחר מכן קבעה שיא ישראלי, 6.52 מטר בקפיצה לרוחק, והפכה לאלופת ישראל.
2015 הייתה העונה המצליחה ביותר עבורה עד כה – היא עלתה לראשונה לפודיום באליפות העולם עם זכייה במדליית כסף בבייג'ינג, בנוסף למדליית ארד ראשונה באליפות אירופה באולם בפראג, תוך כדי שהיא שוברת את שיאה הישראלי בקפיצה משולשת שלוש פעמים ומציבה אותו על 17.48 מטר.
"זה היה מאוד מרגש להיות סגנית אלופת העולם", היא משחזרת, "אחרי שקיבלתי את כל התמיכה שהייתי צריכה מהאיגוד, מהוועד האולימפי ומהאגודה שלי, הבנתי שגם כאן יש לי סיכוי לעשות דברים יפים. בשנה הזו, בנוסף לצ'יזיק גם יענקל'ה שחר ואלטשולר שחם החלו לתמוך בי, מה שמאוד עזר לי להתרכז באימונים. אני חיה פה אומנם בלי המשפחה הקרובה שלי אבל לשמחתי נוצרו לי פה עם השנים כמה משפחות חדשות".
ההצלחות הפכו אותה לתקווה האולימפית החדשה של ישראל לקראת משחקי ריו 2016, תקווה שקיבלה עוד דחיפה לאחר שביולי 2016 זכתה במדליית הכסף באליפות אירופה בהולנד והפכה לאתלטית הישראלית הראשונה שזוכה במדליה באליפות אירופה באצטדיון. בריו היא עמדה בציפיות ועלתה לגמר האולימפי בקפיצה משולשת, שם רשמה 14.68 מטר וסיימה חמישית. "לצערי בחודש מרץ באותה שנה עברתי ניתוח, מה שהקשה עליי את ההכנות לאולימפיאדה. מקום חמישי זה הישג יפה אבל עדיין, המטרה הייתה לסיים בין שלוש הראשונות".
בפברואר 2017 עברה ניתוח בכף הרגל בשל פציעה בעקב, אחת מסדרת פציעות שנאלצה להתמודד איתן בשנים האחרונות. "במשך השנים עברתי לא מעט פציעות וניתוחים. זה לא פשוט, זה מדכא ובמשך תקופה ארוכה עשיתי כל כך הרבה טיפולי פיזיותרפיה, שכבר לא יכולתי לראות את המכון הזה", היא משתפת, "למזלי אני עובדת עם אורתופד מצוין בפינלנד שאני מאוד סומכת עליו, ולמרות שהיו כמה ניתוחים שחששתי שלא אצליח לחזור לפעילות אחריהם, כשאני בידיים שלו אני יודעת שקיים סיכוי גבוה להחלים ולחזור לכושר טוב".
על אף הפציעה והניתוח, הצליחה קנייזבה־מיננקו בזכות יכולת ההתעלות הגבוהה שלה בזמן אמת לסיים את העונה עם זכייה באליפות אירופה לאומות דרג ב', שהתקיימה בישראל ובמקום הרביעי באליפות העולם בלונדון. "אין הרבה תחרויות היום שאני מתרגשת לקראתן וכשזה קורה ואני מרגישה משהו מבפנים, אז בזכות האדרנלין והדרייב אני מצליחה לקפוץ טוב יותר ולהוציא אפילו מעבר למה שאני יכולה ביום נתון", היא מנתחת, "אני אדם מאוד חברותי אבל כשאני על המסלול אני מאוד מרוכזת, מקשיבה רק למאמן ורואה מטרה אחת – זכייה במדליה בתוצאה טובה. לפעמים קשה לי לצאת מהריכוז הזה ואני מביאה את האימונים הביתה אבל עם השנים למדתי למצוא את האיזון הנכון".
אני בן אדם שמנסה להסתכל על החיובי בכל דבר וניסיתי להתרחק מאנשים שכל מה שעשו זה להתלונן, כדי שזה לא ישפיע עליי
במרץ 2021 החלה קנייזבה־מיננקו לעבוד עם רוגל נחום, אתלט עבר מצטיין ושיאן ישראל בקפיצה משולשת. "רוגל היה קופץ מעולה ואני מאוד מתחברת לסגנון העבודה שלו, עם דגש על מהירות וטכניקה ופחות כוח, מה שעוזר לגוף שלי להיות פחות פגיע", היא מחמיאה, "העבודה המשותפת שלנו פורייה, אני מאוד שמחה שזכינו עכשיו במדליה משותפת ראשונה ומגיע לו הרבה קרדיט על העבודה הקשה ועל הסבלנות".
השניים גם הגיעו יחד למשחקי טוקיו, לשם הגיעה שוב אחרי תקופת החלמה וללא ציפיות גדולות. ועדיין, היא הצליחה להעפיל לגמר אולימפי שלישי שבו סיימה שישית ונראתה מאוכזבת מאוד בסיומו. "בטוקיו התחריתי עם אתלטיות שניצחתי בעבר, ראיתי איך הן התקדמו וניסיתי להבין מה לא עשיתי נכון ומה חסר לי כדי להתקדם כמה צעדים קדימה כדי להגיע סוף־סוף לפודיום אולימפי".
המדליה באליפות אירופה מבחינתך היא הצהרת כוונות לקראת משחקי פריז 2024?
"אם לא הייתי עולה לגמר בטוקיו אני לא חושבת שהייתי ממשיכה לפריז. אבל אני עדיין מרגישה שיש לי את זה בידיים. בקפיצות באליפות אירופה הרגשתי שאני שייכת לרמות הגבוהות, אני בגיל שבו קופצות מגיעות לשיאן הספורטיבי ואין שום סיבה לא להאמין או לא לשאוף לזכות במדליה בפריז, זו המטרה הגדולה".
קנייזבה־מיננקו, שחיה עם אנטולי בהרצליה, למדה באוניברסיטה העברית לתואר שני בתקשורת ומדיה דיגיטלית, ומתחילת השנה היא משלבת את האימונים עם עבודה בסניף של חברת ההייטק סקאי ברמת־החייל. "זו פעם ראשונה שאני משלבת בין עבודה ואימונים, זה אומר שיש לי כרגע הרבה פחות זמן פנוי, אבל אני מאוד נהנית מזה", היא משתפת, "אני עובדת בחברה שתומכת בספורט, הם שלחו לי המון הודעות עידוד לפני התחרות, עשו לי אירוע מדהים כשחזרתי עם המדליה והם כבר כמו משפחה שלי".
כשיש לך פנאי, מה את אוהבת לעשות?
"לשחות בים, לרקוד עם חברים ומשפחה וללכת למוזיאונים. אני מאוד רוצה להגיע יום אחד במסוק לפסגת הר המון־בלאן, שהוא ההר הגבוה ביותר באלפים ובאגן הים התיכון ויש לי הרבה חלומות ומטרות שאני רוצה להגשים".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה את?
"אני בן אדם מאושר שמגשים את המטרות שלו ועושה מה שהוא אוהב, אבל אני לא בחמש כי אני לא יכולה לראות את המשפחה שלי באוקראינה. אני שמחה שהם בסדר אבל גם מאוד מתגעגעת אליהם. ראיתי אותם מעט יחסית לאורך החיים שלי כי אני כל כך עסוקה, והחלום האמיתי שלי הוא שהם יגורו לידי". 
