הפוסט שפרסמה רבקה לפאיר בעמוד הפייסבוק שלה, בעקבות שידור הפרקים בהשתתפותה בתוכנית "בואו לאכול איתי" בכאן 11, היה חריג בעוצמת הכאב שנשקפה ממנו. כך היא כתבה: אני רוצה לשתף אתכם שהערב שאירחתי לפני חצי שנה אצלי בבית היה מהקשים בחיי. בכיתי בלי סוף. כל כך חיכיתי, ציפיתי והשקעתי. משבים של עין רעה שריסקו אותי. הם הגיעו ביחד וזה היה כבר בלתי הפיך. הייתי צריכה להשתמש בכל היכולות שלי כדי לא לקרוס באותו ערב. תבינו, זה לא מאסטר שף. בית זה לא מקום ניטרלי. תחשבו מה זה לפתוח את הבית ואת הלב בפני אנשים זרים. הגעתי לתוכנית בידיעה שאפרגן למארחים היקרים שלי גם אם הם שונים שנות אור מתפיסותיי האישיות. ואני שמחה להגיד שעמדתי מאחורי דבריי.
לא יפה להביא את הקבוצה אליי ברכב ממוגן עם מאבטחים, להטיל אימה על כולם. וגם לא יפה לא לספר לי שכולם הולכים להגיע אליי ביחד. לא יפה להציג את ההתנחלויות כמקום מסוכן (הפיגועים הנוראיים האחרונים בידי מחבלים ערבים מוסלמים היו בערים גדולות ומרכזיות בארץ). לא יפה לצלם רק את הקרוונים וציוד הבנייה המפוזר ולא את הבתים המקסימים שבנו בעמיחי לאחרונה. הטראומה שחוויתי אצלי בבית הזכירה לי את הגירוש מעמונה: נכנסים, לוקחים, מחללים. וזהו, אין לך יותר בית. אחרי האירוח הקירות של הבית היו ספוגים באנרגיות כל כך רעות שלקח בערך שבועיים עד שהבית נשם שוב".
בואו לאכול איתי היא תוכנית ריאליטי בכאן 11 שבמסגרתה חמישה אנשים מרקעים שונים מארחים לפי התור את ארבעת האחרים לארוחה בביתם. בסוף הארוחה מעניקים הארבעה ציון למארח, ובסוף השבוע מוכרז המנצח. התוכנית אינה עוסקת רק באוכל אלא גם באינטראקציות אישיות ובשיחות שמגיעות גם לפוליטיקה. יחד עם רבקה לפאיר, בת 24 מהיישוב עמיחי שבגוש שילה, שובצו מורה מפתח־תקווה שלוהקה לתפקיד "המרכז הממלכתי", סטייליסטית מהוד־השרון בעמדת השמאלנית חסרת הטקט, מחמוד מבת־ים שתפס את משבצת ערבי המחמד, ואורן ברט מאלקנה שהוגדר כ"מתנחל לייט".
אחרי שקראתי את דבריה של לפאיר וצפיתי בחמשת הפרקים בהשתתפותה, היה ברור כי הדברים חורגים מעבר לתחושותיה. העוינות של תקשורת המיינסטרים למתנחלים ולהתיישבות ביו"ש היא מהמפורסמות אבל הפעם מדובר ברף חדש של רוע, שלוקח אישה בת 24 ובוחר להשפיל אותה עד כמה שאפשר. כך למשל, כל אחד מהפרקים – לא רק זה שבו אירחה לפאיר את הארבעה בביתה שבעמיחי – החל במשפט "לאן לוקחים אותנו, א־לוהים שיעזור?" שנאמר כשהחבורה עלתה על רכב ממוגן בדרכה לגוש שילה, ומיד לאחר מכן המשפט: "אם אני אמות בגלל הארוחה המטופשת שלה, זה הסוף שלה" – כשהכוונה כמובן לארוחה של לפאיר. הגעתי לביתה הנעים והמזמין של לפאיר ובעלה אדר בעמיחי. אחרי שאירחו אותי יפה והציעו לי אוכל – אלא מה – התיישבנו לשיחה פתוחה על מה שקרה בתוכנית. היא אחת משמונת ילדיהם של תמר ויהוידע ניזרי, ואביה השתתף בגמר העונה השביעית של מאסטר שף.
"בטלוויזיה השאלות מכוונות להוציא ממך את הסחל'ה, לא הסכמתי לענות. שאלות השוואתיות בינינו או שאלות שקשורות ליחסי ערבים-יהודים"
היא נולדה בעמונה, ואחרי שהתחתנה עם אדר המשיך הזוג לגור בעמונה, עד הפינוי ב־2017. היא הכירה את אדר כשעבדה באוטו־פלאפל של אביה ביציאה מעפרה. היא עזבה את הלימודים באולפנת עפרה, ניגשה לבגרויות בעצמה וניהלה את הפלאפל. אדר היה חייל באזור והתחיל איתה תוך כדי הכנת המנה. הם התארסו תוך חודש וחצי והתחתנו תוך ארבעה חודשים, כשלפאיר הייתה בת 18 וחצי. "הוא חשב שאני אמשיך לבשל לו, וטעה", היא אומרת בחיוך תוך כדי שאדר מכין לידנו את ארוחת הצהריים.
התחתנתם מוקדם.
"לא הרגשתי שזה מוקדם, הוריי התחתנו כשאבי היה בן 21 ואמי בת 18, הוא היה מדריך שלה בבני עקיבא בירושלים. גדלתי לתוך זה".
במקצועה היא מורה ליוגה נשית. "למדתי במכללה לרפואה משלימה ואצל מי שפיתחה את השיטה בארץ, מירה ארצי. אני עושה את זה מגיל 19 וחצי, בעיקר פה באזור – מעבירה חוגים קבועים וסדנאות. בנוסף, אבי פתח מסעדת שף בשרית ליד שילה הקדומה בשם גופנה, מקום מדהים שצופה לכרמים. לאורך השבוע אנחנו עושים שם אירועים לקבוצות, וביום חמישי המקום פתוח כמסעדה ויש כל הזמן מפגש חדש עם אנשים. אני מארחת ומנהלת את צוות המלצריות וזו ממש אווירה של בית".
בואי נתחיל מההתחלה. איך בכלל הגעת לתוכנית?
"קיבלתי הודעה מחברה שמחפשים לתוכנית הזו אנשים שגרים בקרוון. לא כל כך הכרתי את בואו לאכול איתי, ראיתי דקה פה, דקה שם. אמרתי יאללה. חשבתי שמדובר בתוכנית זוגות, כי אדר הוא אחד הבשלנים הטובים ואמרתי – הוא יבשל ואני אדבר בכיף. התברר שזו עונה של יחידים, והלכתי על זה בכל זאת".
אף אחד לא הזהיר אותך מהתקשורת העוינת?
"לא התייעצתי עם אף אחד מלבד אדר, שלא עף על זה. אבל אני אוהבת במה, אוהבת לדבר, אוהבת מצלמות. עשו עלינו כתבה בערוץ 1 כמה שבועות לפני החתונה בעמונה, ודיברתי ברדיו לפני הגירוש. אבא שלי היה בגמר של מאסטר שף, אמי הייתה הפנים של עמונה והתראיינה בלי סוף – תקשורת זה עניין שלא זר לי. אין לי יראה מאף אחד, אני לא מעריצה של אף אחד חוץ מההורים שלי, שגם לגביהם הבנתי בשלב מסוים שהם אנושיים. מה שכן, הגעתי לשם עם כמה דברים שהיו לי ברורים. ראיתי כמה פרקים והבנתי שכולם מלכלכים אחד על השני מאחורי הגב, ואת זה החלטתי שאני לא עושה. אלה לא הערכים שלי, ולמה אני צריכה שיראו על המסך את לשון הרע שיש לי על אנשים אחרים. בית זה מקום מאוד אישי, מקדש פרטי. מי שמכניס אותי לבית שלו, בכלל לא משנה אם אני חושבת כמותו או לא, איך אני יכולה להגיד עליו משהו רע? היה ברור לי שאני מביאה את הערכים שלי – חיבור לארץ ישראל, חיבור לתוצרת המקומית, לטוב, ליוגה, לגוף ולרצונות שלנו, וכמובן חיבור ליהדות ולאלוקים. אני מאוד שמחה מהבחינה הזו כי ראיתי שכל הערכים נכנסו, אי אפשר היה לפספס אותם. אני לא מעניינת אף אחד, יש פה משהו גדול ממני ואני צינור להעביר אותו לעולם".
ובכל זאת עברת חוויה קשה.
"הבנתי שאני נכנסת לקונספט ציני ולועג, שזה לא אני. החלטתי ללכת לשם הפוך מהקונספט, כך שידעתי שאהיה עוף מוזר. אין לי בעיה להיות יוצאת דופן. אני אוהבת חיכוכים, אין לי בעיה עם ויכוחים או חוסר הסכמה – רק חשוב לי שיהיו שם תמיד אנושיות וכבוד. לא כולם יודעים לעשות את זה, וזו בעיה שלהם. בטלוויזיה השאלות מכוונות להוציא ממך את הסחל'ה, ואני הייתי מאוד חדה ועל חלק מהשאלות לא הסכמתי לענות. שאלות השוואתיות בינינו או שאלות שקשורות ליחסי ערבים-יהודים. חבר'ה, זה לא מעניין אותי, הערבים הם רק הטריגר למה שקורה כאן. נמנעתי מלהגיע לנושאים שהם רוצים להוציא אותך דרכם לא טוב. לא אגיד לך שלא הייתי במצוקה. עברתי טלטלות בשבוע הזה, בייחוד פה בבית וכשסיפרתי בבית של שרון בפתח־תקווה שקרעתי עותק של הברית החדשה כשהייתי בת 16. הייתי מותקפת. בחיים לא הרגשתי נידוי כזה, גם מצד ההפקה. אבל זה בנה אותי. לא הלכתי לשם כדי שהכול יהיה דבש ולהתקבל על כולם".
כשסיפרת על קריעת הברית החדשה, הבנת מה זה יעורר?
"הראו בפועל רק קצת מהמהומה שנוצרה שם. כאילו מישהו זרק פצצה לחדר. הפתיעה אותי עוצמת התגובה. באופי שלי אני אוהבת להצית עניין, כי זה אומר שיש חיכוך ומגע, משהו נפגש. אם אף אחד לא מביא את עצמו ורק מדברים בתקינות פוליטית, אין מפגש. יכולתי לספר באותו ערב דברים אחרים ומגניבים שקרו לי ושהיו מתקבלים בחיוכים, בחרתי בחיכוך. זו הייתה בחירה שלא הייתי חוזרת עליה, כי הכנסתי את עצמי ללוע הארי".
ביקשת סליחה מארבעת האחרים אחרי הסערה שהתחוללה. את מצטערת על מה שעשית, או על זה שסיפרת?
"ביקשתי סליחה מעצמי, הצטערתי שהכנסתי את עצמי לסיטואציה שפגעה בי. כשמחמוד אמר לי 'אני מקבל את סליחתך' – מה הקשר שלך? מי אתה שתגיד שאתה מקבל את התנצלותי? זה היה כלפי עצמי, על שהכנסתי את עצמי לסיטואציה כזו חשופה מול אנשים עם עין רעה, שמדברים רק עליי ולא על עצמם. באסה שחשפתי את עצמי בפניכם, באסה שהבאתי חלק ממני שאתם יכולים לרדת עליו".
"ראיתי כמה פרקים והבנתי שכולם מלכלכים אחד על השני מאחורי הגב, ואת זה החלטתי שאני לא עושה. אלה לא הערכים שלי"
זה כבר היה הערב השלישי. בערב הראשון אצל מחמוד היה את אירוע הדלקת הגז. ביקשת להדליק אותו בעצמך מבחינה הלכתית כדי שלא יהיה בישול נוכרי, והשאר ראו בכך השפלה של המארח. אורן, למשל, לא הרגיש צורך לבקש זאת.
"ראיתי כל מיני תגובות בסגנון 'מה זה משנה הוא הרי כבר בישל לפני כן' – אני עשיתי את האקט הזה כדי ליצור הפרדה. אומנם אנחנו יושבים סביב אותו שולחן, מדברים, הכול בטוב ובסבבה, אבל אנחנו לא נתחבר יותר מדי. למה? כי אני יהודייה ואתה מוסלמי. זו גם הסיבה ההלכתית. אי־נעימות קטנה שאנחנו מניחים כדי שתזכיר לנו שאנחנו לא נתחתן, הילדים שלנו לא יתחתנו, אנחנו שומרים על איזושהי התבדלות. מי שרוצה להיעלב מזה, שייעלב".
היה נראה שגאלה, הסטייליסטית השמאלנית, נעלבת יותר ממחמוד.
"ברור. בכל מקרה, זה בדיוק מה שהייתי צריכה לעשות, גאה שעשיתי את זה בדרך אנושית וכיפית שעומדת על הערכים שלה. יש מי שרואה בזה דיסוננס בלתי פתיר, אבל אני יכולה להיות מאוד רכה ובכל זאת גם מאוד אסרטיבית ודעתנית, ואני אוהבת את השילוב".
הם יגידו שבאת עם דעה קדומה על הערבי והדלקת במקומו את הגז.
"יש הבדל בין לעשות פעולה כזו שקשורה לדת שלי, ושנעשתה בחן ובאהבה, לבין ללכלך, להשפיל ולרמוס. אני לא מרגישה מובסת ואף אחד לא אכל אותי, אני אכלתי אותם, קיבלתי חשיפה גבוהה ויצאתי הכי אותנטית. אז נפגעתי, מה אכפת לי. זה בסדר להיפגע, זה חלק מהחיים. אבל ניצחתי. כל שנייה ראו את הערכים שלי ואני עפה על זה. לא מרגישה מסכנה או קורבנית. באשר להתנהגות שלהם, אולי הם יעשו חשבון נפש, אולי ישנו אותה, זה לא ענייני. ענייני זה איך שאני מתנהגת ואם אני מצליחה להיות אנושית מול מארחיי ואורחיי. והתשובה היא כן".
משפט אחד שאמרת על מחמוד בכל זאת צרם לי כצופה: "יצא לו הפרצוף של הערבי".
"אני עומדת מאחורי כל מילה ומשפט שאמרתי. מה זה אומר 'יצא לו הפרצוף של הערבי'? הבנאדם יושב אצלי בבית, מקבל מכל טוב מדינת ישראל, גר בכלל בבת־ים ומה הוא אומר – 'גם לי יש שתי ידיים, גם אני יכול להילחם'. כלומר, מבין את הערבים ולמה הם עושים טרור, כי לקחו להם, שרפו להם, כל ההתקרבנות הקבועה. ולא רק זה, אתה אצלי בבית, אוכל אצלי ואומר 'זה הבית שלי'? זה מה שהוא אמר, לא שידרו אבל זה מה שהוא אמר".
הבעיה היא ההכללה. זה נשמע גזעני.
"אין לי בעיה עם דברים שנשמעים גזעניים. אני לא שומרת על תקינות פוליטית, ונראה לי שכל מי שראה את התוכנית הבין שאני לא הטייפקאסט המתחסד. יש לי את דרך החיים שלי, אני לא קשורה לשום רב, עושה מה שבא לי ואיש לא אומר לי איך לחיות. אין לי בעיה עם ערבים, ההפך, אני אוהבת חלק מהתרבות הערבית – כמובן לא את האלימות – היהדות והאסלאם דתות קרובות ואפילו אחיות, יש לי חיבור לתרבות הערבית. הבעיה מתחילה עם אויבים".
אמרת פרצוף ערבי, לא פרצוף של אויב.
"כל מי שראה הבין למה התכוונתי ולא צריך פרשנויות. יאללה־יאללה, אל תשחקו אותה שלא הבנתם. יש לנו לצערי אויבים בתוך הארץ שרוצים להשמיד אותנו, לא משנה להם גבולות 67' או 48', וצר לי מאוד שזו המציאות ושעם ישראל לא מוכן לומר שמי שנשאר בארץ צריך להיות מחויב לערכי המדינה ומי שלא מוכן לראות במדינה הזו מדינת העם היהודי שיעוף מפה. הכי ברור שיש".
בדיעבד, היית עושה הכול אותו דבר?
"בהחלט, עפה על זה. אחד הדברים הקשים שיש לנו בחיים זו השפיטה העצמית, שמונעת מאיתנו להתקדם ולראות את הטוב שבנו. כשאדם עסוק בלראות את המגרעות שלו ומפספס את העובדה שהוא אחלה בנאדם עם כמה מעידות, זה מוציא ממנו את כל האנרגיה. אני לא מושלמת, אני אנושית, לא מלאך, לא מייצגת אף אחד, וגם טועה. לא מצטערת ולא מוותרת על שום דבר. הדבר היחיד שלא היה קשור לערכים שחשובים לי ונפגעתי ממנו עמוקות, כמו שכבר דיברנו, היה הסיפור עם שריפת הברית החדשה. לא היה שם ערך שחשוב היה לשמור עליו, ונפגעתי בצורה מאוד קשה. לא הייתי מעמידה את עצמי שוב בסיטואציה כל כך פוגענית".
החוויה הקשה ביותר בחייה של לפאיר הייתה הפינוי מעמונה. היא עצמה קושרת בין הרגשות שחשה אז לאלה שחשה בעקבות התוכנית. "גרנו בעמונה למרות האיום התמידי של הפינוי", היא מספרת, "היה חלום והייתה תקווה אבל ידענו שזה עלול לקרות. הפינוי התרחש בינואר 2017, פחות מחצי שנה אחרי החתונה. הייתי בחודש רביעי של ההיריון, וגורשתי למעשה משני בתים, של ההורים ושלנו. אנחנו גרנו בקרוון אבל אבי בנה בית של ממש, בית־עץ מהמם עם יקב, כרמים ובוסתן, חלום. לצערי עקרו גם את העצים, הרסו הכול. בפינוי עצמו עטיתי על עצמי מעטה רגשי כדי לא להיפגע. למחרת, אמרו לנו שאפשר לעלות ולקחת דברים. הבית היה מחולל ופרוץ, וקצין הרשה לנו להישאר לישון עוד לילה בבית הריק. כשכמעט נרדמנו בקור של אפס מעלות, פתאום שמענו דפיקות חזקות בדלת ואזהרות מפריצתה. רעדנו מפחד. חבורת מג"בניקים נכנסה לחדר ופקדה עלינו לצאת תוך דקה. הרגשנו מחוללים, חוסר אונים מוחלט. וכשהגיעו אליי הביתה האורחים מהתוכנית, התכוננתי והתרגשתי והכנתי – רציתי לארח בלב פתוח. והם הגיעו בעין כל כך רעה לצערי, שממש החזירה אותי לפינוי. הרגשתי שוב שהבית שלי, המרחב הפרטי שלי, מחולל. המתנה שקיבלתי היא שבפעם הראשונה בכיתי וכאבתי על פינוי עמונה. עד אז הייתי עם המעטה שהגן עליי. לא ראו את זה בתוכנית, אבל סיפרתי להם על התחושה האיומה שהמדינה שאתה כל כך אוהב בוגדת בך. פרצתי בבכי, לא ידעתי מה האנשים סביב השולחן חושבים, אולי הם מזלזלים, אבל חשתי סוף־סוף את הכאב שהיה כל הזמן בפנים".
את הפוסט על מה שקרה באותו ערב אצלך, כתבת בזמן הצילומים שהתרחשו לפני כמה חודשים או עם שידור התוכנית?
"כתבתי בזמן אמת, פרסמתי, ומההפקה ביקשו שאוריד את הפוסט כדי לא לעשות ספוילרים. חשוב לי לומר שהקטעים הכואבים הם רק חלק מהטקסט. אני חושבת שחשוב ללמוד שכשמביעים כאב ורגש זה לא אומר שזה כל מה שאני מרגישה, אלא שעכשיו כרגע אני נותנת מקום לחלק הזה של הערב, שאכן היה קשה וצורב. אורחים לא אמורים להתנהג ככה. יש לי ביקורת על מה שהיה פה. איך שבחרו להציג את עמיחי. יש הרבה יופי להראות ולראות, אנשים לא ראו את היופי והחן וזה כאב לי".
ציפית מאורן, בכל זאת מתנחל גם הוא, שיגן עלייך?
"הייתה לי ציפייה שאנשים יתנהגו כמו בני אדם. כשהגעתי לכל הבתים האחרים היה ברור לי שאני מפרגנת, באה בטוב ובסקרנות לאירוח ולא עם דעות קדומות. מה אכפת לי מה הדעות הפוליטיות שלהם, העיקר שניפגש. מה שקורה בשולחן שונה ממה שקורה אחר כך, כשמוציאים ממנו את כל הסחל'ה. לא לכולם יש עמוד שדרה כמו שלי. אין לי בעיה להיות שנויה במחלוקת ויש אנשים שלא בא להם. חוץ מזה, בנו לאורן דמות ולא משנה מה הוא יגיד זה מה שיוציאו ממנה. וחלק מהדמות שלו כנראה הייתה להקטין את רבקה, המתנחלת ההזויה מהגבעה. במציאות הוא אדם מתוק. היה יכול להיות יותר מדויק ויותר מחובר לערכים, אבל לכל אחד יש את הבחירה שלו".
הצילומים נעשו לפני כמה חודשים. אתם בקשר מאז? יש לך קשר עם ההפקה?
"יש לנו קבוצת ואטסאפ. ניסיתי כמה פעמים להרים פגישה, לא קרה. גם בתוכנית ראו שאני זו שרציתי לשמור על קשר, ואחרים הרבה פחות. לגבי ההפקה, האנשים שם חיים בעולם כל כך אחר, בעיניי גם מנותק. אני לא מצפה מהם אז גם לא מאוד התאכזבתי. השאלה היא מה אני עושה עם זה הלאה".
ומה את עושה עם זה הלאה?
"כשהייתי קטנה נהגתי לנאום מול המראה וחלמתי להיות ראש ממשלה. עד היום יש לי חלום להשפיע, אני לא יודעת אם בזירה הפוליטית כי היא מאוסה ומשעממת, אבל במפגשים, להביא לפה אנשים, דרך יוגה – מפגש אמיתי שמכיל כל מיני רגשות כולל קונפליקט ואהבה. יש לי גם חלום להיות בעלת טור בעיתון, אולי תסדר לי משהו במקור ראשון?"
