לפני חודש וחצי החיים של הרב יעקב והרבנית מיכל נגן נעצרו. יעקב חזר מלוויה של חבר נוצרי בגרמניה, נהג הביתה מהשדה, והגיע לביתו בשלוש בלילה. "הכול היה בסדר, ופתאום הראש שלי כאילו התפוצץ מכאב. המחשבה הראשונה שלי הייתה: אני לא רוצה להעיר את מיכל כי היא בטח עמוסה והכול, אבל איכשהו הכלב נבח, ומיכל קמה ועם הרבה תושייה הבינה שקורה משהו חריג".
מיכל: "יעקב אמר שיש לו את כאב הראש הכי חזק שהיה לו בחיים. לא הייתי צריכה יותר מזה. קמתי, התארגנתי, שמתי כיסוי ראש. הבנות אומרות ששמתי את כיסוי הראש הכי יפה אי פעם. והתיישבתי על המיטה לעוד רגע אחד. אני חושבת שידעתי שהחיים משתנים לנצח".
הם יצאו ברכב לכיוון בית החולים בירושלים, כשבדרך חבר אליהם אמבולנס ויעקב הועבר אליו. "הוא התחיל להקיא. התפתח מצב חירום, ולא היה לי ספק שקורה משהו רע". בבדיקת סי־טי ראש שנעשתה לו בבית החולים זיהו אצל יעקב דימום נרחב והוא הובהל לצנתור מוח. הללי, הבן הבכור שלהם הגיע, והם אמרו יחד שמע ישראל.
יעקב: "ברגעים האלו חשבתי על 'בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך – אפילו נוטל את נפשך'. מה אתה אומר ברגעים האלה? אתה עושה את מה שתמיד עושים. אתה אומר לאשתך ולילדים שאתה אוהב אותם, ואתה אומר שמע ישראל".
מיכל: "ואז המצב באמת הידרדר – כבר נהיה ברור שאי אפשר לחכות. אז הללי, הבן שלנו, ביקש מהאחיות שייתנו לנו עוד רגע. ממש היינו בפתח חדר ניתוח. והוא ביקש לומר עם יעקב את ברכת אשר יצר, ואמר שנתכוון על הניתוח. אחר כך הפצנו את השם לתפילה ותרגמתי גם בקשה לתפילה בערבית ושלחתי לכל מי שמצאתי בטלפון של יעקב עם הכינוי השייח'. אחר כך הכנסנו לחדר המיון את כל הילדים, והצעתי להם שנשיר משהו ביחד, והשיר שעלה לנו לראש היה 'אהבת עולם תביא להם'".
יעקב: "ברגעים האלו חשבתי על 'בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך – אפילו נוטל את נפשך'. אתה אומר לאשתך ולילדים שאתה אוהב אותם, ואתה אומר שמע ישראל"
הרופאים הסבירו למיכל כי גם כשיתעורר יעקב מהניתוח צפוי לו שיקום ארוך, ואין לדעת איך מוחו ישתקם. באורח נס התעורר מהניתוח ללא פגיעה מוחית והחל להתאושש במהירות רבה. בני הזוג קיבלו חיבוק מרחבי העולם ממקומות שבהם מכירים את יעקב ופועלו. "קיבלנו מגש פירות מסין, אישה חילונית כתבה לי שמעולם לא התפללה אבל בשבילי היא פתחה תהילים, וגם מהעולם המוסלמי קיבלנו הודעות מחבקות".
רכבת ההרים הרפואית שנכנסו אליה הובילה אותם להחלטה לעבור מעתניאל, שם חיו כ־25 שנה. הם עברו לדירה בקטמון בזמן האשפוז והשיקום, התאהבו בעיר ולעת עתה הם נשארים לגור בה, וילדיהם הקטנים החלו את לימודיהם במוסדות החינוך בעיר. "בתשעה באב היינו בבית החולים", מספר יעקב, "בית המקדש שאנחנו מייחלים לו הוא בית תפילה לכל העמים. לכן התרגשתי להיות בבית חולים ביום זה, כי בית חולים הוא ממש בית תפילה לכל העמים. אתה עובר במסדרונות ואנשים מתפללים זה על זה, שואלים אותך מה השם שלך ואומרים – אני מתפלל. זה גרם לי להבין שיכול להיות שיש אופציה אחרת בחיים המשותפים במדינה שלנו".
הרב יעקב, בן 55, הוא ראש בית המדרש לישראל והאנושות מבית רשת אור תורה סטון, ולאחרונה הוא הוציא ספר חדש "ושמו אחד", שעוסק בריפוי הקשר בין ישראל ודתות העולם. הרבנית מיכל, בת 53, מובילה ב־15 השנים האחרונות את צהלי, שהתחילה כמכינה קדם־צבאית לנשים והיום היא ארגון רחב עם זרועות רבות.
הוא גדל במנהטן ועלה לארץ אחרי שלמד תואר ראשון ושני בלימודי יהדות ותולדות עם ישראל, ואחר כך גם לימודי רבנות בישיבה יוניברסיטי. כאן הוא השלים דוקטורט במחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. היא למדה מדעי הרוח ושנים רבות עוסקת בחינוך ולומדת תורה בבית המדרש. הם הכירו לפני 27 שנים. "הציעו לי לצאת עם בחור אמריקני", מספרת מיכל, "קודם כול סירבתי. ואז מי שהציעה לי ממש התעקשה. אז לא הייתי כל כך טובה בלומר 'לא', ונפגשתי איתו". אחרי שהבינו ששניהם אוהבים את "שר הטבעות" השיחה קלחה.
מיכל: "קיבלנו מגש פירות מסין, אישה חילונית כתבה לי שמעולם לא התפללה אבל בשבילי היא פתחה תהילים, וגם מהעולם המוסלמי קיבלנו הודעות מחבקות"
לפני כארבע שנים, רגע אחרי שבנם הבכור נישא, התפרצה אצל מיכל טראומה מעברה – הפגיעה המינית שחוותה בגיל צעיר לאורך תקופה צפה ועלתה. "כשאנחנו עוברים אירועים מסוכנים מאוד – מסוכנים לגוף, מסוכנים לנפש, מסוכנים לתודעה – המוח שלנו מגן עלינו על ידי זה שהוא מצפין אותם, הוא ממש מזיז אותם הצידה. וכשהנפש בשלה מספיק להתמודד עם זה, ויש זיכרון, אז יחד עם זה עולה כל מה שהוצפן: רגשות, טלטלה שלא תיאמן. אין דרך לומר מה זה עושה. זה טורף את הכול. הבנתי שהגיעה העת לטפל בזה. אני חושבת שכשהבן שלנו התחתן הרגשתי שהשלמתי איזושהי משימה, ומשהו בי התפנה לזה. אולי זה גם קשור לגיל". בהתחלה היא רק טיפלה בעצמה ובהמשך אזרה אומץ לחשוף את שחוותה.
יעקב: "עם כל ספרי המחקר שקראתי בנושא, התחושה היא שזר לא יבין זאת לעומק. התהום והכאב שאפילו אני לא מכיר הם בלתי נתפסים".
דיברתם ביניכם על הפגיעה גם קודם?
מיכל: "בינינו זה היה מדובר גם קודם ברמה שאני דיברתי את זה עם עצמי. כלומר, לא היה פער בין מה שאני ידעתי לבין מה שיעקב ידע. ההסתרה הזאת של המוח, מה שנקרא: דיסאסוציאציה, הדחקה – היא באמת מנגנון הגנה, הוא יוצר גם המון נזקים, אבל בבסיס הוא מגן. כשהייתי בשלה להתמודד עם הפגיעה היו כמה קווי מחשבה שמאוד עזרו לי. את הולכת בתוך מערה חשוכה, את לא יודעת לאן – היה לי במה להחזיק, היה לי כאילו מעקה. אחד המעקות היה 'בלי סודות ובלי שקרים'. כלומר, שהיינו צריכים להיות מסוגלים לדבר על זה. לכן הדבר הראשון שעשיתי היה לדבר עם יעקב, וכמעט מיד אחר כך דיברתי עם המשפחה – עם הבן הנשוי ואשתו, עם הילדים הגדולים, ועם הילדים הקטנים – כמובן לפי כוחם, ואחר כך הורים ומשפחה רחבה. ההתרחבות של המעגלים הגיעה גם לציבור שהוא חלק מאותן אדוות מתרחקות".
איך אתה הרגשת כשמיכל נחשפה עם הסיפור הזה?
יעקב: "זו שותפות בכאב. היא מאוד ניסתה לשמור עליי כי לא תמיד ידעתי את הגבול עם האמפתיה וההזדהות".
האב לאחר הניתוח
מיכל: "החוויה הזאת הייתה לי מאוד קשה, כי כל מה שלא רציתי להודות בו כל השנים צף ועלה, וכבר אי אפשר היה להתעלם ממנו – הוא כבר היה פה בחדר. ואני חושבת שמה שיעקב נתן לי זה שהוא אפשר לי להיות מאוד חלשה איתו, לא הייתי צריכה להציג שום הצגה. וזה היה מרוץ למרחקים ארוכים לגמרי. בכלל לא ידעתי שאחלים, זה לא היה ברור. הכול כאב. מתברר שהגוף זוכר הכול – גם את הכאב הפיזי, גם את הכאב הנפשי לכל סוגיו. זה היה תהליך עיבוד ארוך מאוד שדרש לבחון את הכול מחדש. הרי אם אני כל כך השתניתי, אני צריכה לבחון את הכול מחדש. ויעקב היה לו מספיק חירות כדי שאבחן את הכול מחדש, ובאמת את הכול. כלי העבודה של המנוול שפגע בי היה לפצל – להפריד אותי מהמשפחה שלי, להפריד את המוח שלי מהגוף שלי. והאיכות של הריפוי היא החיבורים. ולכן בעצם יעקב ואני מלמדים את אותה תורה לעולם, כל אחד ממקום אחר".
מיכל נרתעת כשאני משתמשת במילה קורבן. "אין פה שום קורבן. אלה קורות חיי היום. אני כמובן לא קורבן. מה קרה שם? הייתי ילדה קטנה שגבר סדיסט פגע בה. נפגעתי בילדותי פגיעה קשה מאוד, מחוץ למשפחה. אני חושבת שגם את זה חשוב להגיד, כי יש לפגיעה קווים שונים אם היא נעשית בתוך המשפחה. ללא ספק יעקב הציל את חיי בתמיכה שלו, בעצם היותו. היכולת להשיל ממני את הדבר הזה ולהיות שוב איתנה, היא בזכותו".
יעקב: "העמידה של מיכל מול התהומות הכי בלתי נתפסות נובעת מבחירה בחיים. יש עובדות של מה שקרה בילדות ואפשר להרגיש בקלות קורבן, אבל התורה הגדולה שמיכל מלמדת אותנו היא שגם מול הדברים הכי קשים בחיים יש בחירה ואפשר לבחור בחיים, בחיבור ובריפוי".
מיכל מצאה את הליווי ואת הטיפול המיטיב עבורה ושם היא עיבדה את החומרים שעלו מהמקומות הפצועים בנפש. "עבדנו בכל מיני צורות". היא מספרת "אחת הצורות הייתה הכתיבה, ולפני כשנה וחצי כתבתי פוסט שבו כתבתי מה עבר עלי, ומשם זה נחשף לעולם. בפרשת כי תצא, קראנו את הפסוק "צעקה הנערה המאורשה ואין מושיע לה" אזכור על גורלה של הנאנסת במקרא. קיבלתי הודעות רבות מרבנים שניצלו את פרשת השבוע כדי לדרוש בבית הכנסת על השתיקה ועל חובתה של הקהילה להקשיב. ואני רוצה להגיד למי שנפגעה, את מספיק זמן צועקת לבד את צעקתך, העולם בשל, הוא מקשיב לך. הנושא הזה מפסיק להיות מושתק ומתחיל לצאת לעולם".
אילו תגובות קיבלת?
"הרבה פעמים אנשים נורא־נורא מתביישים, חוששים ולא יודעים מה להגיד, אז הם מעדיפים לא לומר. אבל לא לומר זאת ברירת מחדל לא טובה, כי מי שנפגע הוא כל כך שקוף וזקוק כאוויר לנשימה שיראו אותו. אז מהבחינה הזאת, הציבור נתן לי את זה מתנה כפל כפליים, ברוחב לב ובאהבה – אנשים שלא מכירים אותי ואנשים שכן מכירים אותי. בזכות הכתיבה, אנשים הגיעו אליי, ובאמת זה היה עבורי הצלת נפשות. כל מי שניגש ואומר לי: היי, קראתי את מה שכתבת – זה מחיה יותר, כי זה עוזר לי לחבר בתוכי בין הצד שהיה בצל לבין הצד המואר שלי, הציבורי שלי. ההדהוד עזר לי לחבר אותי וזה באמת מתנה".
לאחר החשיפה, שתרמה לתהליך הריפוי האישי שלה, מיכל גם רואה כמה חשוב הצעד הזה שלה, במיוחד כדמות ציבורית, עבור החברה. "אם אנחנו נשתנה, גם החברה תשתנה. ולהשתנות זה אומר גם קודם כול להיות מסוגלים להיות חלשים בפומבי. הנני – ככה נראית החלמה. כמות הנערות שפונות אליי ואומרות שאבן נגולה מעל ליבן אחרי שנתתי פומבי למה שעברתי מגיעה למאות או אלפים, אני לא יכולה לספור את זה. הן הבינו שאפשר לחיות עם הפגיעה. אז אנחנו צריכים לדבר על זה בינינו, ככה הילדים שלנו יהיו הרבה יותר מוגנים כשהם ישוחחו איתנו. בכלל, אני חושבת שאין טעם לדבר על 'כשהחברה תשתנה', כל אדם צריך להשתנות ולאט־לאט הכול יקבל גוונים אחרים. וזה, אגב, גם המסר של יעקב: שלום עם העולם הערבי לא יבוא, אבל תעשה שלום עם הבחור הבא שתפגוש במכולת, ויש סיכוי שמשהו ישתנה".
אז המסקנה שלכם מהמפגש עם החולי והכאב היא שאפשר לרפא את המציאות?
יעקב: "הבנתי שבאמת יש לנו מקום לבחירה – גם אם נופלת עלייך מציאות קשה, וגם אם היא מורכבת ובעייתית, חשוב להבין שלא המציאות היא ששולטת, אלא יש לנו כוח לשלוט בה. ושם חשוב לבחור בחיבורים ולא בניתוקים".
מיכל: "אני מרגישה שאין לי אמיתות גדולות לומר. אני חושבת שבמשך המון־המון זמן, במשך כל התקופה שבה לא הייתי במודעות לפגיעה שעברתי, וגם ברוב שנות ההתמודדות, הייתי בטוחה שאי אפשר להחלים מזה. מה הסיכוי? ואני חושבת שאם יש מסר אחד, זה שאפשר. בכל תחום זה דורש מאמץ, אבל אפשר לרפא".
יעקב: "העמידה של מיכל מול התהומות הכי בלתי נתפסות נובעת מבחירה בחיים. יש עובדות של מה שקרה בילדות ואפשר להרגיש בקלות קורבן, אבל התורה הגדולה שהיא מלמדת אותנו היא שגם מול הדברים הכי קשים בחיים יש בחירה"
הרב יעקב לא רק פועל לקידום כללי של חיבור בין־דתי אלא משתדל לחיות כך. "הייתי במפגש בין־דתי בחברון. והיות שחלק מהשייחים אינם יודעים עברית, הגיעה מתורגמנית ערבייה שחזרה איתי בסוף לירושלים. שאלתי אותה שאלה קצת טיפשית: את דתייה? אז היא הצביעה על זה שאין לה כיסוי ראש, ושהיא הולכת במכנסיים, אבל היא ראתה שהייתי נבוך. אז היא אמרה: 'אני לא דתייה, אבל אני צמה את כל הרמדאן ואני מתפללת חמש פעמים ביום. אני סטודנטית באוניברסיטה העברית, ואני קמה ב־5:20 לתפילה הראשונה של היום'. ומאז, כל פעם שקשה לי לקום למניין, אני חושב עליה – על אסאל. היא לא מגדירה את עצמה כדתייה, אף אחד לא מסתכל עליה כעל דתייה, והיא מקפידה להתפלל. מה אני עושה עדיין במיטה? פעם אחת התפללתי ותיקין עם התלמידים בקיץ בישיבה ואמרתי: 'חבר'ה, היום זה יום מיוחד, קמתי להתפלל עוד לפני אסאל!' אז התלמידים אמרו: 'הסיפור שלך עם אסאל הוא באמצע החורף. עכשיו זה קיץ. מזמן היא קמה להתפלל'", הוא מסכם בחיוך.
לעיסוק בסיפור של החיבור בין ישראל ודתות אחרות הוא הגיע דרך ידידו, הרב מנחם פרומן זצ"ל. "האמת היא שהעיסוק שלי הוא רחב יותר. הרב פרומן עסק מאוד ספציפית בשאלה של השלום והפלסטינים. אצלי השאלה היא יותר חובקת עולם – עסקתי באומות המזרח, עסקתי בהפצת התורה לכלל האומות. כשגדלתי במנהטן, התחושה שלי הייתה שפספסתי את הפרק הגדול של הסיפור של עם ישראל – קום המדינה, שיבת ציון, איחוד ירושלים, אבל ככל שאני מתבגר אני מרגיש שאנחנו בתחילת הסיפור. עכשיו אנחנו בבירור של מה המשמעות של מדינה יהודית. ואני חושב שהחלק של החזון הגדול של העם היהודי מכיל את ריפוי הקשר עם כלל האנושות".
הספר החדש של יעקב "ושמו אחד" (הוצאת מגיד), שכתב עם הרב שראל רוזנבלט ועם ד"ר אסף מלאך, נוגע בליבה של הסוגיה הזאת. "זה בית מדרש לכל דבר. אנחנו לומדים כל נושא ביחד, ואחרי הלימוד המשותף מתחלקים לכתוב את הפרקים ואז כל אחד מבקר את הפרקים של האחרים. חוץ מזה אנחנו בשיח עם המון אנשים – מהעולם הרבני ומהעולם המוסלמי.
"הספר הוא פרי שנים רבות של מחשבות, אבל גם של שנים רבות של מפגשים בין־דתיים שמהם הבנתי שחסרה תשתית. לקחת אנשי דת ולעשות פוטושופ ביחד, וכל אחד יגיד כמה סיסמאות חמודות – זה לא מביא לשינוי עומק. עם ישראל בארצו צריך עיניים חדשות להתבונן על כל מיני סוגיות, במיוחד כאלו שבקושי עסקו בהן במהלך הדורות. המקום של עם ישראל כאומה שמתקנת את העולם לא נגע בהם, זה לא היה רלוונטי. הם היו בתודעה של הישרדות. אבל עברנו לעולם של חזון. אני מקווה שהספר הזה יהיה תשתית להגעה לייעוד שלנו שכולל את מקומנו בסיפור הגדול של האנושות".
זה יכול להישמע כאילו אתה קופץ למציאות אוטופית, רחוקה. לא כדאי להתמקד קודם כל במה שקורה כאן בתוך ישראל לפני התיקון של כל האנושות?
"אני חושב שיש קשר בין הדברים. דרכי החשיבה והשפה שבהן אנחנו מנהלים את המתחים הפנימיים של עם ישראל קשורות לסיפור שלנו בעולם. חלק גדול של המתחים הפנימיים של עם ישראל קשור לשאלות של היחס שלנו לזולת. אנחנו צריכים שפה חדשה של חיבורים, שפה שמאפשרת לראות את האחר, גם אם המציאות מאתגרת ולפעמים בעייתית וקשה להכיל אותה".
