לקראת יום כיפור עיתונאי מקור ראשון מתוודים על החטאים הקטנים שלהם

#מחמאות_בלי_כיסוי | גדעון דוקוב

יכול להיות שמי שקראו את הכתבות שלי שוכחים אותן חמש דקות אחרי שסגרו את העיתון?

כמו כל חטא, גם כאן ההתחלה הייתה תמימה. הייתי עיתונאי מתחיל וצמא למחמאות על כתבות שלי, שלא מגיעות מאמא שלי (תודה אמא, תמשיכי לקרוא). הוא היה אדם זר, פרצוף שלא הכרתי, שניגש אלי בחתונה של רחוק משפחה ואמר שהוא מאוד נהנה לקרוא את הכתבות שלי. הודיתי בחיוך גדול ובשמחה רבה על המחמאה, ומתוך סקרנות גרידא שאלתי "איזה כתבה למשל אהבת?"

"אההה, אמממ", הוא התחיל למלמל אחרי כמה רגעים של שתיקה מביכה, עבורו ועבורי, "הרבה כתבות… כל מיני נושאים…" "יופי, יופי", מיהרתי לענות במטרה להביא לסיום הסיטואציה, "תודה רבה". "שניפגש בשמחות", אמר הזר והמשיך בזריזות הלאה.

חלפו כמה שניות עד שעיכלתי את האירוע, אבל אז ההבנה הכתה בי – יכול להיות שאפילו מי שכבר ישבו וקראו את הכתבות שעליהן טרחתי ויגעתי, שוכחים אותן חמש דקות אחרי שסגרו את דפי העיתון? האומנם?

החלטתי לערוך ניסוי. בכל פעם שמישהו, קרוב או רחוק, סיפר לי שהוא נהנה מכתיבתי, עטיתי פרצוף תמים וביקשתי דוגמה לכתבה ספציפית. המסקנה העגומה הלכה והתבהרה – לא רק שבטווח הרחוק לא היה כמעט מי שזכר, אלא שאפילו מי שהחמיאו לי במהלך השבת על כתבה שקראו באותו היום ממש, ברוב המקרים לא זכרו במה היא עסקה.

למרות שכבר ידעתי שב־99 אחוז מהמקרים אותו אדם שבא להחמיא לי ימצא את עצמו מגמגם במבוכה ויחוש באי־נעימות לא קטנה, המשכתי לשאול. לעיתים הייתי רע אפילו יותר, והזכרתי לבני שיחי כתבה או שתיים שכתבתי לאחרונה, רק כדי לראות על פניהם שבמקרה הטוב הם אכן יודעים באיזשהו רובד שאכן הם קראו משהו בנושא, אבל מעבר לכך הם לא זוכרים דבר.

ממרחק השנים אני מבין שמדובר במובן מאליו. כמות המידע שאדם ממוצע צורך היא עצומה. בעיתון הזה לבדו יש עשרות כתבות שמצטברות למאות אלפי מילים, ואין מי שיכול לזכור את כולן. חבר למקצוע שבמשך שנים כתב טור שבועי עד שפרש לפני כחמש שנים, סיפר לי שעדיין יש מי שניגשים אליו ומספרים לו שהם נהנים לקרוא אותו מדי שבוע.

אולי זו הפולניות, אולי איזה שילוב בין צורך בהלקאה עצמית לבין רצון לפוצץ את ההילה המזויפת והגאווה שקיימת גם בי סביב מקצוע העיתונות, אבל מההרגל הרע הזה עדיין לא הצלחתי לגמרי להיגמל.

אז אם אתם במקרה שוקלים לגשת אליי ולומר שאהבתם את מה שכתבתי, כדאי שתנסו לזכור לפחות דבר אחד שכתבתי. ולו רק את הווידוי הזה.

#שיחת_חולין | עטרה גרמן

בדרך כלל הסיפורים שלכם במפגש החברתי או המשפחתי לא שווים אייטם

אתם מכירים את האנשים האלו מסביבנו שמבקשים מהקוסם לשלוף ארנב מכובע, מהסטנדאפיסט לספר בדיחה ומהעיתונאי לעשות כתבה? "את חייבת לכתוב על זה", "אולי תעשי על זה אייטם", "יש לי נושא בול בשבילך".

עיתונאים חיים על סיפורים של אחרים, את לא יודעת מאיפה יגיע הסיפור הבא, ומה יהיה הדבר שתזכי באמצעותו בפרס סוקולוב, טוב נו, כנראה לא. יש אחד שיחטט בפח כדי למצוא שם מסמכים חשובים ויש אחר ששיחה טובה עם איזה מקור תסדר לו את האייטם של מחר בבוקר.

מתי סידור ה־win-win הזה נתקל בקשיים? כבר אמרו חכמינו, שפלז'ר וביזנס מתערבבים. במקרה הסביר הגעה למפגש משפחתי תיתקל בקבלת הפנים הבאה "אוהוו התקשורת הגיעה", במקרה הרע ייזהרו מלדבר על ידך כי את עיתונאית ובמקרה הרע מאוד, פשוט ישתתקו פתאום. כן, זה קרה.

בסיטואציה אחרת, בארוחה אצל חברים, אחד הנוכחים, עוזר של שר בכיר במקצועו, החוויר קשות כשגילה שלצידו בשולחן מתארחת כתבת פוליטית. לקח לו רגע לשחזר את גלגולי השיחה ולשחרר אנחת רווחה, כשהבין שלמזלו הוא לא פלט תלונה על הבוס שלו – כי מי יודע, אולי מחר היא תהיה מרוחה בכותרת ראשית. וכל מה שרציתי להגיד: לא תאמינו, כתבת יכולה לשמוע על בעיות של חבר שהבוס שלו הוא ח"כ או שר, לא לבגוד באמון החברי הבסיסי ולהמשיך לסקר את אותו הח"כ. זה לא תלוי אחד באחר. וחוץ מזה, בדרך כלל אתם פשוט לא מספיק מעניינים כדי שמישהו ירצה לקרוא אייטם על מה שעשיתם או לא.

ועל אף שאצלי לא כל שיחת חולין היא אייטם, דווקא מסביב חושבים שאני תמיד בתפקיד. אני לא מכירה המון מקצועות שבהם אנשים עובדים כל הזמן. בשבתות, בתור בסופר, במפגשים משפחתיים, ביציאה מבית הכנסת, כל סיטואציה נתקלת בשאלה. אז מה את אומרת על הדר מוכתר? איילת שקד תעבור? נו, אז למי את מצביעה? הפעם יש 61?! זה אגב המצב הקבוע. כאילו אני נביאה.

בואו נדבר רגע ברצינות, אם באמת עיתונאי יוציא ציטוט משיחת חולין עם חברים או ממפגש משפחתי, אילו פנים יהיו לו לקבל חיבוק ונשיקה מהדודות שלו בפעם הבאה? עיתונאי שיגיע לפורום חברתי לא יניח את הטלפון בצד וייהנה מהערב? תניחו להם, תפתחו גוגל או שפשוט תסמסו לעמית סגל.

#מנתק_מגע | יאיר קראוס

המנגנון ששומר עליי משקיעה בכאב שאני מסקר גובה גם מחיר נפשי לא קטן

זה היה לפני כמה חודשים, אחרי ביקור במערכת העיתון בירושלים. נסעתי בתחבורה ציבורית, וכשחזרתי לעבר התחנה המרכזית נעצר האוטובוס בלב פקק אדיר שנוצר בעקבות הפגנות החרדים.

לא ידעתי אז על מה ולמה הם מפגינים, למה הם מבעירים את פחי האשפה הציבוריים, נמרחים על הכביש ועומדים זקופים מול סוסי המשטרה המאיימים שדורסים את המפגינים בלי למצמץ. יש סיכוי שאפילו הם לא בדיוק ידעו על מה הם מוחים, אבל אין ספק שהם עשו זאת בדבקות.

אז נכון שהחברה החרדית ומאבקיה היא לא תחום הסיקור שלי, נכון שירושלים היא לא בגזרה הצפונית שעליה אני אמון, אבל עיתונאי הוא עיתונאי, ויצר הסקרנות הוא בלתי נשלט. ירדתי בתחנה, המצלמה בטלפון הסלולרי כמובן שלופה וממוקדת והתחלתי לתעד את מפלצת המכתזית משפריצה מים צבועים בכחול על המפגינים הרבים, בהמשך גם הגיע הבואש והסריח את האזור. נוסעי האוטובוס מזמן ירדו ממנו וברחו משם, אבל אני? את הרכבת צפונה כבר הפסדתי.

פתאום נעמד מולי קולגה, כתב לענייני חרדים שראה אותי מתרוצץ ומתלהב מהאקשן, ונחר לעברי בבוז. "אנשים חוטפים פה, ממה אתה מתרגש". אי אפשר לתאר עד כמה הרגשתי קטן וילדותי. זו אולי הנקודה שמבחינה בין עיתונאי שנמצא בשטח ומחובר לדיווח ולתיעוד המציאות, לבין עיתונאי אחר, שמסתכל מבחוץ כמו בסרט. הבנתי אז שהוא ביקש להגיד לי שמעבר למצלמת הסלולר יש בני אדם.

במהלך השנים פיתחתי לעצמי את היכולת, שחשבתי אותה לבריאה, להתנתק מהסיפורים שאני מסקר. להגיע אליהם ולכל אירוע מלא סקרנות ועניין והתרגשות מהאדרנלין אבל להיות קהה לכול – לכאב, לשכול או אפילו למחזה מפעים. זה טוב, כי אחרי יום עבודה שבו סיקרת לוויה צבאית חלילה או ביקרת בבית משפחה שכולה, אין דבר טוב יותר מהיכולת להתנתק ולהפריד בין התפקיד לבין העצמי. אבל עם השנים למדתי שחוץ מזה שהניתוק לא באמת אפשרי הוא גם בעייתי. כי איך מאפשרים לנפש להבחין בין פגיעות לחסינות, איך מלמדים את הרגש מתי הזמן לדמוע ולהיפגע ומתי זמן להתרחק ולהתנתק.

אין ספק שבעבודה האינטנסיבית עיתונאים עלולים "לאבד" את עצמם. וזה מסוכן. אני מתגעגע לפעמים לתחושות שגרמו לי נושאים שכתבתי עליהם ונפגשתי בהם במהלך העבודה. יותר מדי פעמים אני פוגש בסיפורים קשים ומחרידים, כותב על רגעי שכול ועצב, ולא נותן להם לגעת בי, ולא נותן ללב מקום לכאוב. אולי זה בריא יותר, אבל בהחלט עלול גם לגבות מחיר.

#אבק_כוכבים | דניאל שירין

אני אוהב לספר לאנשים שראיינתי את גל גדות

הרומן שלי עם עיתונות התחיל בגיל 16 כשהייתי כתב נוער ושלחו אותי לאירוע השקה שבו הסתובבו עשרות מפורסמים. גולת הכותרת הייתה – רן דנקר, שהיה אז בשיא הצלחתו בסיבוב הראשון. הייתי כל כך המום ומרוגש מהסיטואציה שפשוט רעדתי סביבו כמו צפלין מפונצ'ר, עד שבאיזשהו שלב הוא פשוט הלך בלי שהחלפנו מילה. זה לא מנע ממני לספר לכל מי שהיה מוכן לשמוע שראיינתי את דנקר (כלומר, עשיתי לידו במכנסיים, אבל מספיק קרוב). מאז הצלחתי לפתח קצת את היכולת המילולית שלי ולפעמים אפילו השתמשתי בפחד כטקטיקה שתעזור למרואיינים להיפתח אליי (סליחה, שלום מיכאלשווילי, לא באמת היה לי התקף חרדה).

הדמות המוכרת ביותר שיצא לי לראיין עד היום היא גל גדות. זה קרה כשהייתי כבר עיתונאי מעט יותר בוגר. הגעתי לסט צילומים של חברת האופנה שהיא ייחצנה באותה תקופה, שנייה אחרי שהודיעו על הליהוק שלה לתפקיד וונדר וומן, אבל גם החתימו אותה על הסכם סודיות או משהו כזה. המשימה העיתונאית שלי הייתה לפיכך לגרום לה לדבר רק על זה וכמה שיותר. התלבטתי אם לשבור את הקרח עם "היי גלגול" או "היי גלגה", אבל בסוף החלטתי להישאר רשמי.

אז גלגול. "תגידי, עשית משהו מעניין לאחרונה?" שאלתי בחיוך חתולי של כאילו דאחקה, אבל בתכלס בואי שפכי הכול. "מה, למה אתה שואל?" היא השיבה לי בחיוך כפול ומכופל. "סתם מתעניינים", השבתי, "אה, אז הכול טוב", היא החזירה, וככה רקדנו לנו במשך כמה דקות את ריקוד המרואיינת והעיתונאי. גדות הייתה ממש חביבה ושלחה אליי וייבים של אחות גדולה, רק בלי הקטע של הכאפות מנגד, גם תשובות לא קיבלתי. בשלב הזה החלטתי שאני חייב לצאת מפה עם משהו, ויתרתי על שארית הפאסון שלי וביקשתי להצטלם איתה. היא נעתרה בשמחה ואני מבחינתי ראיתי בזה השקעה עתידית – מתישהו אוכל לספר לילדים שלי שאבא היה החבר של וונדר וומן.

שמונה שנים חלפו מאז הריאיון ההוא. אני כבר לא מתרגש מראיונות עם מפורסמים (אני בהחלט מתרגש מראיונות, נקודה). ולמרות זאת, מביך ככל שזה נשמע, אני עדיין אוהב לספר כבדרך אגב על הריאיון ההוא עם גל גדות. למשפחה, לחברים, לפסיכולוגית שלי או לאנשים שקוראים מוצש.

#חופש_עיתונות | אביגיל זית

אומנם עם מצפון מודחק אבל ניצלתי לרעה את האפשרות לנוע בחופשיות בסגר

אלו היו ימיה הראשונים של הקורונה. הפחד היה סמיך, מחירי המסכות הרקיעו שחקים, היו עדיין בדיחות על בירה, יותר מדי הצהרות של משה בר־סימן־טוב ובעיקר הסגר היה סגור מאוד. הכבישים היו ריקים לגמרי, כולם התחפרו בבתים אבל הטבע צהל בכל יופיו, בכל זאת אנחנו מדברים על השבועות הקסומים בין פורים לפסח.

בקבוצות של עיתונאים ובפיד בטוויטר היו דיונים האם אפשר להסתובב עם תעודת עיתונאי, ואחרי חפירה רצינית המסקנה הייתה: בשם חופש העיתונות תוכלו לעבור כל מחסום משטרתי בלי להסתכן בקנס. בשלב הזה התעודה שלי התחילה לזוע באי נוחות בארנק. הכרטיס לטיול אביבי היה מונח לי בכיס אבל קולו של המרצה לאתיקה עיתונאית הדהד בראש.

בסופו של דבר דחקתי את קולות המצפון הצידה, מה כבר יעזור שגם אני לא אצא מהבית אמרתי לעצמי, עליתי על הרכב ויצאתי לכיוון המעיין הקרוב. עד הלוקשיין המבוקש לא הייתה שום בעיה, שום שוטר לא נראה בסביבה רק כמה מפירי סגר בודדים. הטבע היה בתפארתו, פריחה באמת מרהיבה שגדלה בנחת ובלי חשש שרגל אדם תרמוס אותה.

אבל ידוע שעברה גוררת עברה, ואחרי סיבוב קצר וכמה תמונות נוף הגיעה למקום ניידת. התחלתי לרדת לכיוון הרכב ומולי עלו שני שוטרים עטויי מסכות. לא אשקר, חשבתי פעמיים והחסרתי פעימה אבל לא התבלבלתי ושלפתי את תעודת העיתונאי שלי. בשיחת החולין הקצרה השוטר שאל אותי בתמיהה "איזה כתבה את עושה באמצע מעיין?" ואני, הפעם בלי לחשוב פעמיים, עניתי, "אני כותבת על מפירי סגר. אתה יודע, זאת תופעה שצריך לדווח עליה".

#סוף_מעשה | יאיר אורביטו

קיבלתי סיפור בלעדי שדרש ממני ללכת לסקר באמצע הלילה קבוצה של פעילים פוליטיים תולים פוסטר על מגדל השעון ביפו. כמובן כל מאוויי באותה תקופה היו לספק ולרצות את המערכת החדשותית הרעבה וכמעט חסרת הגבולות. העורכת, שהייתה בעצמה עלמה צעירה ולא מנוסה במיוחד, עודדה אותי ללכת וכך התלוויתי אל הפעילים. במקביל ביקשתי תגובות מכל מיני ארגונים כדי ללבות ולעבות את הסיפור, מה שגרר הסתבכויות אינסופיות. במקביל בגלל אותם פיתולים לא צפויים בעלילה, פרסום הכתבה התעכב והבלעדיות של הסיפור נסדקה, וכך גם יחסיי עם המקור. זה היה יום מתסכל במיוחד שהעבודה המאומצת שלי בו לא נשאה את הפרי שייחלתי אליו. אבל זה לא הלקח הגדול מהסיפור. ימים ספורים לאחר מכן הבנתי שלא הייתי צריך לשתף פעולה עם האירוע הזה, וצפייה מהצד בליבוי שנאה ויצירת מהומה היא לא מנת חלקי, גם במחיר של סיפור עיתונאי. הבנתי שגם לסיפורים עיתונאיים יש קווים אדומים, אבל הייתי שמח להגיע לאותו לקח עם קצת פחות צרות, ובלי להשתתף במעשה לא ראוי, שאף אדם – גם לא עיתונאי – אמור לקחת בו חלק.

היום אני גם יודע שלתלות את האשמה באנשים אחרים – אלה שהביאו את הסיפור, המערכת שלא שמה גבול וקו אדום לכתבים שלה אף על פי שהם ילדים בני 18־22 היא הדבר הלא נכון. ואני יודע גם שהאדם עצמו גם צריך לחשב לפעמים מראש את ההשלכות של המעשים שהוא עושה. במישור העיתונאי – סיפורים הם לא חזות הכול. ובטח שלא חדשות. ובטח שלא השידור.