"המטרה שלי היא ליצור נורמליזציה סביב התדמית של ישראל שסובלת מהשחתה תמידית בגלל סיקור תקשורתי שלילי, בנוסף לקבוצות שנאה כגון הבי־די־אס שעושות את אותו הדבר. מבחינתי הן הווירוס, והחיסון הוא להביא חשיפה טובה לישראל בתקשורת העולמית", כך סילבן אדמס, איש עסקים ומיליארדר יהודי־קנדי שעלה לפני שש שנים לישראל ומאז הפך לאחד הפילנתרופים הבכירים והמוכרים בישראל וכזה שמקדם שלל פרויקטים מרשימים בתחומים שונים ברחבי העולם.
"הרוב השקט בעולם הוא לא פוליטי. הוא רוצה ליהנות מספורט, ממוזיקה ומפעילויות תרבות נוספות, לא מעניינות אותו הרצאות היסטוריות ואני מנסה להגיע למאות מיליונים מהם בכל אחת מהפעילויות שאנחנו עושים.
"כשחייתי במונטריאול תמיד הדהים אותי איך בכל יום יש ידיעה בעיתון המקומי על ישראל. מדינה כל כך קטנה מקבלת כל כך הרבה תשומת לב, בזמן שמדינות ענק כמו הודו, ברזיל, אינדונזיה לא מקבלות שום חשיפה, אלא אם כן התרחשה שם רעידת אדמה או אסון אחר. הפרסום על ישראל היה בעיקר שלילי, כשגם בסיפור חיובי הצליחו למצוא זוויות פחות מחמיאות".
שמו של אדמס הפך למוכר במיוחד לאחר שהביא ב־2018 לארץ את שלושת ימי הפתיחה של הג'ירו ד'איטליה, מרוץ הכביש השני בחשיבותו בעולם אחרי הטור דה פראנס, בהשקעה של 100 מיליון שקל. "מאז שזה קרה הג'ירו הפכה למילה בעברית", צוחק אדמס, "כשהצעתי למנהל הג'ירו להביא את פתיחת הטור לישראל הוא צחק ולא חשב שאני מתכוון ברצינות. אבל אני התעקשתי וכשהוא נראה קצת מופתע ולא ידע מה להגיד, הזמנתי אותו להגיע לביקור בישראל והוא הסכים. בארץ הראיתי לו ולאנשים סביבו עד כמה המדינה יפה ובטוחה, את ההיסטוריה שלנו ואת ענף הרכיבה המתפתח. ככל שעבר הזמן הוא הבין שזה לא רעיון כזה מטורף ואחרי שנה של משא ומתן הגענו להסכמות".
המרוץ, בהתאם לחזון של אדמס, אכן הביא חשיפה אדירה לישראל. "הג'ירו סוקר בידי הרבה מאוד גורמי תקשורת, לא רק כאלה הקשורים לספורט. בין השאר הזמינו אותי לריאיון ב־CNN. היינו בעמוד הראשון בניו־יורק טיימס ופתאום מסיפורים שליליים בלתי נגמרים, סיפור חיובי גדול כזה הופיע בכל מקום, והחשיפה שקיבלנו הייתה רגע מהפכני עבורי. במשך שלושה ימים, מיליארד אנשים בעולם ראו את המדינה היפה שלנו בטלוויזיה מחיפה ועד אילת, בנוסף ליום שלם בירושלים וזה הפך לפתיחה המצליחה ביותר של התחרות ב־101 שנים", מספר אדמס בגאווה.
אדמס גם למד מהאירוע לא מעט על הישראלים, "הם העם התומך והנלהב ביותר בעולם ומאירוע ש־98 אחוז מהישראלים לא הכירו, מיליון מהם יצאו לרחובות לפרגן ולעודד. זה חיבר את המדינה שלנו במשך שלושה ימים, כולם פשוט היו בחוץ ובאו לצפות. זה נתן לנו פרסום טוב וגם איחד אותנו מבפנים. זו תחושה דומה לזכייה במדליה אולימפית או כשקבוצה כמו מכבי חיפה מעפילה לליגת האלופות. זה נתן לנו גאווה לאומית ומבחינתי זו לאומנות בצד החיובי והיפה ביותר שלה".
לצד ההצלחה הגדולה גם בג'ירו נאלץ אדמס להתמודד מול תקשורת עולמית שלא ביקשה להקל עליו. "אחד הדברים שהכי מרגיזים אותי הוא שאי אפשר לכתוב משהו על ישראל בלי להזכיר את הבעיה הפלסטינית, וכשבמסיבת העיתונאים לקראת המרוץ שאלו אותי למה הוא לא עובר בשטחי הרשות, אז שאלתי בחזרה אם גם כשהמרוץ החל בהולנד הם התעניינו למה הוא לא עובר בבלגיה, פשוט לא הבנתי את הקשר. מבחינה עקרונית לא הייתה לי בעיה שהוא יעבור שם ואם הפלסטינים לא היו מתמקדים במעשי טרור ואלימות וירצו לשתף איתנו פעולה באופן חיובי, אז יש על מה לדבר. גופי התקשורת הרגילים בעולם בדרך כלל לא יכתבו סיפור טוב על ישראל".
"כשהצעתי למנהל הג'ירו להביא את פתיחת הטור לישראל הוא צחק, אבל אני התעקשתי הזמנתי אותו להגיע לביקור בישראל והוא הסכים. ככל שעבר הזמן הוא הבין שזה לא רעיון כזה מטורף ואחרי שנה של משא ומתן הגענו להסכמות"
אדמס הוא ספורטאי פעיל עם תשוקה לרכיבת אופניים, שזכה עד היום בשתי אליפויות עולם ושישה תוארי מסטרס בקנדה, לשכבת הגיל שלו, בנוסף ל־11 מדליות זהב במכביה, כולל שלוש השנה.
זה מסביר את הרקע לאהבה גדולה נוספת שלו, שיוצרת לא מעט הד חיובי עבור ישראל בעולם: ישראל פרמייר טק – קבוצת רכיבה מקוצעית שבה הפך למשקיע מוביל ב־2016. מדובר בקבוצת עילית שהפכה בשנתיים האחרונות לחלק מהסבב העולמי הבכיר ובה רוכבים מקצוענים מרחבי העולם, לצד כמה ישראלים מוכשרים. "אנשים לא מודעים לכך אבל ענף רכיבת האופניים הוא בין שלושת ענפי הספורט הפופולריים ביותר בעולם, אחרי הכדורגל ולצד פורמולה 1", מספר אדמס, "אנחנו הקבוצה הישראלית המקצועית הראשונה שמתחרה בטור העולמי, בשעה שענף הרכיבה המקומי הוא ענף הספורט שנמצא בהתפתחות הגדולה ביותר, והמטרה שלי שנהפוך אותו לאחד המובילים בארץ".
הקבוצה הגיעה לשיאה עד כה בתחילת יולי האחרון, אז רשם הרוכב האוסטרלי של הקבוצה סיימון קלארק הישג היסטורי עבורה לאחר שזכה במקצה החמישי של הטור דה פראנס, מרוץ האופניים היוקרתי בעולם. התחרות הסתיימה עבור הקבוצה הישראלית עם עוד ניצחון מרשים של הוגו הול הקנדי במקצה ה־16 ושלושה מעמדי פודיום נוספים. "המרוץ בצרפת הוא הגדול והקשה מכולם, ההופעה שלנו הייתה טובה ויכלה להיות אפילו טובה יותר ואני גאה על בהיסטוריה שעשינו, בטח כשהמילה ישראל מופיעה בגאווה על החולצות שלנו", אומר אדמס, "במהלך מקצה, כאשר רוכב שלנו נמצא בדבוקה המובילה, השם ישראל יכול להיות מוזכר לפעמים גם 300 פעם בשידור וזה פרסום שאין לו מחיר. המטרה שלנו היא להפוך לאחד מסיפורי הספורט הגדולים בישראל, מה שעדיין לא קורה למרות שאנחנו כבר מקבלים יותר חשיפה ותשומת לב. אני יודע שישראלים אוהבים מאוד כדורגל, למרות שבלי לפגוע באף אחד, הענף אצלנו לא ברמה מספיק טובה, והם בעיקר אוהבים שספורטאים מקומיים מצליחים. אני מאמין שברגע שרוכב ישראלי שלנו יפרוץ ויזכה בתחרויות ברמה הגבוהה אנחנו נהיה במקום אחר".
ביולי של השנה שעברה צירף אדמס לקבוצה את כריס פרום הקנייתי, אחד הרוכבים הפעילים הגדולים בהיסטוריה שזכה בין השאר ארבע פעמים בטור דה פראנס ועדיין מנסה להתאושש מפציעה שכמעט עלתה לו בחייו. תמורת התענוג משלמת לו הקבוצה 5 מיליון דולר בשנה. "פרום הוא שם ענק שמקבל תשומת לב גם כשהוא לא עושה כלום. הוא הגיע לפודיום באחד ממקצי הטור אך נאלץ לפרוש כי נדבק בקורונה. ברור לו ולנו שהציפיות ממנו גבוהות בהרבה אבל אני מאמין שעוד לא נאמרה כאן המילה האחרונה", מנתח אדמס, "הוא מוביל את השם של ישראל ומשמש שגריר נהדר עבורנו. בכל תחילת עונה אנחנו מקיימים מחנה שנתי בישראל, שבו הרוכבים מטיילים ומכייפים במשך כמה ימים, ובמקביל לומדים שאנחנו מדינה דמוקרטית מערבית יפהפייה עם הרבה היסטוריה, מה שעוזר להם לענות על שאלות שהם נתקלים בהן במהלך העונה".
סילבן אדמס, בן 63, נולד בקנדה בחלקה הצרפתי של קוויבק ועבר למונטריאול בגיל תשע, שם חי עד שעלה לישראל, והוא אחד מארבעת ילדיו של המיליארדר ניצול השואה מרסל אדמס, שהקים חברת נדל"ן מצליחה שאותה הוא מוביל כיום, ומנהלת היום יותר ממאה נכסים בצפון אמריקה.
הונו מוערך בשני מיליארד דולר והוא הישראלי היחיד במיזם The Giving Plodge של וורן באפט וביל גייטס, שבו מיליארדים מתחייבים לתרום לפחות חצי מהונם לצדקה.
"אבא שלי נולד ברומניה במהלך שנות ה־20, במלחמת העולם השנייה השלטון הפאשיסטי שם הצטרף במהרה לצד הגרמני, והוא הפך לאסיר ולעבד של המשטר, שנאלץ למלא כל היום שקי חול ולעזור להם במאמץ המלחמתי. כפי שהוא נהג לתאר את זה, הם 'שכחו להאכיל אותם' ופשוט ביקשו להמית אותם ברעב. הוא נאלץ לאכול שאריות אוכל שמצא בזבל, וב־1944 הצליח להימלט", מספר אדמס.
"הוא עלה על אונייה לטורקיה ומשם הגיע לפלסטין המנדטורית ברכבת. הוא לחם במלחמת העצמאות ובזכות העובדה שידע צרפתית הפך לשליח הסוכנות היהודית למרוקו, תוניסיה ואלג'יריה לסייע שם ליהודים שסולקו לקראת העלייה לארץ. אחרי תקופה שבה חי בצרפת החליט להגיע לקנדה. אמא שלי צעירה יותר, היא נולדה ב־1933 וחיה רוב המלחמה במחבוא בבוקרשט יחד עם הוריה. היא עלתה לארץ ב־1947 אבל האונייה שלהם סולקה לקפריסין ואחרי חצי שנה זכתה להגיע לארץ. אבא שלה לא אהב את החום במזרח התיכון, מה שהוביל גם אותם להגר לקנדה, ושם הם נפגשו".
ספורט היה חלק מחייו של אדמס כבר מילדות. "שיחקתי פוטבול אמריקני, הוקי קרח וענפים נוספים למרות שההורים שלי חשבו שמדובר בבזבוז זמן מוחלט והתמקדו בעיקר בלימודים שלנו", הוא נזכר בחיוך, "אחרי שסיימתי ללמוד, פרט למשחק כדורסל שבועי עם חברים, ויתרתי על עיסוק בספורט למשך תקופה. היינו משפחה צעירה עם ארבעה ילדים ויחד עם הקריירה העסקית המתפתחת שלי, פשוט לא היה לי זמן לזה. בגיל 37 קניתי אופניים, ארבע שנים לאחר מכן התחלתי להתחרות ואני ממשיך עד היום".
לישראל הוא הגיע לראשונה בגיל 11 לביקור משפחתי. "זו הייתה תקופת הצנע בארץ; אנשים אכלו בשר פעם בשבוע, לא היו טלוויזיות, מכוניות או מזגנים. זו הייתה מדינה פשוטה וענייה", הוא נזכר, "חזרתי בגיל 15 כחלק מתוכנית נוער וביליתי קיץ שלם בקיבוץ ברקאי. אני זוכר שהיו להם טלוויזיה אחת וארבע מכוניות שכולם חלקו על פי רישום מוקדם, ואני שמח שזכיתי לראות את ישראל בשנים הללו. כשסיימתי את הלימודים ב־1983 חזרתי כמתנדב בקיבוץ חצור ושם זכיתי לפגוש מתנדבת בריטית מדהימה בשם מרגרט, לה אני נשוי כבר 38 שנה".
איך החיים עבורך בישראל בהשוואה לקנדה?
"החיים שלי בישראל הרבה יותר מהנים ומרגשים ובסופו של דבר אני אדם פשוט שלא חי חיים ראוותניים ואין לי יאכטה או בתים בכל העולם. בכל יום מרגרט ואני אוכלים יחד ארוחת ערב עם יין טוב ומוצרים טריים שקנינו בשוק הכרמל, ואני מרגיש מבורך שיש לי את הזכות לראות את השקיעה מחלון הדירה שלנו בתל־אביב. אין לי חברים עשירים ואני בעיקר מסתובב עם חברים שאיתם אני רוכב ומרגיש בנוח. אני לא רודף אחרי כלום, לא צריך להרשים אף אחד ואוהב מאוד את מה שאני עושה. אנחנו באים לעולם ועוזבים אותו עירומים ומה שמשנה הוא מה שאתה בין לבין ואיך המשפחה שלך תזכור אותך".
"אין לי שום רצון להיכנס לפוליטיקה. אני רואה מה פוליטיקאים צריכים לעבור פה, ואני חושב שהייתי מת אם הייתי צריך להיות שם על בסיס יומי"
בשנים האחרונות מקושר שמו של אדמס לפעילויות רבות. הוא הביא לכאן בשנתיים האחרונות את הסופר קאפ הצרפתי, ב־2019 הנחית את נבחרת ארגנטינה למשחק ידידות מול אורוגוואי, הוא הקים מתחם אימונים ותחרויות אולימפי לרכיבה, סלל שביל אופניים בפארק הירקון על שמו ותרם מיליון דולר להשלמת שביל אופניים באלעד, לאחר הטבח ביום העצמאות האחרון. הוא גם מימן את הבאת מדונה לאירוויזיון, שלמרות הזיופים המביכים שלה הביאה הרבה תשומת לב עולמית לישראל. בנוסף תרם מאה מיליון שקל להקמת מרכז לרפואה דחופה באיכילוב, סייע להקמת בית חולים להשתלות לב בוולפסון ולהקמת מכון למצוינות בספורט באוניברסיטת תל־אביב.
מה הוביל אותך לעשייה פילנתרופית?
"תמיד עסקתי בפעילויות צדקה, זה משהו שלמדתי מההורים שלי, שהיו ציונים גאים ואהבו מאוד לתרום לקהילה. במשך שנים אנשים היו מביאים בפניי רעיון או צורך ואם התחברתי אליו אז תמכתי. כשעברנו לישראל החלטתי לקחת את זה צעד קדימה ולהפוך את זה למשהו יותר ממוסד ומאורגן".
בשנה האחרונה אדמס היה מעורב בשני מיזמים מיוחדים: מיזם בשם "שדה החלומות" ברואנדה, והשני מיזם להצלת קבוצת רוכבות מאפגניסטן. "הגענו לרואנדה לתחרות המקצוענית היחידה שמתקיימת באפריקה", הוא מספר, "ושם פגשנו קבוצת רוכבות שהחלטנו לאמץ. מימנו להן ציוד ואנשי מקצוע ואנחנו במהלך בניית מסלול אופניים במדינה, במטרה ש־150 אלף איש ירכבו בו בשנה. בימים אלה אנחנו מקימים קבוצות לנשים בפרמייר טייק ובתקווה כמה רוכבות מרואנדה ישתלבו בהן בהמשך".
באשר למיזם הצלת הרוכבות מספר אדמס כי עיתונאי מסוים קישר בינו לבין הרוכבות ומשפחותיהן שהיו נתונות בסכנת חיים לאחר חזרת הטאליבן לשלטון. "פניתי מיד לכמה אנשים ופגשתי ארגון ישראלי מדהים בשם 'ישראייד', שמעניק סיוע הומניטרי לאזורי אסון בעולם. הם מעולם לא עשו פעולת חילוץ בעבר אבל הם מצאו דרך גישה לאפגניסטן והצליחו לחלץ אותן. זה הוביל לסדרת בקשות נוספות משופטי בית משפט, שוטרות, פעילי זכויות אדם ומהמשפחה היהודית האחרונה שנותרה במדינה. עד היום עזרנו ליותר מ־400 איש לברוח מאפגניסטן".
איך אתה מגיב לביקורת כלפיך על כך שחשוב לך להציב את השם שלך בקדמת כל מיזם שלך?
"הבחירה שלי להיות זה שמוביל באופן גלוי וציבורי את הפרויקטים שאני יוזם או מביא לישראל הוכיחה את עצמה לדעתי כיעילה מאוד, כי היא נותנת השראה לאחרים להיות נדיבים ויצירתיים יותר. יש בארץ אנשים הרבה יותר עשירים ממני, וחשוב שהם יבינו, שלא משנה כמה גאון אתה, הגעת להצלחה שלך גם בזכות מערכת חינוך ואוניברסיטאות נהדרות, שסייעו לך לקדם את הרעיונות שלך, וצריך לדעת להעריך את זה ולהחזיר בחזרה".
שקלת פעם להצטרף לפוליטיקה הישראלית?
"אין לי שום רצון להיכנס לפוליטיקה. אני רואה מה פוליטיקאים צריכים לעבור פה, הייתי בישיבות בכנסת ואני חושב שהייתי מת אם הייתי צריך להיות שם על בסיס יומי. אני אדם פרקטי, ולדעתי אני יכול לתרום ולהצליח הרבה יותר מבחוץ. אני יודע ורואה שיש כאן בעיות ולא רואה את ישראל דרך משקפיים של שושנים ורודות, אבל חושב שצריך לפתור אותן באופן חיובי ופרקטי. מבחינתי הכול מתחיל ממערכת חינוך טובה ובריאה בבית ובבתי הספר. צריך לכבד מורים וזה את זה, ולהשאיר את החוצפה הטבעית שלנו למקומות חיוביים ולא אחד מול השני”.
בחודשים האחרונים ניסו לשכנע אותך לרכוש את בית"ר ירושלים, למה סירבת?
"הסיבה היחידה שאני מחזיק בישראל פרמייר־טק היא כי היא חלק מהסבב העולמי, זה לא בגלל שאני אוהב אופניים, זה בגלל שאני אוהב את ישראל. שום קבוצת כדורגל ישראלית, כולל מכבי חיפה שעשתה עכשיו הישג מדהים, לא יכולה למשוך תשומת לב עולמית, שתענה על המטרות שלי".
על מה אתה חולם?
"אני עובד כל הזמן על פרויקטים ועל רעיונות חדשים, ואף פעם לא ידוע מראש איזה מהם אצליח לקדם. הייתה לי בחודשים האחרונים פגישה נהדרת עם ג'אני אינפנטינו, יושב ראש פיפ"א, שבה העליתי רעיון לארח את גביע העולם בישראל ב־2030 יחד עם מצרים ומרוקו. הוא אהב את זה ואני עובד על זה, בתקווה שזה יבשיל לשיתוף פעולה ונגיש בקשה משותפת. זה יכול להיות דבר מדהים, שיהיה דבר גדול בשביל כל אחת מהמדינות ובשביל השלום".
מה לדעתך חסר לספורט הישראלי כדי להגיע לעוד הישגים?
"ישראלים הם ווינרים ובכל מה שהוא חשוב עבורנו אנחנו המובילים. יש לנו את הצבא והטכנולוגיה המפותחים בעולם, עם אינסוף המצאות ופיתוחים בזכות כמות גדולה של מוחות ישראלים מבריקים. אני מאמין שאותו הדבר יכול להיות גם בספורט. אנחנו צריכים להקנות את האמצעים המתאימים, את המימון, המאמנים והטכנולוגיה הנכונה לכל אחד מהענפים, ואנחנו נצליח. עם עבודה נכונה אני מאמין שאנחנו יכולים לזכות בכל אולימפיאדה לפחות בעשר מדליות. אני עושה את זה בענף האופניים ואני מציב בפניי מטרה ברורה להעניק לישראל את המדליה הראשונה בענף במשחקי פריז ב־2024 ואני מאמין שזה יקרה במרוצי הכביש. אני זקן מדי כדי לחכות לעוד אולימפיאדות ומקווה להביא את ישראל לפודיום אולימפי בהקדם האפשרי".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני בשלוש, כי יש עדיין כל כך הרבה מה לעשות, ואני לא מסופק מהמקום שאני נמצא בו וממה שעשיתי עד כה. אני מרגיש את הצורך למהר כי אני לא צעיר ולא יודע כמה זמן נשאר לי. אני שמח להיות בריא והסיסמה שלי היא תמיד I just got started. אני אדם שמח ואם אגיע לחמש, זה אומר שהגשמתי את כל מה שרציתי. מבחינתי מיניתי את עצמי להיות שגריר של ישראל בעולם, ואני שמח לעשות את זה וגם שאף אחד לא יכול לפטר אותי. אני אפרוש מהתפקיד הזה כשישראל תהיה אהובה בכל העולם, כשלא יהיו לנו אויבים ולא יאשימו אותנו בכל מיני האשמות מגוחכות ולא נכונות".
