"מסיבה שעדיין אינני מבין התחלתי את הפנייה בלי לתת זכות קדימה למשאית, שהתנגשה בי בעוצמה. אני רק זוכר את עצמי יוצא בקושי מהרכב כמה רגעים אחר כך מכוסה זכוכיות, המום. מה קרה כאן עכשיו? רק בבית החולים שמעתי שנהרגה שם אישה. סלאם עג'לוני, בת כחמישים מרמאללה שעמדה בשולי הכביש, נמחצה תחת גלגלי המשאית, שסטתה ימינה כתוצאה מההתנגשות איתי".
התיאור היבש הזה, של התאונה שגרמה לכניסתו לכלא לשנה בעוון גרימת מוות ברשלנות, מופיע בספרו של אלקנה ברכיהו רק בעמוד 138. זו בחירה מעניינת שמחריגה את הרצף הכרונולוגי ובוחרת להתחיל את הסיפור דווקא מיום הכניסה לכלא ורק אחר כך לחזור לתחילת המעשה.
זו אינה הפעם היחידה בספר שבה מצליח ברכיהו לבצע בחירות מעניינות, נושאיות וסגנוניות, שהופכות את הספר הזה ליותר מעוד יומן כלא. אין פה ספרות גדולה, וזו גם לא המטרה. בלשון רזה, כמעט בלוגרית, מתאר ברכיהו את הסיוט של כל אדם הרואה בעצמו נורמטיבי לחלוטין, כזה שקם בבוקר, הולך לעבודה, חי עם משפחתו בצנעה ולעולם לא חשב שיכתוב ספר על חוויותיו בכלא. זהו אחד המקרים שבהם פחות מעניינת איכות הכתיבה, עומק התיאורים ויפי המטאפורות – הסיפור כפי שהוא, עירום ועריה בלי שום צורך להוסיף לו איפור כלשהו – תופס את הקורא שמלווה את ברכיהו, להלן בן דמותו הנורמטיבי, באימה, חשש ופחד, צעד אחר צעד, דף אחר דף, עד השחרור המיוחל.
אנחנו נוטים לשמוע על בתי כלא במקרים שבהם מתרחש בהם אסון כלשהו, בריחה מתוקשרת, או במסגרת כתבה על אסיר מפורסם השייך למשפחת פשע. אלקנה ברכיהו מעניק כאן לקוראים פתח הצצה מסקרן במיוחד לחיי היומיום של כלא רגיל, לא מסוכן במיוחד ולא שמור במיוחד. הוא עובר כמו ברשימת מכולת על כל הסעיפים שיכולתם לחשוב עליהם לבד: הלילה הראשון, השבת הראשונה, מריבה עם עבריינים בתוך התא, הגעגוע למשפחה, הביקור הראשון של האישה והילדים, החופשה הראשונה, התהליך המותח של הגשת החנינה לשחרור מוקדם, ועוד ועוד. את כל אלה הוא מתאר כאמור בלשון לא גבוהה או משובחת ספרותית, אבל אין בכך שום צורך. אלה החיים, הפשוטים והמרים, של אדם היושב בכלא, וכך צריך להגיש אותם: פשוט ומריר.
מדי פעם ברכיהו משחרר תובנה שמתעלה מעבר לתקרת הכלא. כמו למשל, על אחוז המזרחים העצום שיש בבתי הכלא הישראל לעומת אשכנזים, ומה זה אומר עלינו כחברה, או קפיצות לעברו בתנועת הנוער ובצבא, זיכרונות שעיצבו את חייו ההם, שלפני הכלא, ואיך אלה מקבלים נופך וחיים חדשים כשאתה כלוא בתוך תא עם תיוג של עבריין. אלה לאו דווקא הרגעים החזקים בספר, אבל הם ללא ספק מוסיפים לו עומק.
לקראת פרקי השחרור מדבר ברכיהו על סליחה ומחילה. כשאדם נמצא בכלא, המילים הללו מקבלות משמעות אחרת לגמרי מזו שאנו מתכוונים אליה בימים הנוראים, ודווקא בשל כך כדאי להקשיב להן: "כל מי שיושב בכלא, יהא זה האדם קהה הרגש ביותר, חווה אכזבה עצמית גדולה…אני מבין בדיעבד שתהליך החזרה לאזרחות ולחברה צריך כנראה להתחיל מבפנים, מתוכנו. אכן אין לנו שום שליטה על מה אנשים יחשבו ויגידו, אבל יש לנו הזדמנות לבחירה מחודשת ופנימית בחיים".
