מה, ואם יורשה לי, מה לעזאזל, רוצה מאיתנו שלומי שבן בשיר החדש שלו? הוא רוצה מאיתנו משהו, זה ברור. אומנם פעמים רבות בקשר הפתלתל בין אמן לקהל, הקהל הוא המבקש אבל יהיה זה שקר להגיד שאמן לא מבקש ממאזיניו את כל מה שאפשר – כבוד ואהבה ותשומת לב ויחס ופרגון. אבל שלומי שבן רוצה מאתנו משהו אחר, אבל בשמיעה ראשונה לא ממש ברור מה.
לטובת הסינגל "מאני טיים" הוא גייס אליו כמה מגדולי המוזיקאים הישראלים. תמיר מוסקט מבלקן ביט בוקס, המלחין והמפיק זוכה פרס אופיר לכתיבת פסקול אסף תלמודי וגיבור הגיטרה עוזי רמירז. הם משתמשים בסאונד של מחיאות כפיים לקבוע את הקצב של השיר ואת כל היצירה מלווה סולנית שמשמיעה קולות רקע ויוצרת אווירה של מקהלת נשים מקוננות. השילוב של כל אלה ביחד יוצר אווירה מוזיקלית מלנכולית, אשמה שגם משלימה עם המציאות.
שבן פרסם בפייסבוק לפני שבועיים כמה משפטים מעוצבים בפריימים ירוקים, מעין טיזר או בילד־אפ לגרות את המשוטטים בפיד. באחד היה כתוב רק "מאני טיים", הצירוף שהופיע אחר כך בסוף כל המשפטים שפרסם והתברר כשם השיר. באחרים היה כתוב "אל תחפש בשיר גרם חסד. אל תחפש בשיר אמת. אל תחפש את עצמך, ואם תמצא אל תסתכל לי בעיניים", "גם מה בדיוק טיב היחסים בין אבהות ונרקיסיזם, עם מועקה תמידית בלב ושיר ערש על השפתיים", "הילדים גדלו לאט, אתה אוהב אותם כמעט. כמו שאהבת זמן פנוי, כמו שאהבת לא לדעת".
בחוכמת הבדיעבד אנחנו יכולים להגיד שאלה ציטוטים מהשיר החדש, והבילד־אפ ראוי: שבע השנים השחונות, שהתארכו הפעם יותר מהרגיל, באו אל קיצן. בגדול, שבן מוציא אלבום אישי כל שבע שנים: הוא התחיל עם "שלומי שבן" בשנת 2000, ומאז, כמו שעון איטי מאוד, פעם בשבע שנים הוא משחרר אלבום. זה לא ששבן נעלם, בין לבין יש פסקולים, פרויקטים, אלבומי הופעות ותרגומים, אבל כל אלו הם לא אלבום סולו אישי עם הטקסטים שלו. "עיר" התפרסם ב־2007, "תרגיל בהתעוררות" יצא ב־2014 וזכה להיות אלבום זהב, ובעצם עכשיו אנחנו כבר שנה וחצי אחרי הדדליין. את מי להאשים? לפי הסינגל הראשון יש מצב שהילדים אשמים.
אי אפשר לפספס שקשה לו עם הילדים. הביטוי "תופת של עגלות תינוק" מופיע כבר בשורה הרביעית בשיר. האבהות מעסיקה אותו מאוד בשיר הזה. הוא מציג קושי אמיתי שנוצר מהמתח בין הרצון שלו כאדם וכאמן לעוף ולהשתחרר לבין הכבלים של הילדים וההורים. אמא שלו, כמה מציצני, מופיעה בבית השני כאחת שסובלת מדיכאון עמוק והוא לא מצליח להיות שם בשבילה.
מאני טיים הוא סוג של חשבון נפש ארוך וקשה שמגיע גם לשאלה הקיומית מיהו שלומי שבן ומה הפוטנציאל הלא ממומש שלו. הוא יכול היה להיות כל כך הרבה יותר וכל כך אחר. "פיקאסו? אהרון קופלנד? דנידין" – אולי אנשים אחרים, מפורסמים, דמויות על־זמניות, מנותקים משגרתיות, רואים ואינם נראים. והוא? בשר ודם. כל הבאסה. אבל הוא הבין את מקומו וגנז את הציפייה לגאולה או למהפכה.
כל הכנות האפלה ששבן פרש בפנינו מגיעה לשיאה כשהוא מבהיר: "אל תחפש בשיר אמת". כל מה שאמר עד עכשיו פשוט שקר. לא היה ולא נברא. אמו לא חולה, וילדיו מתוקים. או שלא. זה לא משנה. אל תנסה לדוג פרטים פיקנטיים ממילים של שיר. לא תוציא כותרת אזוטרית למדור רכילות משיר הוא מבקש, כי השיר הוא שיר. אין לו תפקיד ובסופו של חשבון הנפש הנוקב מתברר שהוא שיר הלל לא־לוהים בכלל. לא ציפיתם, הא? אולי תפסיקו לצפות, שבן מבקש. כי איך מכל מערכת היחסים הסבוכה והמתישה בין אמן לקהל יכולה לצאת יצירה אמיתית? איך אמן יכול לענות על כיליון עיניים של שבע שנים? שבן מנסה לנעוץ סיכה בבלון, להיות מקורקע, לא איזו דמות אמן רחוקה. הוא חולם להישאר על הרגליים, שנפסיק לְרצות אותו ושהוא יפסיק לרצות אותנו. כך הוא חותם את השיר, וכך, עם הרצון הזה, הוא מצליח ליצור שיר טוב כל כך, שלם וחסר כל כך, יצירה אמנותית.
