לפני שנתיים, במהלך מסע הרצאות בארצות הברית, הרגיש אתגר קרת שהוא עומד למות. הנהג שהסיע אותו להרצאה בפני סטודנטים בבוסטון איבד שליטה על הרכב, והתנגש בעוצמה ברכב אחר. "זה היה מטורף", משחזר קרת, "כריות אוויר התפוצצו, הרבה אור ועשן. רק אני והנהג היינו ברכב, והוא נסע במהירות מופרזת והתנגש ברכב עומד. בדיעבד הסתבר שבסך הכול שברתי שתי צלעות, אבל הייתי בטוח שאני מת.
התחלתי להתבונן על העבר שלי, הצטערתי על כך שהחיים שלי היו קצרים, שלא אזכה לראות את הבן שלי גדל, והייתי אסיר תודה על כך שהצלחתי, כמישהו שהמורה בבית הספר אמרה לו שהוא חייב ללכת למגמה של טיפול במקררים בחדרי קירור בסופרמרקטים, להגיע למקום בחיים שבו אני מדבר על מה שמעניין אותי וחולק את הרגשות שלי עם אחרים.
"כשהכניסו אותנו לאמבולנס, התחיל להיווצר קשר עם הנהג, שגם הוא נפצע. אשתי (הבמאית והשחקנית שירה גפן. א"ה), שהייתה באותו זמן בישראל, בדיוק עמדה ללכת לישון והתקשרה לשאול אותי מה שלומי, ואני הייתי על האמבולנס, עם כאבי תופת. אמרתי לה: 'אני כבר באירוע, האולם מלא, אבל אני לא יכול לדבר עכשיו כי אני עומד לעלות על הבמה'".
שקר מוחלט.
"כן. הרופאים עדיין לא ידעו להגיד בדיוק מה יש לי, ולא רציתי לספר לה שהייתי בתאונה, כי ידעתי שהיא תהיה מודאגת ולא תוכל ללכת לישון, אז סיכמנו שנדבר מחר. כשניתקתי את הטלפון שמעתי את הנהג מדבר עם אשתו בטלפון ואומר לה שרק עכשיו הוא הגיע לקמפוס והוא מחפש חניה, אז הוא לא יכול לדבר. כשהנהג ניתק הוא הסביר לי שאשתו הייתה אצל אחותה והייתה צריכה לנסוע הביתה, והוא חשש שאם היא תדע שהוא עשה תאונה היא תילחץ ותעשה תאונה גם כן. פתאום נוצר בינינו קשר מאוד חזק, שנבע מכך שאני ראיתי שכואב לו והוא ראה שכואב לי, והבנו את הסבל האחד של השני. הבנו ששנינו סובלים סבל דומה, ושנינו רוצים למנוע מהיקרים לנו את הסבל הזה. זה חיבר בינינו.
"אחרי שהכול נגמר, כתבתי את הסיפור 'אל תעשה את זה', שמופיע בספר החדש, והמשכתי לכתוב עוד כמה סיפורים שסבבו סביב התמה הזו. בדרך כלל אני כותב כמה סיפורים, ובשלב מסוים אני מבין שיש חוט ששוזר אותם, והסיפורים מתחילים פתאום להציג את עצמם. אני זוכר באופן ברור שכשהרגשתי שאני עומד לעזוב את העולם הזה, ולא אראה את הילד שלי יותר, זה נראה לי כמו סוף העולם, אבל הבנתי שבו זמנית קורים בעולם הזה כל כך הרבה דברים אחרים. המתח הזה, בין הפרספקטיבה של היקום לבין הפרספקטיבה הקטנה שלי, הוליד את הספר. הבנתי שמה שקרה לי, הדבר האיום הזה, הוא בסך הכול תקלה בקצה הגלקסיה".
"תקלה בקצה הגלקסיה" הוא השם שבחר קרת לספרו החדש (הוצאת כנרת זמורה ביתן), קובץ הסיפורים השישי שלו למבוגרים. הוא בן 51, מהסופרים הפופולריים ביותר בישראל ומי שסיפוריו הקצרים הפכו לקנוניים כאן בארץ, אך גם ברחבי העולם: קרת הוא מן הסופרים הישראלים המצליחים ביותר בחו"ל. ספריו תורגמו ליותר מארבעים שפות וזוכים לאהדה רבה במדינות כמו פולין, מלזיה, תורכיה, צרפת ואינדונזיה.
התשוקה הגדולה של קרת היא לספר סיפורים, והוא מנצל היטב את המדיומים האמנותיים השונים כדי לעשות זאת: לצד כתיבת סיפורים קצרים הוא עוסק גם בקולנוע – ב־2007 יצר עם שירה גפן את "מדוזות", שזכה בפרס מצלמת הזהב בפסטיבל קאן; הוא כותב ספרי ילדים וספרי קומיקס, וסיפוריו עובדו להצגות תיאטרון ולסרטים. בשיחה איתו בבית קפה בתל אביב, שבה הוא מתגורר, קרת לא מחמיץ הזדמנות לספר סיפור – מהשקת ספר בתורכיה או מסלון הבית של הוריו ברמת גן; להרהר בקול רם על האופן שבו הוא תופס את הכתיבה שלו, ועל מקומו ככותב יהודי וישראלי.
מנטליות של מלחמה
את ספרו הראשון, "צינורות", פרסם קרת ב־1992, כשהיה בן 25. בגיל צעיר הוכתר על ידי חוקרים ומבקרים כמבטא קול חדש בספרות הישראלית, חלק מדור שיצר ספרות פוסטמודרנית, קלילה, רזה, שהציבה אלטרנטיבה לספרות השלטת בישראל. באותן שנים היה קרת גם אחד מן הכותבים של "החמישייה הקאמרית", שעשתה מהלך דומה בטלוויזיה. שני עשורים וחצי לאחר מכן, אני שואל את קרת כיצד הוא רואה את המהלך הזה ממרחק השנים: מלבד הספרות של קרת, סוגת הסיפור הקצר לא השתרשה בישראל, ובשנים האחרונות אף ניכר ניסיון לחזור לספרות עשירה יותר מבחינה סגנונית ולהתרחק מן הקלילות והאירוניה הדקה שאפיינה את בני דורו של קרת; גם ההומור הטלוויזיוני העכשווי רחוק מהתחכום והעמימות של "החמישייה הקאמרית".
"אף פעם לא חשבתי על הספרות שלי כעל מהפכה", מודה קרת, "בעיניי זו הגדרה חיצונית ולא מדויקת. כשמדברים על מהפכה, מדברים בדרך כלל על כוח עולה שמנסה למחוק את מה שהיה לפניו. אבל הסופרים הדומיננטיים והחשובים בשנות התשעים היו עמוס עוז, מאיר שלו ודויד גרוסמן, ממש כמו היום. מעולם לא רציתי שיצטרפו אליי עוד אנשים, ויחד נישא את נס המרד. כתבתי את מי שאני, ואת מה שאני חושב.
"גם הסיפורים שלי וגם החמישייה הקאמרית מייצגים תופעה אינדיבידואלית. במקביל לחמישייה שודרה הקומדי סטור, וכבר אז אמרתי לחבריי בחמישייה שתוכנית כמו הקומדי סטור היא חלק מההתפתחות הרציפה של ההומור הישראלי, ודווקא החמישייה מגיעה משום מקום. ההומור בארץ לפני החמישייה הקאמרית היה טוביה צפיר שמתלבש כמו שמעון פרס ושר שיר על משהו שקרה השבוע, או זאב רווח שעושה חיקויים. ההומור היה מעין תגובה למשהו שקרה בחדשות. כל הרעיון של חיקוי הוא לקחת מציאות מורכבת ולפשט אותה, ואילו בחמישייה ניסינו לעשות משהו אחר. כתבנו מערכון על אדם שיוצא לדייט במסעדה ורוצה לברר אם היא כשרה בלי שבת הזוג שלו תשים לב, כי לא נעים לו. לקחנו סיטואציה פשוטה לכאורה של הזמנת קפה, והפכנו אותה למורכבת. בעיניי זה התפקיד של אמנות. כבני אדם אנחנו מרגישים מאוימים, ומיד מחלקים את העולם לאויבים ולחברים, אבל באמנות אפשר לשאת את המורכבות של המציאות.
"אני חושב שההצלחה של תוכנית כמו החמישייה הקאמרית, וגם שלי ככותב בתחילת הדרך, קשורה להלך רוח מסוים של שנות התשעים. התחלתי לכתוב סיפורים ולטלוויזיה ב־1992, אבל זמן קצר אחר כך היה רצח רבין, וכל הקלפים נטרפו. הייתה תחושה שאנחנו חיים בארץ במין מנטליות של מלחמה – יורים עלינו, אנחנו יורים בחזרה – ופתאום רצינו לשאול שאלה, להטיל ספק, וזה מבלבל. לא שואלים בזמן מלחמה, זה נחשב מפלג ומפצל. אין זמן לרפלקסיה. אני חושב שאם הייתי מתחיל לכתוב ב־1996, לא הייתי זוכה לאותה הצלחה. יש בחברה הישראלית בכלל, וגם אצלי בפרט, אלמנט מאוד משמעותי של חרדה, אימה, פחד קיומי – האם נתקיים עוד חמישים שנה, האם ימשיכו לדבר בעברית. יש מאחורינו שואה ופוגרומים. בשנות התשעים הייתה תחושה שנרגענו מספיק כדי לנהל דיאלוג אחר, אבל מהר מאוד הבנו שאנחנו לא באמת יכולים להירגע".
לא המלצות לחיים
כמו ספריו הקודמים, גם "תקלה בקצה הגלקסיה" הוא קובץ סיפורים קצרים. אני שואל את קרת האם הוא חש כבול לפורמט מסוים, שאולי קשה לו להשתחרר ממנו. "אני מרגיש שיש משהו לא נכון בשאלה הזו", משיב קרת, "אף אחד לא יאמר לעמוס עוז: 'הוצאת עוד רומן אחרי עשרים רומנים, האם אתה כבול לפורמט של הרומן?', או ישאל את יהודה עמיחי: 'מה זה, שוב אתה כותב שירה?'. אני כותב סיפורים קצרים, למרות שכל מי שאני עובד איתו היה שמח אם הייתי כותב רומן. זה נתפס כדבר שסופר אמור לעשות. עבורי, הכתיבה מייצרת מקום של חופש ושל אנרכיה וחוסר אחריות, וקשה לכתוב רומן מתוך תחושת חופש ואנרכיה וחוסר אחריות. רומן מצריך סבלנות, וציות למבנה שהוא לא באמת שלך.
"בסיפור קצר, לעומת זאת, קורה משהו אחר: אני באמת לא יודע מה אני אכתוב, אני תמיד מחכה שהסיפור יציג את עצמו. כתיבה בעיניי היא חוויה של אובדן שליטה. אני תמיד אומר לתלמידים שלי באוניברסיטה שבהגדרה, סיפור טוב צריך להיות חכם יותר ממי שכתב אותו. אם אתה מבין מה אתה עושה ושולט במה שאתה עושה, אתה לא יוצר משהו חדש, אתה מרכיב רהיט של איקאה. כתיבה טובה היא כתיבה שבה אתה מסתכל ואומר: לאן הגעתי, או איך הגעתי לזה. זה קורה לי תמיד, ואם זה לא קורה, אין לי סיפור".
"טוד", אחד מן הסיפורים בספר החדש, מספר על אדם בשם טוד שמבקש מן המספר, בן דמותו של קרת, שיכתוב עליו סיפור שיעזור לו למצוא זוגיות. המספר, בתגובה, כותב "סיפור טוב", אך כזה שכלל לא עוזר לטוד להשיג את מטרתו. האם הסיפור הזה מייצג דילמה של קרת כסופר – בין כתיבת סיפורים טובים לבין כתיבה שתציע לקורא משהו להיאחז בו, שתסייע לו להבין דבר או שניים על עצמו?
"אני חושב שיש משהו קאנטיאני בכתיבה", אומר קרת, "הכתיבה היא מין צו קטגורי כזה, ואם יש לה מטרה אחרת, חיצונית, היא מאבדת מהכוח שלה. זה העניין עם טוד. אני תמיד אומר שמה שיפה בספר הוא שאי אפשר לעשות איתו כלום: אתה לא יכול לטגן איתו חביתה או לחתוך איתו פרוסת לחם. אתה לא יכול לעשות איתו שום דבר, ודווקא בגלל זה אתה יכול לעשות איתו הכול. ספרות פטורה מהצורך להיות פונקציה שלנו. היא אקס־טריטוריה לחיים, עיר מקלט שבה הרגשות שלנו יכולים לקבל ביטוי, ואפשר לתת למשהו להתרחש, ולהכיר בקיומו. זה הכוח שלה. ספרים הם לא המלצות לחיים.
"בכלל, קשה לי עם הניסיון לעשות רדוקציה לסיפורים, לחלץ מהם מסר מסוים. סיפור, כמו אהבה, הוא משהו שאתה לא יכול לעשות לו רדוקציה. אם מישהו אומר לך שהוא אוהב את אשתו, ואתה שואל אותו למה, והוא אומר 'כי ביום חמישי היא מכינה לי את הלטקס הטובים שלה, והיא מרוויחה יותר ממני וקמה לילדים בלילה', הוא כנראה לא באמת אוהב את אשתו, אלא בסך הכול מצא עוזרת בית מצטיינת. אהבה וספרות הן שני דברים שאנחנו מקבלים מהם משהו שהוא מעבר למילים. סיפור טוב אומר לך משהו על אנושיות, לא על איך להתנהל בתוך אנושיות. ספרות לא מלמדת אותנו לא לגנוב מהמכולת או לא לשתות מים אחרי שאוכלים פירות. ממש לא חשוב למה התכוון המשורר – מה שחשוב הוא מה אתה יכול לעשות עם זה. כשהבן שלי מוצא חתיכת פח ברחוב, הוא חושב: איזה יופי, חסר לי כיסא לחדר. לא משנה שזו חתיכת פח – הוא עושה ממנה כיסא.
"יש כאלה שחושבים שסיפור אמור לחנך אותך, ויש כאלה שחושבים שסיפור אמור לגרום לך ליהנות. ואני אומר: לא זה ולא זה. המורים שלך יחנכו אותך, והקונדיטור בשכונה יגרום לך הנאה, ואילו כתיבה נותנת לך את הדבר הזה שאי אפשר לתרגם אותו לפונקציה פרגמטית. לסיפור כמו 'טוד' אין מסקנה פרגמטית: אתה יכול ללעוג לטוד, ואתה יכול לאהוב את טוד. בחיים האמיתיים, אני לא רלטיביסט. אם יבוא אדם ויגיד שלפי האמונה שלו צריך להכות ילדים, אני אתנגד לו ואעצור אותו. אבל בספרות אני יכול להתבונן על המציאות מלמעלה, כמו בסיפור הפותח של הספר, שמספר על אדם שיורים אותו מתוך תותח. זו כתיבה: יורים אותך מתוך תותח, ואתה רואה את המציאות כולה, לא מהמקום הקטן והפרטי שלך.
"אני מרגיש שדווקא בכתיבה אני יכול לייצג מציאות שביומיום אני מזדעזע ממנה, לקחת משהו קרוב ולהציג אותו כמאיים. בחיי האישיים, אני יודע איפה לשבת ועם מי לדבר וכמה טיפ להשאיר במסעדה, אבל כשאני סוגר את הדלת, ואני לא צריך לדאוג להישרדות שלי ולתפקוד החברתי שלי, אני יכול לעסוק בכמה אני לא יודע, בכמה אני מבולבל".
זה קשור גם לכך שבסיפורים שלך הרבה פעמים אין פואנטה ברורה?
"כן. מהר מאוד התרחקתי מסיפורי פואנטה, כי הרגשתי שפואנטה בסוף הסיפור מסירה אחריות מהקורא. יצירה ספרותית היא שותפות בין כותב לבין קורא, ובסיפורי פואנטה, הקורא מגיע לסוף הסיפור ואומר: 'אה, בשביל זה קראתי את הסיפור, בשביל הפואנטה הזו', והוא פטור מאחריות. אני אוהב סיפור שאתה קורא ואומר: 'רגע, מה קרה כאן בעצם', וכך האחריות על הסגירה של הסיפור או על המציאות הקוהרנטית שלו היא אחריות שמשותפת לקורא ולכותב. רציתי שיהיה בדיאלוג עם הקוראים משהו יותר מחייב, כי ברגע שהמחויבות של הקורא חלשה, האפקט הופך להיות יותר בידורי ופחות ספרותי".
נכנס לזירה כמו גלדיאטור
בנקודה מסוימת בריאיון מציע קרת לעצור, מוציא את הטלפון הסלולרי שלו ואנו קוראים יחד טוקבקים אקראיים שנכתבו על סיפור שפרסם לפני כשבועיים ב־ynet, מתוך הספר החדש. "אתה מחרים אותי, אז אני מחרים אותך", כותב אחד הגולשים, ואילו גולש אחר מוסיף את המשפט החידתי: "זה כמו סדאם חוסיין בצעירותו". קרת מבהיר שהוא בדרך כלל לא קורא טוקבקים, ואת התרגיל הקטן הזה הוא עושה כדי להדגים נקודה. "אני כותב בעברית כי זו הדרך היחידה שאני יכול לכתוב בה", הוא אומר, "אני לא יכול לכתוב בשפה אחרת. אני חי בעברית וחושב בעברית. עברתי את גיל 50, תמיד חייתי בארץ, תמיד כתבתי בעברית, והמקום הכי רלוונטי עבורי תמיד היה ישראל. זו לא בהכרח בחירה אידיאולוגית, אלא אינסטינקטיבית. הכי חשוב לי מה האנשים שאני פוגש ברחוב חושבים על הסיפורים שלי, יותר ממה שמקסיקני, טאיוואני או מלזי חושבים עליהם. זה משפיע יותר על חיי. ודווקא בגלל זה, טוקבקים כאלה כואבים. מה זה 'אתה מחרים אותי'? אני מחרים מישהו? מה הדיבור הזה?".
ולמרות שהמקום הזה חשוב לך, יש גם משהו שקוסם לך בקריירה של סופר בחו"ל? בעולם המשחק, למשל, ברור להרבה שחקנים שמצליחים בחו"ל שהם נשארים שם, שהם הגיעו לפסגה, ואין להם טעם לחזור לישראל.
"אני מרגיש שהסיפורים שלי מאוד לוקאליים ומאוד מעוגנים כאן. אני יכול להצביע על כל סיפור בספר החדש ולהגיד לך על איזה רחוב בתל אביב הוא נכתב, על מי מהסביבה הקרובה שלי הוא נכתב. הסיפורים שלי מאוד מקומיים, ומה שמעניין הוא שהרבה קוראים בעולם לא מרגישים את זה. הרבה פעמים קורה שאני חותם על ספרים בארצות הברית, ושואלים אותי מאיפה אני בעולם. יש קוראים שלא יודעים שאני ישראלי, למרות שזה כתוב על הכריכה. איכשהו הם לא הפנימו את זה.
"אנשים יכולים לומר לי: 'אתה גר בתל אביב, איפה זה תל אביב?'. משמח אותי שבא אליי מישהו ואומר: 'קראתי את הספר שלך ולא ידעתי שום דבר על ישראל, אז נכנסתי לוויקיפדיה וקראתי קצת, ואשתי ואני החלטנו לנסוע לחופשה בישראל'. כסופר, זה עושה לי טוב. אני מכיר אנשים שאמרו שהקשר שלהם לישראל התחיל דרך הספרים שלי. זה משמח. יש בחו"ל משהו שמחייב אותך לא לדבר לקהל שכבר מכיר אותך ויודע מי אתה, אלא לעמוד על הבמה כמו שאתה, עם הסיפור, ולתת את מה שיש לך.
"הרבה פעמים אני מגיע לקהילה יהודית בחו"ל, ואומרים לי: 'איזה יופי שבאת, כל חודש יש כאן דובר: לפני חודש היה כאן ליברמן, לפני חודשיים בני גנץ, לפני שלושה חודשים היה ראש מחלקת טראומה באיכילוב, ועכשיו אתה'. כיוצר, אחד הדברים שהכי קשה לי להתחבר אליהם הוא קהל של מנויים. יש עכשיו הצגה בתיאטרון הקאמרי על בסיס סיפורים שלי, ואני חושב על אדם שעשה מינוי לקאמרי וצריך לגמור את הכרטיסים, אז הוא בא גם להצגה שלי. יש משהו מרגש יותר כשאתה פוגש אנשים שבאו בגלל מה שאתה עושה, ולא כחלק מ'מועדון הספר הטוב'. כשאני מגיע למקומות שכוחי־אל, אני נכנס לזירה כמו גלדיאטור, עם הספר ביד, ממקום מאוד נקי, עם אנשים שלא יודעים מי אני ואיך אני נראה, אלא רק רוצים לשמוע סיפור.
"כשהייתי ילד הייתי חולה הרבה, והיה לי אישור מהספרייה של בית הספר לשאול הרבה ספרים. הספרים בספרייה של בית הספר היו כרוכים בכריכה דמוית־עץ שהסתירה את הכריכה המקורית, ולא פעם קרה שלא ידעתי פרטים על הסופר שאני קורא. כשגדלתי קצת, הייתי אומר לאנשים: 'אני מכיר סופר אחד, מדהים, אף אחד לא מכיר אותו – ויליאם פוקנר', וענו לי: 'אנחנו דווקא מכירים אותו'. כשאני הולך לקרוא סיפור בפני קהל באיזה חור באלבמה, אני מרגיש כמו סופר שהכריכה של הספר שלו מוסתרת. בישראל, אנשים בעדך או נגדך בלי שום קשר למה שאתה – מבחינתם אתה שמאלני, תל אביבי, אשכנזי. בחו"ל, אנשים יכולים לדבר איתך ממקום נקי".
מה מרגש אותך במפגש עם קוראים?
"המפגש עצמו. אספר לך סיפור: לפני כמה שנים הגעתי לאירוע בתורכיה, ואני רואה אולם מפוצץ, 300 אנשים – כל הגברים נראים כמו נסראללה, וחצי מהנשים מכוסות. אמרתי למו"לית שלי: 'אני לא עולה על הבמה'. זה היה קצת אחרי המרמרה, ולא הבנתי למה אוכלוסייה מוסלמית אדוקה תרצה לבוא לאירוע שלי. הרגשתי שעומד לקרות משהו לא טוב, שהם באו לעשות לי משהו. בסוף עליתי לבמה והכול היה בסדר, וכשנשארתי לחתום על ספרים, המו"לית שלי יצאה לעשן סיגריה ופגשה בחוץ בחור אחד שסיפר לה שהוא גר בכפר, עשר שעות נסיעה מאיסטנבול. הבחור הזה נשר מהלימודים באוניברסיטה כי סבא שלו חלה, ואביו הורה לו לעזוב הכול ולטפל בסבא. כשהבחור שמע שאני מגיע לאיסטנבול, הוא אמר לאבא שלו: 'הסופר האהוב עליי מגיע לאיסטנבול, ואני רוצה לנסוע לפגוש אותו'.
"כשהאבא שמע שאני יהודי וישראלי, הוא אמר: 'אתה לא נוסע עשר שעות בשביל סופר יהודי', ואמר לבחור שהוא צריך להישאר בבית עם סבא. כשהבחור קילח את סבא שלו, הסבא שם לב שהנכד שלו עצוב. הוא סיפר לו מה קרה, והסבא אמר: 'אני הסבא ואני קובע, ואתה נוסע עכשיו לפגוש את הסופר הזה. ותזכור: אם יש בן אדם בעולם הזה שגרם לך לחשוב ולהרגיש, לא משנה מה הדת שלו ומאיזה מוצא הוא, תמיד תמיד תלך אליו ותאמר לו תודה'. עכשיו, כשאני כתבתי סיפור בבית של ההורים שלי ברמת גן, העליתי על הדעת שבחור בכפר נידח בתורכיה יריב עם אבא שלו כדי לבוא לפגוש אותי? לא האמנתי שדבר כזה יכול לקרות בכלל. סיפורים כאלה מאוד מרגשים אותי".
קצת משפיל לאכול
להצלחה של קרת בעולם אין הסבר אחד: מלבד הצורך האנושי הבסיסי לקרוא סיפור טוב, ולצד האוניברסליות של הכתיבה שלו, הסיבות משתנות ממדינה למדינה. קוראים במקסיקו ובתורכיה, שם כל ספר חדש של אתגר קרת הוא מאורע ספרותי, חשים, לדבריו, צורך באסקפיזם, דומה מאוד לצורך של הקורא הישראלי לברוח מן היומיום ולשקוע בסיפור. גם בפולין הוא מצליח. "אני בן לניצולי שואה", הוא אומר, "ואמא שלי תמיד אומרת שאני לא סופר ישראלי אלא סופר פולני, כי ההומור שלי הוא הומור פולני. כבן זקונים שהוריו עברו חיים קשים, אחד הדברים הכי חשובים לי היה לשמח את ההורים שלי, ולכן למדתי מה גורם לפולנים לחייך, לצחוק. אולי פיתחתי מעין הומור פולני, יהודי כזה".
אתה רואה את עצמך כסופר יהודי?
"במידה רבה כן. כשאני חושב על אבות ספרותיים, אני חושב על קפקא, שלום עליכם, בשביס זינגר. יש משהו בסוג הדיאלוג שאני מנהל עם הקורא שלי שהוא יהודי־יידישאי. הסיפור השלום־עליכמי הקלאסי הוא סיפור על מישהו שפוגש אדם ברכבת ושואל אותו: 'למה אתה נראה עצוב?', והשני עונה לו: 'כי אשתי חולה', ואז הראשון אומר: 'אשתך חולה? אשתי משוגעת, והילד שלי חולה, אבל בוא אספר לך סיפור על איך החותן שלי ניסה להרוג אותי'. אני מתחבר לכישורים האלה, של סופר שאין לו בהכרח פתרון לצרות של החיים, אבל הוא רוצה לספר לך סיפור טוב.
"יש בישראל שני סוגים של מערכות יחסים בין קורא לסופר. בררת המחדל הישראלית היא הסופר כצופה לבית ישראל: מורה דרך, אדם חכם ממך, מוסרי ממך, נביא – עמוס עוז, דויד גרוסמן. עכשיו, אם הייתי יכול לתת לעמוס עוז לגדל את הבן שלי ביער, ושיחזיר אותו אליי אחרי עשרים שנה, אני בטוח שהבן שלי היה יוצא תותח. המודל השני הוא של סופרים כמו קפקא או בשביס זינגר, שלא הייתי מוכן לתת להם לשמור על הילד שלי אפילו שעה אחת – לשירותים לא הייתי הולך כשהם משגיחים עליו. אבל זה המודל היחיד שמתאים לי.
"הייתי מאוד שמח אם מישהו כמו עמוס עוז היה נשיא מדינת ישראל, אבל אני לא חושב שכדאי לקחת מישהו כמוני להיות נשיא. המודל של הסופר כצופה לבית ישראל לא מתאים ליכולות שלי. קשה לי לבוא ולהגיד לאנשים: 'תהיו טובים כמוני', כי אני לא מספיק טוב. מעולם לא הופעתי בשום מסגרת פוליטית, ולעיתים נדירות אני חותם על עצומות. אני חושב שהכוח שלי הוא בלהציג את המורכבות האנושית, לבלבל בני אדם, לא לשכנע אותם.
"הרבה פעמים ההתייחסות לסופרים בעולם החילוני היא כאל מעין רבנים חילונים, אנשים קדושים לכאורה, כאילו סופרים לא חונים באדום־לבן או לוקחים את החתיכה הגדולה יותר במגש הפיצה כשאף אחד לא מסתכל. זה ישראבלוף. מביך אותי כשמציגים אותי ואומרים: 'הקול החשוב הזה', 'האדם החשוב הזה'. באנו לכאן כדי לדבר על עצב, על גאולה, על תחושת בלבול, למה חשוב להגיד שאני חשוב?".
יש כאן צורך אנושי בדמויות סמכות, בנביאים.
"אני מסכים. אנשים צריכים דמויות, וצריכים תיווך בין רעיון לבין אדם – רב, כומר או סופר. הרבה פעמים שואלים סופרים עם איזה סופר הם היו רוצים לאכול ארוחת ערב. אני חושב שעדיף לקרוא סופרים, לא לאכול איתם ארוחת ערב. יש לי חברים טובים שהם סופרים, חלקם אגב סופרים לא טובים, ויש הרבה סופרים טובים שהם אנשים מגעילים בצורה שלא תיאמן".
אבל אם נחזור לסופר כצופה לבית ישראל – גם אתה כותב מאמרים פובליציסטיים לפעמים.
"כן, ואני שונא את זה. לכתוב סיפורים זה כמו לבלות עם הילד שלי, ולכתוב מאמרי דעה זה כמו לשטוף כלים. זה לא צורך שלי ככותב, אלא חובה שלי כאדם שגר כאן – "
לנקות את הבית מדי פעם.
"בדיוק, ואני שונא לנקות את הבית. בכלל, בכל פעם שאני עושה משהו פרקטי, קיומי, אני מרגיש קצת מושפל. לא נעים לי להודות שאני אוכל, למשל. מבחינתי, הרגע שבו אני יושב ומדבר עם הבן שלי הוא הרגע שהייתי שם בפרונט של החיים, לא הרגעים שבהם אני גוזם את הדשא שאין לי. כשאתה כותב סיפור אתה לוקח מציאות לכאורה פשוטה – מערכת יחסים בין אמא לבנה הלא־מפותח בן החמישים, זה נשמע נורא פשוט, אבל זה מורכב. אתה לוקח משהו כאילו פשוט ומדבר עליו, מראה שהוא מורכב יותר. במאמר בעיתון, לעומת זאת, קורה דבר הפוך: אתה לוקח משהו מאוד מורכב, ואומר: 'רגע, בעצם זה פשוט'. מבחינתי, זו כמעט זילות של הכתיבה.
"התחלתי לכתוב מאמרי דעה בגיל מאוד מבוגר, ואבא שלי, שהיה רוויזיוניסט שגר בעיר מאוד סוציאליסטית, תמיד אמר לי: 'אתה לא חייב כלום לאף אחד. הפעם היחידה שבה אתה חייב לדבר היא כשאנשים מצווים עליך לשתוק'. ובאמת, אבא שלי כמעט אף פעם לא היה מדבר בסביבה שהייתה אוהדת את דעותיו, אלא רק כשהוא ראה משהו לא בסדר, שאף אחד אחר לא מגיב לו. אחד השירים הראשונים שלמדתי בבית היה המנון בית"ר, ושם כתוב: 'שקט הוא רפש, הפקר דם ונפש'. על זה גדלתי.
"אבא שלי היה רוויזיוניסט, אמא שלי הייתה ממייסדות 'התחייה', אח שלי הוא אנרכיסט אנטי־ציוני, ממקימי עלה ירוק, ואחותי היא חרדית, אם לאחד־עשר ילדים שגרה במאה שערים. וגדלתי בתוך כל המשפחה המגוונת הזו שבה אבא שלי תמיד עודד אותנו לא להסכים איתו. הוא אמר שמבחינתו, זו המשמעות של להיות יהודי, של הלימוד בחברותא. הוא היה אומר לנו שמה שמאפיין יהודי זה שהוא מתווכח עם כל אחד, אפילו עם אלוהים – תראה את אברהם או את יונה. יהודים לא מורידים את הראש כמו הנוצרים. ולכן, הצורך שלי להביע את דעתי התעצם ככל שהזכות הזו התחילה להיות מוטלת בספק, ככל שנהיה פחות ברור שאני יכול לדבר".
בלי להקיז דם
קרת מדבר בגעגוע על אביו, שהלך לעולמו לפני חמש שנים. ב־2013 פרסם באנגלית את "שבע השנים הטובות", ממואר על משפחתו – על אביו ועל בנו, לב. הספר לא פורסם בעברית, ובראיונות שונים בעבר התייחס קרת לבחירה לא להוציא את הספר בעברית כנובעת ממבוכה על כך שהקוראים הישראלים ייחשפו לפרטים אינטימיים עליו, על משפחתו ועל המחלה של אביו. "כתבתי את הספר הזה כחצי יומן", הוא אומר כעת, "את הפרק הראשון כתבתי ביום שהבן שלי נולד, כסוג של תיעוד שאוכל לחלוק עם הבן שלי כשהוא יגדל. התחלתי לפרסם פרקים בחו"ל, כטורים, ובכלל לא תכננתי לפרסם אותם כספר. אני אדם שלא מצלם תמונות ולא שומר כתבות, ואין לי כל כך תיעוד של החיים שלי, וכשהבן שלי נולד חשבתי שזה הזמן לתעד.
"אחר כך אבא שלי חלה, וחלק מההתמודדות עם המחלה שלו הייתה דרך הכתיבה. כשהוא נפטר, היה לי מעין דחף ליצור לו מצבה ספרותית, שאנשים ידעו איזה מין אדם היה אבא שלי ומה הוא עשה. הייתה לי תחושה מאוד חזקה שזה ספר שהמניע שלו היה שונה מאחרים, כי המניע היה מאוד מעוגן במציאות. בינתיים אני לא מוציא אותו בעברית, מכל מיני סיבות. זה קשור גם לפרטיות, שחשובה מאוד לשירה אשתי, אבל אני גם מרגיש שאם עכשיו, על השולחן הזה, היה את 'שבע השנים הטובות' לצד שניים מספרי הסיפורים שלי, הייתי אומר לך לקרוא את ספרי הסיפורים קודם, ולא את הממואר. קשה לי להסביר מדוע.
"אבא שלי היה מודל לחיקוי מבחינה רוחנית. גם אבא שלי וגם אמא שלי הפכו להיות מבוגרים כבר כשהם היו ילדים, בגטו. הם עברו ילדות נוראה, יתמות, אובדן של סמכות הורית בגיל מוקדם, וכל זה יצר משהו מאוד עוצמתי וחד־פעמי. כשאתה מסתכל עליהם מהצד אתה חושב שהם מין פולנים מנומסים כאלה, אבל הם גם אנשים מאוד פרועים, שחיים לפי האתוס שלהם, שקשה להם לקבל מרות, שמייחסים חשיבות עצומה לדמיון ולקשר אנושי, שמזלזלים בחומריות כי להם היה בית ולקחו אותו, אבל לא הצליחו לקחת להם חבר, ולא הצליחו לקחת להם רעיון. המקום שהם ציפו מאיתנו להגיע אליו הוא מקום מאוד רוחני, ובאמת יצאו להם שלושה ילדים אשכנזים טובים, שאף אחד מהם הוא לא רופא ולא עורך דין, אלא מקומות מאוד רוחניים וחברתיים, לא כי ככה זה היה בפולניה, אלא כי ככה זה כשאתה ילד שחי לבד בעולם ותלוי רק בעצמך.
"אחותי, שהיא חסידת ברסלב, תמיד אמרה שאבא שלי היה מין חסיד, כי ההסתכלות הבסיסית שלו שילבה בין הצורך לעמוד על שלו לבין אמפתיה תמידית. הוא לא היה יכול להיאבק בדעה אחרת בלי שהוא הבין אותה. כניצול שואה רוויזיוניסט היה בו משהו אניגמטי מבחינתי כילד. עשיתי פעם פרויקט בבית ספר ושאלתי אותו במה הוא הכי גאה, והוא אמר: 'נלחמתי בחמש מלחמות, הייתי בקו החזית, ומעולם לא פגעתי באף אחד'. כילד זה נראה לי מוזר – במה אתה גאה, שהיית חייל גרוע? אבל כמבוגר, אני מבין שהוא היה אמיץ וחומל ולא מפחד מעימותים ולא רוצה להזיק. הוא לא נרתע מקרב, ולא רצה לפגוע באף אדם.
"אני משתדל להגשים את זה בכתיבה שלי: להילחם ולא להקיז דם. אבא שלי, שהיה אדם חילוני, נהג לספר לנו סיפורים אמיתיים, ממקום מאוד חסידי. המטרה של הסיפור אצלו תמיד הייתה לקרב את האנשים אליך, להבין שהם בני אדם, קודם כול לבצע הומניזציה. וכך אני מסתכל על סיפור. סיפור הוא תמיד אופציה להציץ למקום מעורר אמפתיה, נשגב, אנושי, להסתכל על העולם בעיניים של מישהו שהוא לא אתה".
