כדי לחבר ספר מושקע על המדען אלברט איינשטיין נדרש תחקיר אדיר הכולל עיון באינספור ספרים, כפי שאכן אפשר להתרשם מהרשימה המופיעה בסוף הספר שלפנינו. אך בכך לא די; דרושה חתירה להבנת מכמני התיאוריות החדשניות של הגאון החד־פעמי, ויכולת להביאן לידיעת הקורא בלשון מובנת וקולחת. לזאת יש להוסיף את סקירת חייו של האיש מיום לידתו בחודש מרץ 1878 ועד מותו באפריל 1955, ולתאר את כישלונותיו להתברג בעולם האקדמיה, את התמדתו בחיפוש אחר סודות היקום, ואת הפריצה האדירה שלו כאשר עמיתיו הפיזיקאים הבינו שהוא מביא לעולם תובנה נחשונית.
שרה אהרוני עושה זאת. על פניו, ספרה החדש סוקר את הביוגרפיה של איינשטיין, המבוססת על עובדות, אך הדבר לא מנע מהמחברת להעניק לקורא קטעי ספרות יפה באמצעות עיצוב הדמויות והתחקות אחרי הגיגיהן ויצריהן הכמוסים והגלויים, אהבותיהן ושנאותיהן.
ספר נוסף על איינשטיין מחייב כמובן התייחסות אל פינות בקורותיו ובאישיותו שלא הוארו בביוגרפיות המדעיות שכבר פורסמו על אישיות מיוחדת זאת. ואני מתכוון בראש ובראשונה למה שנהוג לכנות “הנקודה היהודית”. אהרוני מתארת בית יהודי בורגני מתבולל, ששומר במקצת על סממנים יהודיים, כמו לימוד אצל מורה ליהדות וקיום מסיבת בר־מצווה (שבסופו של דבר הנער אלברט מיאן להשתתף בה). בשלב מסוים הילד אלברט מוקסם מהתנ”ך ואפילו כועס על הוריו שהתרחקו מהדת, אבל מהר מאוד הוא מחליט שמדובר בעולם אגדי שבעיניו אין לו נגיעה לעולם הממשי. הוא לומד בבית ספר כללי, וכאשר בשיעורי הדת מספרים על קורות ישו, חבריו לכיתה עטים עליו בחמה על כך שהיהודים הרגו את אלוהיהם. כך פוגש הנער אלברט את האנטישמיות, שאינה מבדילה בין יהודי דתי ליהודי מתבולל.
בהמשך, איינשטיין אינו מעניק כל חשיבות להיותו יהודי. הוא נושא לאישה גויה סרבית בשם מילבה מאריץ’, ואדיש לכך שמטבילים את שני בניו לנצרות במצוות הוריה של מילבה. מדי פעם מבצבצת “הנקודה היהודית”, למשל כאשר הוא מבקר בבית העלמין היהודי בפראג שבו קבור המהר”ל, כשהוא נכנס בדחילו ורחימו לבית הכנסת אלטנוישול, וכאשר הוא מתארח אצל הפרופ’ היהודי הנס מוזס ונוכח בקבלת שבת מסורתית.
מהפך משמעותי ביחסו של איינשטיין ליהדות מתרחש בסוף מלחמת העולם הראשונה. באותה עת האשימו הגרמנים את היהודים בתבוסתם במלחמה, שר החוץ היהודי ולטר רתנאו נרצח על ידי לאומן גרמני, ומכל עבר הופיעה הטפה למדע גרמני “טהור”. איינשטיין כותב אז מאמר על האנטישמיות, כשהפתרון שהוא מציע היא הציונות. עם עליית היטלר לשלטון והתגברות הרדיפות נגד היהודים, תורת היחסות שלו נחשבת לתורה “יהודית” שיש להכרית. הנאצים הכריזו פרס על ראשו, והוא נאלץ להימלט.
איינשטיין נעשה ציוני, שאמנם מאמין בתמימותו באפשרות להקים מדינה יהודית־ערבית בארץ ישראל. הוא רותם את עצמו למסע להשגת תרומות בארצות הברית כדי להקים אוניברסיטה בירושלים, שבה יוכלו להיקלט הסטודנטים היהודים שנדחו מהאוניברסיטאות באירופה. הוא מתחבר לחיים וייצמן, מבקר בארץ ישראל, ובין השאר מקבל אזרחות כבוד בעיר החדשה תל־אביב. את נכסיו האינטלקטואליים הוריש לאוניברסיטה העברית. זוהי תרומתו של הספר להבנת הדרך שבה פסע המדען הדגול אל לב עמו.
לא ידוען אבל שחצן
נושא אחר שמודגש בספר, ושבו בא לידי ביטוי כישרונה של המחברת להעמיק בנבכי הנפש, הוא חייו הרומנטיים. אלברט מתואר בספר כגבר יפה, שנשים מחזרות אחריו. בצורה נוגעת ללב מתוארת אהבתה אליו של יפהפייה בשם מארי וינטלר. כדי לזכות בתשומת ליבו היא מוכנה לכבס לו את לבניו, אף שהוא איננו מזכה אותה אפילו בפתק תודה. כשאלברט דוחה אותה מעליו, למגינת ליבה של אימו, היא שוקעת בדיכאון שאף מוביל אותה לאשפוז זמני במוסד לחולי נפש.
אלברט בחר במילבה מאריץ’, שלומדת פיזיקה כמוהו, אבל נכשלת בבחינות הגמר. מילבה מבוגרת ממנו בשלוש שנים, ונושאת גנטיקה פגומה שתעבור בירושה לבנם הקטן. המחברת מפנה את תשומת ליבו של הקורא לכך שבניגוד לנהייה הטבעית של הגברים אל היופי הנשי, איינשטיין העדיף את ההשכלה. עם מארי לא היה לו על מה לדבר, ואילו מילבה למדה פיזיקה וגם סייעה לו בכתיבת המאמרים הראשונים.
אדלג כאן על הנישואים שעלו על שרטון, וגרמו לנטישת המשפחה ולנתק ארוך של איינשטיין משני בניו. אהרוני מתארת אהבה גדולה בינו ובין בת דודתו אלזה, אהבת נעוריו, שהוא חי עימה בחטא עד שמילבה הסכימה להתגרש. חייו ההרמוניים עם אלזה לא מנעו ממנו לפלרטט עם נשים אחרות, שאגב מתוארות כמחזרות אחריו ומחכות ליד פתח ביתו במכוניותיהן.
בתיאורה את קווי האופי של איינשטיין מדגישה המחברת שלא הייתה לו התנהגות “סלבריטאית”, אף שהפך לכוכב בינלאומי. ויחד עם זה, בצעירותו התגלה כשחצן לא קטן. הוא זלזל במורו פרופ’ ובר, וזה התנקם בו ובלם את התקדמותו האקדמית עד כי נאלץ להתפרנס מעבודה כטכנאי במכון פטנטים בברן. פינה אפלה באישיותו של איינשטיין נחשפת כאשר מילבה המיואשת מנטישתו את הבית מייחלת לחזרתו, ואז הוא מעמיד בפניה תנאים דרקוניים – היאים לשפחה, לא לרעיה. ועוד פן ממש לא מחמיא באישיותו, שהמחברת מיטיבה לתאר: מילבה נכנסת להיריון ממנו, והוא מתעלם מחובותיו כלפיה לאורך ההיריון וגם אחרי הלידה. לבסוף הוא נושא אותה לאישה בטקס אזרחי כמעט מחתרתי.
המחברת מיטיבה לתאר את ההגיגים העצובים והמרטיטים של מילבה הזנוחה, וכן את המכתבים שהיא התכוונה לשלוח לאלברט ומעולם לא שלחה. הגיגים יפים משויכים גם לאלזה, שעורכת מאזן לזוגיות שלה עם אלברט איינשטיין: היא אהבה אותו, ראתה עימו עולם, פגשה שועי תבל, אבל נאלצה גם להסכין לפלרטוטיו עם בטי נוימן, טוני מנדל, מרגריטה לבאר. הגיגיה אלה כתובים ביד אמן.
גולת הכותרת של הביוגרפיה לטעמי היא המעקב אחרי מסירותו הטוטאלית של אלברט איינשטיין לרעיון שהגה מוחו באשר לסודות היקום. ללא שום גב אקדמי, להוציא ארבע שנות לימוד בפוליטכני, שהכשיר אותו בסך הכול להיות מורה למקצועות ריאליסטיים ובזמן שההתקדמות האקדמית נחסמה בפניו וכאשר הוא משמש בסך הכול פקיד במכון פטנטים – הוא שוקד למצוא פתרון לשאלות שנשארו פתוחות בתורת ניוטון. בעיות הקשורות למהירות האור, לשינוי צורתן של נוסחאות מתחום החשמל ולמגנטיות במעבר בין מערכות ייחוס שונות.
ללא מעבדה העומדת לרשותו, הוא מוציא מתחת ידו ב־1905 מאמר בשם “על נקודת מבט היוריסטית בייצור ובהמרה של אור” (קדם לו המאמר “מסקנות מתופעת הנימיות”). כבר במאמרו זה הוא בטוח שגילוייו הם מתנה לאנושות. הוא מנסח את המשוואה הבסיסית של גילוייו: האנרגיה שווה למאסה כפול מהירות האור בריבוע. המאסה מוכפלת בתאוצת הכבידה שווה למשקל החומר. חוק שימור האנרגיה וחוק שימור המאסה הם שתי פנים של אותו מטבע. ברור שבתחום הזה לא יכולה להיות ייחודיות לספר שלפנינו, אבל ללא האזכור של גילוייו המדעיים אי אפשר הרי לספר את סיפורו של האיש הגדול הזה.
שני פיזיקאים גדולים הכירו בהישג המדעי של איינשטיין: הפרופסורים אלפרד קליינר ומקס פלאנק (שגם העניק שם לתיאוריה החדשה: “תורת היחסות”). מכאן הדרך לדוקטורט, שקודם נחסמה בפניו, נפתחה, ואיינשטיין מתגלה כמטאור. פרידריך אדלר מוותר על זכותו לקבל משרת פרופסור כדי שאיינשטיין יזכה בה, בהמלצתו החמה של פרופ’ קליינר. מכאן ואילך איינשטיין משכלל את התיאוריה שלו, ומוצא פתרונות לכשלים שניבעו תוך כדי מחקרו, כגון הקשר בין התורה החדשה ובין תיאוריית הכבידה, החלל והזמן. מתורת היחסות הפרטית הוא עובר לנסח את תורת היחסות הכללית, במאמר “היסודות של תורת היחסות הכללית” (1914), ובעקבותיו ספר האמור לשמש מורה דרך בתיאוריה החדשה.
התפכח מן הפציפיזם
לא היה מדען שהגיע לרמות תהילה דומות לאיינשטיין. המחברת מתארת כיצד גדולי המדענים ושועי עולם ביקשו את קרבתו: אנרי פואנקרה הצרפתי ומארי קירי הצרפתייה־פולנייה, אליזבת מלכת בלגיה, וינסטון צ’רצ’יל, לויד ג’ורג’, קיסר יפן (יפנים עמדו לילה שלם מול מרפסת חדרו במלון כדי לראותו בבוקר מנופף להם בידיו), הסופר רומן רולן, הנציב העליון הבריטי בארץ ישראל הרברט סמואל, השחקן צ’רלי צ’פלין, הסופרת העיוורת־חירשת הלן קלר. בסלון התרבותי של ברתה פנטה הוא פוגש מעריצים כמו פרנץ קפקא, הוגו ברגמן ומקס ברוד. ציירים מציירים אותו, פסלים מפסלים את דמותו, ואוניברסיטאות מכבדות אותו בתוארי דוקטור לשם כבוד.
המחברת מצביעה גם על תהליך שעבר איינשטיין בתחום הפסיכו־פוליטי. תחילה הוא הצהיר על עצמו כפציפיסט, המאמין שהאדם מסוגל להיטיב את דרכיו ולהימנע מאלימות. פרויד ניסה לפקוח את עיניו באשר לאישיות המורכבת של האדם ותשוקתו להרס, ללא הצלחה. לאחר עליית הנאצים לשלטון הגיע איינשטיין למסקנה שאת הרוע המוחלט הזה ניתן להדביר רק בכוח. זאת הסיבה שהוא השתכנע לשלוח לנשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט, מכתב המפציר בו לאפשר פיתוח פצצת אטום כדי להקדים את הגרמנים בפרויקט המזוויע הזה.
“עד שאיינשטיין בא” מלא וגדוש בידע ובכישרון. במיוחד יש לשבח את המעקב אחרי הדמות המורכבת והמתפתחת של אלברט איינשטיין בכל הנוגע ליהדותו ולחשיבתו המוסרית והפוליטית. עיצוב שתי הנשים העיקריות בחייו הוא לעיתים ממש מרטיט. עם זאת, נראה לי שהסופרת הייתה מיטיבה עם הרומן הביוגרפי הזה אם הייתה מוותרת על כמה מגיבורי המשנה הרבים המאכלסים את הספר.
