הרוח הנושבת בין דפי הספר "רוח אביב" היא רוח אביבית מתונה, שאינה נעה לקצוות החורף המקפיא או הקיץ הלוהט. הספר בכללותו עוסק במבוכות המאפיינות את היהודי המאמין המודרני, זה שאוחז באופן מודע במסורת ובמודרנה. ההלכה לכל עומקה והיקפה היא הכלי המרכזי שבאמצעותו ניגש הרב ליכטנשטיין למבוכות אלו. ניתוח אנליטי של הנושא ומיפוי האפשרויות ההלכתיות המגוונות, ברוחב דעת ובשיטתיות, מאפשרים לו לפלס נתיב מורכב בעולם רב מתחים וערכים. הספרות העולמית במיטבה מסייעת לו לעמוד על מורכבותה של החוויה האנושית, ומסורת החשיבה הבריסקאית עוזרת לו להגדיר את מרכיביה. ניכר שהוא בז להכרעות קיצוניות. הלהט הדתי והמוסרי המאפיין אותו מתבטא דווקא במאמציו לכוון אל דרך האמצע.
מאמרי הספר עוסקים בשני מעגלים בחיי המאמין המודרני –האישי והציבורי. במרכז המעגל האישי עומדת עבודת ה' ואתגריה הפנימיים והחיצוניים, ובמעגל הציבורי נידונות סוגיות בתחום המשפחה והקהילה. המאמרים נכתבו על ידי הרב לאורך כשני עשורים, ועדיין לא נס ליחם. דוגמאות בולטות לכך הם מאמריו בנושאים המסעירים גם כיום את דעת הקהל היהודית בארץ ובעולם: הפלות מלאכותיות, היחס לזרמים לא־אורתודוקסיים, ומעמדה של הרבנות הראשית.
הטמעת תכנים זרים
דומני שהמאמר על הצדקת המודרניות מצוי בלב המעגל האישי, ובלב ליבו של הספר כולו. הוא עוסק בשאלה עד כמה אפשר להסתמך על מקורות קלסיים מרבותינו הראשונים כדי להצדיק את המודרניות, כאשר רוב מניין של רבני דורנו – קרי, רבני העולם החרדי – דוחה את המודרניות. הרב ליכטנשטיין סבור ששאלה זו מחייבת הכרעה: האם לקבל את דעתם של רוב רבני הדור ולהתכחש למודרניות, או לאחוז במודרניות מתוך דחיית רוב גדולי ישראל בדורנו.
הרב ליכטנשטיין מודע לכך שעצם הצורך בהסתמכות על רבנים כדי להצדיק את המודרניות עומד בסתירה ליסודותיה, אולם הוא אינו רואה אפשרות אחרת להצדקתה. שאלת הרוב והמיעוט אינה משנה לדעתו, אך קשה להצדיק נורמות וערכים שרוב גדולי ישראל התנגדו להם ללא הסתמכות על דמות רבנית חשובה. בהקשר זה הוא מצביע על הרב סולובייצ'יק כאחד מגדולי ישראל בדורות האחרונים, שתפיסת עולמו משמשת בסיס איתן להצדקת המודרניות. במקום אחר הוא מוסיף גם את הרב קוק, ומכנה את שניהם "הכוכבים המאירים את השקפת עולמנו" (עמ' 95).
האם רשאי אדם להרכיב את עמדתו הרוחנית מתוך ליקוט דעות של רבנים שונים? הרב ליכטנשטיין סבור שהדבר אפשרי, אם המניע היסודי הוא הדהוד עמדות אלו בקרב המחפש. עם זאת, יש להבחין לדעתו בין עמדה מן התרבות הכללית שניתנת לביסוס אורגני על יסודות יהודיים, ובין עמדה זרה ליהדות המקורית. כדוגמה לכך, הוא מנגיד בין הרב קוק שמצא הד עמוק בעולמה של היהדות לתפיסותיו שהושפעו מהגל וברגסון, ובין ההומניזם של הרש"ר הירש והלימוד האקדמי של רד"צ הופמן, שלא הוטמעו אורגנית במחשבתם היהודית. הרב מודע לכך שמדובר בהתרשמותו האישית, אך הוא דבק בהבחנה זו.
הוא אינו דוחה יסודות בלתי אורגניים, אך תובע לנהוג בהם משנה זהירות. בהערה אישית הוא מזכיר את הערכתו לספרות של ההומניזם הקלסי, מאפלטון ועד מת'יו ארנולד, אף שברור לו שאין היא שייכת למורשתם של חכמי ההלכה. קשה להתעלם מכך שדיון זה עצמו (ואחרים כמותו) עשיר בטיעונים שנלקחו אף הם מן ההגות הכללית – מהילוסופים של יוון והמשפטנים הרומים ועד למשוררי אנגליה והוגי הנאורות. אולם כהצדקה לכך מבחין הרב ליכטנשטיין בין הטמעת תכנים זרים ובין שימוש בהם ככלי פרשני.
הפלה היא פגיעה בהומניזם
מאמרים אחרים עוסקים בערכים מודרניים המאתגרים את היהודי המודרני מבחוץ. כדרכו, הרב ליכטנשטיין יוצר אבחנות המאפשרות לו להתמודד עם הבעיה בדיוק רב יותר. דוגמה לכך היא המאמר "חסמים בפני יראת שמיחם בעידן המודרני". הרב ליכטנשטיין פותח בשלוש הגדרות של יראת שמיים ומדייק את הבעיה כמתייחסת לאחת מהן. המדע והטכנולוגיה מערערים את תחושת התלות היסודית של האדם בא־ל, השינוי במבנה היקום הוא בעל השלכות תודעתיות המקהות את תחושת "העמידה לפני מלך", והגישה המדעית מטמיעה עמדות פוזיטיביסטיות השוללות את כל מה שאינו מוכח מדעית. גם ההומניזם והאוטונומיה מטמיעים שלא מדעת עמדות נפשיות המקהות את יראת השמיים. אולם לדעתו אין לבטל ערכים אלו ואף לא לצמצמם, אלא ליצור סדרי קדימויות (יראת חטא קודמת לחכמה) ואיזונים, מתוך מודעות מתמדת ורגישות.
לפתחה של יהדות ההלכה רובצות גם סכנות מבית. הרוחניות העולה כפורחת בעידן החדש מהווה גם היא אתגר דתי. גם כאן פותח הרב בהבחנה בין שלושה יסודות של רוחניות: הרוחניות כמציאות, הרוחניות כשאיפה והרוחניות כחוויה. לא פעם ההלכה מבוקרת כלגליסטית ויבשה בשם ההיבט השלישי של הרוחניות. זו יכולה להביא לזלזול בהיבטים האובייקטיביים של ההלכה על ידי ראייתה כבורגנית, מתוך הערצת התמימות הפרימיטיבית של הילד ועם הארץ ("הפרא האציל" של רוסו). הסכנה היתרה שברוחניות נובעת מטשטוש ההבחנה בין החוויה הסובייקטיבית וההלכה האובייקטיבית, בין אהבה ליראה, בין נרקיסיזם ל"עול מלכות שמים". שיאו של טשטוש זה בחוסר ההבחנה בין "אני" ל"א־לוהים". למרות זאת, הרב ליכטנשטיין לא מוכן לוותר על הרוחניות כחוויה, אלא קורא לאיזון נכון בין ההלכה הנורמטיבית לבינה; איזון שיש בו הפריה הדדית ללא ויתור על אחד הצדדים.
במעגל המשפחתי אתייחס לשני מאמרים; היחס להפלות וערכה של המשפחה. הרב ליכטנשטיין מגדיר את היחס להפלות כעניין הקשור למתח בין ליברליזם להומניזם. העולם המערבי ברובו מטה את הכף לכיוון הליברלי, ואילו ההלכה מטה את הכף לכיוון ההומניסטי. הוא אוחז בעמדה הלכתית מחמירה, ולדעתו ביסוד ההפלות קיים איסור רציחה מדאורייתא (פגיעה אנושה בהומניזם). יסודו של איסור זה מצוי דווקא בשבע מצוות בני נוח האוניברסליות, ולא בתורת משה היהודית. אולם מבחינה מוסרית לא ייתכן שאיסור זה יהיה תקף לכל אדם ומותר לישראל. הרב מודע לכך שיש דעות הלכתיות הרואות בהפלה איסור מדרבנן, אך הוא דוחה אותן בהחלטיות (לא אופיינית), מסיבות מוסריות והלכתיות. אי אפשר לטייח את בעיית היסוד של ההפלה, והיא רצח אדם.
לאחר קביעה זו, יש מקום לקביעות מדודות ומדויקות יותר הנוגעות לרגע שבו העובר מוגדר "אדם". הקריטריון לכך הוא יכולתו להתקיים עצמאית מחוץ לרחם, ולכן איסור רציחה קיים רק בשליש האחרון של ההיריון. בשלב זה אין להתיר הפלה, אלא משום פיקוח נפש של האם ואולי גם בסכנה רוחנית חמורה כאובדן דעתה. אין להתיר הפלה בשלב זה בנימוקים של תסכול, תסביך, עצבנות, נוירוזה או פסיכוזה וכדומה. בשלבים מוקדמים יותר של ההיריון האיסור יותר ואפשר להתיר הפלה משיקולים שונים. יש להעיר שהרב אינו מזכיר קריטריונים ליברליים כ"חירות האישה" ו"זכותה על גופה", אלא מתייחס בעיקר למצוקותיה של האישה וקשייה. מכאן גם נגזרת עמדתו המציעה להעדיף, כמדיניות כללית, את הרחבת התמיכה החומרית והנפשית המאפשרת את הולדת התינוק, על פני הרחבת היתר ההפלות. למרות זאת הוא נמנע מלקבוע מסמרות, ולדעתו הכרעה בסוגיות אלו מחייבת רגישות וגמישות, ועליה לצאת מתוך המקרה הקונקרטי ולא מתוך הכללות גורפות.
היחיד חשוב מהמשפחה
במסגרת הפולמוס המתנהל בימינו בין שמרנים לפרוגרסיבים, מפתיעה קביעת הרב ליכטנשטיין שירידת ערך המשפחה בימינו מהווה תגובת נגד לערכה המופרז במאה ה־19. לדעתו, האלהת המשפחה בתקופה זו "דחקה את רגלי השכינה" וקיפחה את התפתחות בניה. הוא מכיר אפוא בחשש מפני לחץ משפחתי המדכא התפתחות אישית. מפתיעה לא פחות מסקנתו שסקירת ההיבטים ההלכתיים של המשפחה מצביעה על כך שאין לה מקום של ממש כיחידת פעולה. היחיד הוא יחידת הפעולה המרכזית של ההלכה, ויש לדאוג שהמשפחה תאפשר את שגשוגו והתפתחותו. למשפחה יש מקום הלכתי רב במישור הקיומי, המתבטא בקשר העמוק שבין אדם למשפחתו. גם כאן מתגלה מבטו הרחב של הרב, המוצא היבט קיומי זה לא רק בהלכות אבלות אלא גם בווידויו של כהן גדול ביום הכיפורים. אחר כל זאת, הוא מציין שדווקא מתוך הכרה בערכה הרב של המשפחה היהודית הוא מרשה לעצמו להפחית מעט במרכזיותה.
נושא "חם" אחר שנידון בספר נוגע ליחסים עם יהודים לא־אורתודוקסים בימינו. דווקא מתוך מודעותו למורכבות הרבה של הנושא, הרב ליכטנשטיין סבור שיש להגדיר במדויק את המקומות שבהם שיתוף פעולה עם הזרמים הלא־אורתודוקסים הוא אפשרי ומתבקש. המניעים היסודיים לכך הם הדאגה "למען אחי ורעי", והעיקרון הדתי המעדיף אדם בעל זיקה דתית רפורמית או קונסרבטיבית על פני חילון מוחלט. אמנם אין לתת לזרמים אלה את הדבר שהם מייחלים לו יותר מכול – הכרה בהם כגרסה לגיטימית של התורה – אולם אין הדבר מונע גישה הוגנת ונדיבה יותר כלפיהם. גישה נפשית מורכבת זו מאפשרת הבחנות בנוגע לשיתופי פעולה אפשריים.
אסיים בהתייחסות הרב ליכטנשטיין למעמדה של הרבנות הראשית לישראל, שגם הוא עלה לכותרות לאחרונה. כדרכו הוא מציג עמדה מורכבת. אפשר להצדיק את קיומה של רבנות מרכזית, בעיקר בנוגע להיבט הציבורי של ההלכה ולהיבטים אדמיניסטרטיביים, אך לשם כך אפשר לקיים "רבנות ראשית" ללא "רבנים ראשיים". חזונו של הרב קוק בדבר מנהיגות רוחנית וסמכות הלכתית מרכזית, משתבר לנוכח המציאות הפלורליסטית של מדינת ישראל. חילונים וחרדים מתעלמים בדרך כלל מן הרבנות הראשית, והזרמים הלא־אורתודוקסים נלחמים בה. אפילו בחברה הדתית־לאומית, רבים מעדיפים פסיקותיהם של אחרים על פניה. אף אם יש הצדקה סמלית לדמויות רבניות העומדות בראשה, יש צורך להפחית את הפוליטיקה ואת האשליה העצמית הכרוכים בה. "רבנות ראשית בעלת תדמית עצמית צנועה יותר, ובעלת טון דיבור גרנדיוזי פחות, תהיה גם בריאה יותר" (עמ' 352).
רוב המאמרים בספר נכתבו במקורם באנגלית עבור "הפורום האורתודוקסי" – כנס שנתי שהתקיים תחת חסותה של ישיבה יוניברסיטי. הקשר זה יכול להסביר דגשים מסוימים הנוגעים יותר ליהדות ארה"ב, אולם אין ספק שיש בהם כדי להעשיר את רוחו של הדתי־הלאומי־המודרני במדינת ישראל. ראיה לכך היא נוכחותו הרבה יחסית של הרב קוק בין דפי הספר. חתירתו של הרב ליכטנשטיין למיצוי הנושא ועמידתו על אבחנות דקות מציבות אתגר לקורא, אך מי שיצלח את מאמרי הספר יצא בלא ספק נשכר.
ד"ר אליעזר חדד הוא מרצה למחשבת ישראל ותנ"ך במכללת הרצוג
