השופטת לסנר, דמות משנה נהדרת בסדרה "האישה הטובה", דרשה מעורכי הדין שטענו באולם שלה לסיים כל טענה במילים in my opinion“". זכרו את הרפליקה העקשנית של השופטת לסנר בכל פעם שתקבלו עצה או ביקורת – שלילית או חיובית. הכותב, המבקר, המייעץ – אולי לא יגיד לכם שזוהי רק דעתו האישית, אבל אתם מוכרחים לזכור זאת. בעולם הספרים, זו המילה שלכם לעומת מילים של אחרים. וזו העצה הראשונה שלי לסופרות ולסופרים מתחילים.
חדר כושר בעברית
כתיבה היא תהליך של בחירות מתוך סט עצום של אפשרויות. מתחת לכל שורה שכתבתם נחות המון שורות אחרות שהייתם יכולים לכתוב ובחרתם שלא. ההחלטה מה לא לכתוב חשובה לא פחות מההחלטה מה כן לכתוב. תבחרו באופן מושכל. תזהו קונבנציות של ז'אנר, של שפה, של תקופה ותפעילו את מערך הבחירות שלכם מתוך היכרות עם המצאי. תבחרו במילה או במשפט או בתחביר לא כי "זה פשוט נראה לכם" או "זרם לכם". אם אתם בוחרים לכתוב רומן פוליפוני או רומן שנע באופן חופשי על ציר הזמן ולא מתקדם מן העבר אל ההווה – תשאלו את עצמכם למה. האם המודל הקלאסי, הפשוט, של גיבור נולד־חי־ומת לא יספיק כדי לעורר עניין ורגש? מדוע? מה תרוויחו אם תשתמשו בעוד טכניקה ובעוד צבע וגם מה תפסידו. תכירו את הקונבנציות, ורק אז תחליטו אם אתם מקבלים אותן או לא – ולמה.
כדי לבחור באופן מודע ומדויק במילה זו או אחרת או במבנה משפט כזה או אחר עליכם להכיר באופן אינטימי ומעמיק את העברית. עליכם לפתח את כושר השפה, והקריאה היא חדר הכושר של הכותב. אי אפשר לכתוב יפה מבלי לקרוא ולקרוא ולקרוא. כדי ללמוד על עלילה – די בכך שתראו סרטים. אבל הסיפור שלכם הוא טקסט כתוב, ועלילה לבדה לא תחזיק אותו. השפה היא הכלי הכי חשוב שיש לכתוב כדי ליצור יצירה יפה. השפה חשובה מהעלילה. כשאני מזהה קול של כותב שנוגע בלבי אני מוכנה, אני רוצה – לקרוא גם את רשימת המכולת שלו.
ההיכרות עם העברית מתחילה במקורות שלנו. רבים מעורכי הספרות והלשון שפעילים היום בשדה הספרות העברית למדו עריכה לשונית אצל אמציה פורת באוניברסיטת בר־אילן. אמציה היה עומד מול תלמידיו, לראשו כיפה קטנטונת שעליה נרקם: "ילד טוב ירושלים", ונוזף שוב ושוב: "קראו תנ"ך. קראו תנ"ך".
למי שגדל בעולם הדתי יש היכרות אינטימית עם הדקויות ועם המטענים שיש למילים, מבנה המשפט העברי הטבעי מוטמע בו והוא יודע להבחין בין שפת מקרא לשפת חז"ל. אחרים צריכים לטרוח ולהתאמץ כדי לייצר את האינטימיות הנינוחה עם העברית, כדי לדעת לבחור באופן מנומק, מושכל, בין באתי ובין הגעתי, בין הלכתי לפסעתי, בין להגיד ובין לומר. כדי לבחור בין "הילד הלך לטייל" ובין "הלך הילד לטייל". קראו. עוד ועוד. גם מקורות. גם ספרות חדשה. היו קשובים לניגון, נסו לנתח את קסם המבע.
והיזהרו מהפח היקוש של האנגלית. הכירו בכך ש"ללכת במורד הרחוב" זה תרגום. ש"הבגד הרגיש לי נעים" זה תרגום. שימו לב מה העברית אוהבת (את ו' החיבור הרבה יותר מאת ה"כש", למשל).
העצה להכיר היטב את מטמון העברית לא נוגעת רק באלגנטיות של הכתיבה אלא גם בדיוק הרגשי שאליו אתם מכוונים. כשאתם מדייקים בבחירת הפועל, בבחירת התואר – אתם מדייקים גם את חיי הרגש של המספר או של הגיבור שלכם.
שיח פנימי ואהבה
יש סיכוי לא רע שמוקש של שעמום נחבא בטקסט שלכם, במקום שנסתר מעינכם. אם שיבצתם בסיפור שלכם חלומות, קטעי יומן ומכתבים, תחשדו בהם. תבדקו אם החלום המפותל ומלא הסמלים שחלמתם וכל כך מתאים גם לגיבור שלכם לחלום (מפתיע!) אכן מזין את העלילה או רק את ההתלהבות הפרטית שלכם. תבדקו שכשאתם מכניסים לטקסט איים של שיח פנימי אתם משרתים את הטקסט ושלא התהפכו היוצרות והטקסט בעצם משרת אתכם.
היו מודעים למעברים בסיפור שלכם. אם עברתם באמצע פסקה מזמן עבר לזמן הווה – תנו לעצמכם דין וחשבון למה עשיתם זאת ואיך המעבר משפיע על הניגון. אם כתבתם כל הזמן במשלב נמוך ופתאום טיפסתם גבוה, אם כתבתם במשלב יחסית גבוה ופתאום נזלתם לשפת דיבור – תבחנו את האפקט של הזליגה ממשלב למשלב. היו מודעים לבלגן שאתם מייצרים ובדקו שאתם לא עומדים להגיש לקורא שלכם סלט חסה שכשהכנתם אותו חשבתם שהוא מפתה ורענן אבל כשהאורחים לועסים את העלים הירוקים הם מרגישים קצת חול בין השיניים כי מישהו שכח או התעצל לשטוף את החסה.
תאהבו את הדמות שעליה אתם כותבים, ואם אתם לא אוהבים אותה אולי לא כדאי שתכתבו עליה. תאהבו אותה גם אם היא מכוערת, מרושעת, טיפשה או סתם אנושית. תאהבו אותה גם אם בסופו של דבר תזיקו לה מאוד. תאהבו אותה כי אם אתם לא תאהבו אותה, מה יגרום לנו להפוך עוד עמוד ולבדוק מה קורה איתה עכשיו, ועכשיו? אתם יכולים להיות ציניים וקרים ואנליטיים וביקורתיים כמה שרק תרצו – אבל אם מתחת לכל השכלתנות והביקורתיות שלכם לא יפעם לב – אתם עלולים לכתוב טקסט חסר מאוד.
הישות שכותבת עבורכם
מכל מי שפועלים בסיפור, המְספר הוא החשוב ביותר. חשוב יותר מן הגיבורים וחשוב יותר מן הסופר. הוא לא גיבור. הוא לא סופר. למספר יש אישיות, תודעה, סגנון, אינטליגנציה מסוימת מאוד וכדאי שתכירו אותו היטב. גם אם אתם כותבים בגוף ראשון, גם אם אתם כותבים ממואר, יש בטקסט שלכם מישהו/משהו שחי ופועל. הוא מתחבא ברווח שבין האצבע המקלידה ובין המקלדת, בין הראש ובין הטקסט ומחליט איך ומה ומתי להגיד את הדברים. כל מילה, סדר המילים במשפט, הדברים שנאמרים, שלא נאמרים, הרווחים בין המשפטים, השקט, הרעש – כל אלה הן בחירות שעוברות את בחינתו של המספר, הוא מאשר ושולל את הבחירות ולפעמים הוא פועל בעצמו ומטעם עצמו, לא לוקח את מה שאתם מציעים לסיפור, אלא מביא לסיפור משל עצמו, ואלה הם רגעי הקסם הטהור של הכתיבה.
המספר הוא ישות חמקמקה, שקופה, אבל חִשבו למשל על הסיפור כעל חלום: נניח שאתם חולמים חלום על עצמכם – אתם החולמים (כלומר הכותב) ואתם גם גיבורי החלום (כלומר גיבור הסיפור). נניח שאתם, השוכבים במיטה, חולמים שאתם הולכים ברחוב ואז, לפתע פתאום, צץ מולכם ג'ו המפלץ ואתם מתעוררים מן החלום בהולם לב. מי הוא ששתל בחלום שחלמתם את היסוד המפתיע? היות שאני עורכת ספרים ולא פסיכולוגית איני מדברת על החלום כאל שער אל הלא מודע אלא כעל סיפור ולכן לישות שפעלה בחלום באופן עצמאי, משוחררת מהחולם ומגיבור החלום – איני קוראת "תת מודע" אלא "מספר".
ככל שתשקיעו בישות הזו יותר תשומת לב, ככל שתהיו מודעים יותר לפעילות שלה בטקסט – כך תעשירו ותעמיקו ותדייקו את הכתיבה שלכם. כל טקסט טוב שקראתם אי פעם הוא טקסט שסיפר מספר שנבנה בתשומת לב. אם תקיימו דו־שיח עם הישות החמקמקה הזאת, הכתיבה שלכם תהיה בשלה יותר, יפה יותר, מהודקת יותר.
דיאלוג בעריכה
ובעניין דו־שיח אחר, זה שתנהלו עם עורך, יש לי עצה נוספת. זכרו שכל זמן שהספר אינו כרוך, הקורא בכתב היד יודע שעדיין אפשר לכווץ ולהרחיב, לכתוב גם כך וגם אחרת. והאפשר הזה הוא פיתוי גדול עבור עורכים. לפעמים אנחנו מעירים ומציעים הצעות פשוט כי אפשר. הקשיבו לעורך שלכם, אבל הקשיבו עוד יותר לעצמכם. אתם אולי חסרי ניסיון אבל זה הטקסט שלכם ואין מי שמכיר אותו טוב מכם. מה שיפרה את התהליך של העריכה הוא לא העצה הטובה האחת של העורך אלא הדיאלוג שתקיימו ביניכם.
לכותב ולעורך מטרת־על משותפת – להוציא לאור טקסט משובח ומשוכלל ויפה ככל שניתן. שניהם רוצים לשייף את הטקסט ולקרב אותו ככל הניתן אל המודל האופטימלי שלו. אולי הדיאלוג יהיה מורכב, אולי (קרוב לוודאי) יהיו בו גם שיקולים של אגו, יוקרה, שאלות על היררכיה, בעלוּת וכו'. אבל השאלות החשובות באמת שיעלו בו ייגעו בטקסט. אתם תדברו על כך ותתווכחו על כך ותתמודדו עם קונפליקטים, והדיאלקטיקה שתתפתח סביב הקונפליקטים שיעלו תביא את היצירה לדרגה מפותחת, משובחת יותר.
in my opinion העורך מייצר עבור הכותב את ההזדמנות להרחיב את השיח הפנימי שממנו נובעת היצירה ולהפוך אותו למודע יותר, יעיל יותר ומשמעותי יותר.
הרחק מחוף מבטחים
והנה מגיע הרגע שבו הספר יוצא מהדפוס, והרגע הזה אכן נהדר ומרגש ונפלא, ממש כמו שחלמתם. העניין הוא שזה לא נמל הבית שאליו כיוונתם להגיע. הנמל נמצא עוד כמה עשרות קילומטרים קדימה.
כשהספר מגיע מהדפוס זה מבריק, מרגש, פרחים מבית ההוצאה, עותק עם הקדשה לאמא ואבא שממש לא יודעים את נפשם, סופשבוע של קרנבל עם החברים. אבל אז האדרנלין יורד קצת ואתם מבינים שלא קורה כמעט כלום. הדבר שאתם מחכים שיקרה נקרא התקבלות, והתקבלות היא תהליך ארוך, מייגע, שאין עליו שליטה.
בינתיים, מה שלא קורה מוציא אתכם מאיזון ואתם מרגישים חשופים ולא מובנים ולא יודעים מה יהיה עכשיו – איך זה שלא כתבו עליכם מילה; איך זה שכתבו, אבל לא מילה טובה; איך זה שלא מכרתם אפילו מהדורה; שמכרתם אבל רק במבצע; שכתבו עליכם מילה טובה ומכרתם לא רע, אבל לא זה ולא זה מספיק לכם. לימים הלא פשוטים שבאים אחרי שהספר יוצא אני מציעה לגייס אורך רוח, הומור עצמי וצניעות. או להרבות בשתייה.
