"נולדתי עם הינומה בכיס". יש להניח שכל בחורה או בחור לחוצי חתונה היו חותמים על המשפט הזה בשתי ידיים, אבל הציטוט הזה הוא של מירב סבר, שספרה "עד החתונה זה יעזור" הוא שיקוף של עולם הרווקות החרדי. לכל אורך שנות העשרים של חייה סבר עוסקת ברווקות ומייעצת לנמענים שלה, אבל ממרום גיל 29 היא כבר מזמן לא נחשבת לרווקה צעירה בעולם השידוכים החרדי. "את הספר הראשון, 'החיים זה לא מלון' שהתפרסם קודם כטורים בעיתון, התחלתי לכתוב בגיל 23 והוא ראה אור בחנויות כשהייתי בת 26", היא מספרת.
זה לא גיל קצת מוקדם כדי לדבר על חוויית הרווקות?
"בגיל 23 את כבר רווקה. לא רווקה זקנה, אבל זה כבר כן חלק מהטייטל שלך וממה שמעסיק אותך ביומיום. אז, שיתפתי את נקודת מבטי האישית על חיי כרווקה, איפה זה פוגש אותי מול החברה, מול המשפחה, מול קולגות, שדכניות וכמובן מול הבחורים עצמם.
"תמיד רציתי להתחתן, אבל כמו שיש את אלה שאומרות: 'הייתי בטוחה שאתחתן הראשונה בכיתה'. אז אני ידעתי בסתר ליבי שאהיה רווקה, ידעתי שמצפה לי דרך לא פשוטה. היו לי שתי אחיות גדולות ממני. רווקות גם הן. ועוד אח בכור אחד. ונכון שאף אחד לא אמר לי בפירוש 'אל תצאי לשידוכים'. ואפילו הרבנית קנייבסקי עליה השלום אמרה לי, במענה לשאלתי, שבוודאי שאני יכולה 'לשמוע שידוכים' ורק לבן הארמי אמר 'לא ייעשה כן במקומנו', על עניין עקיפת האחיות. אבל בפועל, למרות שיצאתי ונפגשתי, הרגשתי שמעדיפים ומתפללים שהסדר הכרונולוגי יישמר. הן, התחתנו מזמן ברוך ה'. ואני – היום מציעה הצעות לאחותי הקטנה. אבל אז, לפני כמעט עשר שנים זה היה הרבה יותר רגיש.
"לאחר שפורסם הספר הראשון, לא הסכמתי לכתוב יותר על רווקות. הרבנית ימימה מזרחי הזהירה אותי תמיד לא להתאהב בפוזיציית הרווקות. 'אני פוחדת שאת עלולה להתנחם במחיאות הכפיים הסוערות שאת מקבלת', אמרה. הבנתי לחלוטין למה היא מתכוונת"
"אני זוכרת שבת אחת שהסמינר ארגן לנו בכיתה י"ד. הקטע הכי מרגש בשבת, החלק שכולן מחכות לו, הוא הרגע הזה אחרי הסעודה שהמחנכת אומרת שעכשיו יש שיחה על 'הבית היהודי': שידוכים, וכל הדברים המרטיטים הקשורים בהקמת בית נאמן בישראל. אני זוכרת אותי נעמדת במרכז הסלון וזורקת לחלל האוויר 'מי שיש לה אחיות גדולות ממנה שתצא איתי החוצה'. כבר אז הבנתי שאצטרך ללמוד שיעורים אחרים".
היא חתמה על ספריה בשם העט מירה דביר. "התחלתי לכתוב בגיל ממש צעיר על עולם הרווקות. כפי שאני חוויתי אותו. מאז ומעולם אני הופכת כל התמודדות שלי למילים, אבל לא רציתי שילעסו אותי בשולחנות השבת של בני־ברק. פחדתי לדבר גלוי, חשוף וכן על נושא רגיש כל כך בשמי האמיתי, כשבמקביל אני יוצאת לפגישות עם בחירי עולם הישיבות. רציתי לשמור לעצמי את החופש לשתף מהקישקע, אז אמרתי לעורכת שאני בוחרת במירה – כי זהו השם הכי קרוב למירב. מה שגרם לכך שאנשים ציירו את דמותי כענקית ורצינית. ולמה דביר? כי דביר זה בית. וזה מה שאני חולמת עליו. השם מירה דביר תפס כל כך, שההוצאה לא רצתה לשנות".
סבר בת 29, גדלה בבני־ברק במשפחה ליטאית. היא אשת תקשורת שכותבת בין השאר במדור ראשונות באתר מקור ראשון ובעיתון משפחה ומשדרת בכאן מורשת. בנוסף היא מנהלת את משרד הפרסום Genius, מרצה ומלמדת קריאייטיב ופרסום.
את הרווקות המאוחרת שלה היא מתארת כ"עניין מלחיץ לכל הדעות. ועוד בתקופה רגישה גם ככה לכל רווק ורווקה. דווקא המפגש עם הפחד, עם הזמן שעובר, שלח אותי לעשייה, לחקירה פנימית, השהייה על הקצה מכריחה אותי למצוא תשובות. אם היו לפניי 400 שנה, ולא היה את התקתוק הצורם של השעון הביולוגי, ייתכן שלא הייתי כותבת על הנושא, לא מתאמצת כל כך למצוא תשובות, להקדים את החיים בכמה צעדים, להפתיע את המציאות באמירה משלי.
"לאחר שפורסם הספר הראשון, וברוך ה' נמכר בשתי מהדורות תוך חודש כי אנשים אוהבים 'צהוב', אוהבים את ההצצה לחיים המסעירים של הרווקים, לא הסכמתי לכתוב יותר על רווקות. את מה שהיה לי לומר ולחלוק עם העולם אמרתי. הרבנית ימימה מזרחי הזהירה אותי תמיד לא להתאהב בפוזיציית הרווקות. 'אני פוחדת שאת עלולה להתנחם במחיאות הכפיים הסוערות שאת מקבלת. בתפקיד הזה שמייצר לך הרבה אהדה'. הבנתי לחלוטין למה היא מתכוונת, אדם נמצא היכן שמחשבותיו נמצאות, ועיסוק, גם אם הוא חשוב ומבורך באחת הסוגיות הבוערות ביותר של הדור, עלול לייצר עוד ממנו. זאת הסיבה שסירבתי ברוב הפעמים לראיונות, לפאנלים או לכתבות בנושא. המשכתי להתמקד בעשייה המקצועית שלי כאשת תקשורת".
כל זה היה נכון עד הפעם שהעורכת התקשרה אליה שוב. "אחרי שיחה ארוכה אמרתי לה שאני מוכנה לחזור לכתוב על רווקות בתנאי שזה יהיה מאוד מעשי, עם קריאה לפעולה, עם לקיחת אחריות אישית על העניין", היא מבהירה.
כך נולד הטור השבועי שלה במגזין "קטיפה" החרדי. שם בכל שבוע האירה סבר נושאים נסתרים בעולם השידוכים והרווקות. "נגעתי בכל מיני דברים – על הסיפור הפנימי שאנו מספרות לעצמנו, על הדרך שבה אנחנו מתנהלות בדייטים או על רשימת התכונות האינסופית שאנו מרכיבות בבואנו לחפש אחר גבר החלומות, רשימה שראוי שתצטמצם לכדי שלוש תכונות עיקריות. פעם כתבתי שאני מבקשת מכל רווקה שתאמין לעצמה אם היא מרגישה ש'זה לא זה', גם אם כולם מסביב דוחפים אותה להגיד כן. לאנשים נשואים יש נטייה לרצות לחתן אותך ולהכניס אותך למגירה, שתפסיקי להציק בעיניים עם החסר שלך. ומה פתאום שאת תחזרי מזארה עם שקיות, כשהתינוק פולט עליה בדיוק, והילדים הופכים את המקרר בפעם הרביעית. תמחקי מיד את החיוך הזחוח והרגוע הזה שלך. באופן כללי, אני מאמינה שעיכובים נוצרים לא בגלל הגיל, אלא שעם הגיל אנחנו מתגבשים, מתעצבים, צוברים אכזבות, פגיעות, אבק דרכים, שצריך כל הזמן לנקות מהלב. לכן ככל שעוברות השנים זה מסתבך".
זה אחד הנושאים שנכתבו עליו הכי הרבה מילים, הרגשת שיש לך עוד מה להוסיף?
"כל הזמן חשבתי איפה אני הולכת לחדש בדבר הלעוס הזה שנקרא רווקות. הבנתי במהלך הדרך שאי אפשר לעשות שוב ושוב את אותם הדברים ולצפות לתוצאות שונות. אני רואה בנות, צדיקות ממני, אם אפשר בכלל למדוד דבר כזה, מתפללות שאין דברים כאלה, מתרפקות על קברי צדיקים, ועדיין – לא זכו. ואני אומרת: אולי יש פה עוד משהו. אין ספק, שהגזירה אמת והחריצות שקר. וכשהקב"ה יחליט – אז כמו יוסף הצדיק ימשכו אותך מהבור, גם כשאת הכי לא מוכנה, הכי לא לבושה בגדי מלכות. אבל במקביל לאמונה המוחלטת שמה' אישה לאיש, השתדלות חייבת להיעשות.
"אני הייתי המתפללת. לא הייתה נסיעה לירושלים בלי התרפקות על אבני הכותל. ביקשתי וקיבלתי ברכות מגדולי הרבנים. את יודעת כמה פעמים הבטיחו לי עד תאריך זה וזה את מתארסת? הייתי מוכנה לעשות גם גלגולי שלג אם צריך. ואז אני נושאת עיניים, רואה רווקה שגדולה ממני בחמש או עשר שנים, מתפללת לא פחות, ואני אומרת: אז חייבת להיעשות כאן עבודה נוספת במקביל".
זה לא סדק לך את אמונת החכמים?
"לא. הבנתי שאני צריכה להיות כלי שמוכן לברכה הזו של הזוגיות. גם היום אני מבקשת ומקבלת ברכות, והן פועלות בקלות יותר היכן שככל הנראה יש פחות אמונות מגבילות ופחות שכבות של אבק שאני צריכה לנער. האם האמונה שלי נשברה לי בדרך? זה משהו אחר. אמונה היא שריר שאעבוד עליו עד 120. יום אחד את הכי קרובה ומחוברת, ויום אחד את מחוסרת הכרה. בטח ששנים של תפילות על עניין מסוים שעדיין לא זכו להתגשם סודקות משהו בלב, אבל זה מה ששלח אותי להבין שאולי הבעיה לא בברכה".
"האם האמונה שלי נשברה לי בדרך? זה משהו אחר. אמונה היא שריר שאעבוד עליו עד 120. יום אחד את הכי קרובה ומחוברת, ויום אחד את מחוסרת הכרה. בטח ששנים של תפילות על עניין מסוים שעדיין לא זכו להתגשם סודקות משהו בלב"
סבר חזרה לכתוב ולפרסם ב"קטיפה". הפעם בטון אחר, בוגר יותר ואחראי. לאחר הטור הראשון בנות רווקות רגמו אותה באבנים וירטואליות. "'מה את עושה', הן צעקו עליי. 'את נותנת חומר בעירה לכל אלה שתמיד מצקצקים נגדנו! מעניקה חותמת כשרות לכל מי שרק חיפש איפה להעיר ולעקוץ'. אבל אני לא נבהלתי. כתבתי בטור השני הבהרה לרווקות שבעוד כמה טורים הן תביננה לאן נושבת הרוח ותודינה לי. מה שבאמת קרה. לנשואות הבהרתי באופן חד־משמעי שזו לא קבלת רשות לשום הערה או ביקורת. אני מרשה להן להאזין לעצות, שאמורות לשמש למסע פנימי שרלוונטי לכל אחת. ומכיוון שאני לא חושבת שכל מי שנשואה חיה בארמון מזהב ומלקקת דבש – גם הנשואות מוזמנות להאזין".
באחד הפרקים את מציעה לבנות דווקא להקשיב לפעמים לביקורת, לדוגמה לשתוק קצת בדייטים כדי להבהיל את הבחור עם העוצמה שלך.
"אני אסביר את העניין, עובדה שנשים חילוניות, דתיות, חרדליות, חרדיות ודתל"שיות מתמודדות עם אותה הבעיה אם הן מתקראות עוצמתיות. זה לא עניין שקשור דווקא לחברה החרדית. צאי ותשאלי רווקה חילונית, קרייריסטית, מצליחה, אם עבד לה חלק בדייטים. אם היא לא קיבלה ביקורת מהחברה על כך שהיא 'אובר קווליפייד'.
"אני האחרונה שאומר לאישה לשתוק. אבל, אני אומרת משהו אחר. כשאת מקשיבה יותר ממה שאת מדברת את מרוויחה פעמיים: את מקבלת הרבה יותר מידע על הפרטנר שעומד מולך ואת נותנת לו להכיר עוד צדדים בך.
"את צריכה לזכור ששידוך הוא בדרך כלל פגישה מכופתרת שקבעה השדכנית. ופגישה כזאת, שהיא הרבה יותר רשמית, תמיד תהיה בווליום גבוה יותר, מאיים יותר. זה לא שהוא ראה אותך בעבודה והחליט שאתם מתאימים. אתם נפגשים בדרך כלל בתיווך של שדכנים ויש לך הזדמנות אחת להרשים, ולכן, אני ממליצה, אם מישהי בדרך כלל מאוד ורבלית, ומדבררת את העשייה שלה – למנן. להקשיב יותר. לא להזדרז למלא את החלל כל הזמן, לא לקחת כל הזמן בעלות על הסיטואציה, לתת לו מקום. לתת לו להרגיש שהוא נחוץ".
זה לא להתחיל זוגיות בהעמדת פנים?
"זאת לא העמדת פנים, אלא העמדת הדברים במקומם. אם את מקבלת פידבקים שאת 'טו מאץ", תחליטי בהחלטה מושכלת מה הוא יראה קודם. אפשר להיות צודקות ואפשר להיות חכמות. ותאמיני לי – אחר כך הם שותקים חיים שלמים ותדברי כמה שאת רוצה".
"את צריכה לזכור ששידוך הוא בדרך כלל פגישה מכופתרת שקבעה השדכנית. לכן, אני ממליצה, אם מישהי בדרך כלל ורבלית מאוד, ומדבררת את העשייה שלה – למנן. להקשיב יותר"
בטורים שהפכו לספר, סבר נוגעת גם בטיפולים פסיכולוגיים, שנחשבים לטאבו בחלקים בחברה החרדית. "אני אסירת תודה לבמה שאפשרה לדברים העדינים האלה לצוף כי השיח תמיד בנושאי שידוכים הוא רוחני או רגשי. כזה שמחבק, מלטף ועוטף. ואני באה, מושכת את המסך ואומרת: 'אולי יש פה עוד משהו שכדאי לבדוק'. ואז אני ממליצה ללכת לדבר על העיכוב עם אשת מקצוע. לטפל. להעמיק. להגיד: יש כאן תופעה הולכת וגדלה ואפשר להתייחס אליה בעוד דרכים".
אני יודעת ששמעת על זה ביקורת, איך את כרווקה מייעצת לרווקות?
"קודם כול העצות עובדות. הגיעו אליי בלי סוף מיילים של נשים שפתחו את הראש בעקבות הטורים הללו והתארסו. אני יכולה לומר לך על עצמי שאני הרבה פחות היסטרית ממה שהייתי בגיל 23, כי ידע הוא כוח. וכשעוד לא למדתי, הייתי מבוהלת וחסרת אונים. היום אני הרבה יותר מכירה את עצמי, יש לי אותי בעקבות המסע הזה פנימה. מה שאומר שבעזרת ה', האחד שלי, שאותו אפגוש, יהיה הרבה יותר מדויק לי ולתדר הפנימי שלי. והדבר האחרון שחשוב לי לומר על זה הוא אל תיקחו לי את המילים. לא משנה מה רווקה תעשה – יהיה לכולם מה לומר. אחד יגיד את שמחה מדי, השני ממורמרת מדי, אם את לא לחוצת חתונה – רגועה מדי".
בגב הספר את כותבת שלא הכינו אותך למציאות חיים שבה את לא מתחתנת, אבל באופן כללי לא מכינים תלמידות למציאויות קשות, לא הכינו אישה לעקרות או לאלמנות. למה שיכינו אותך לרווקות?
"ברווקות יש הרבה היבטים שאפשר לקלף על מנת להקל על ההתמודדות במקרה הטוב או להביא ליציאה ממנה – במקרה הטוב יותר. דברים שלמדתי לבד, בדם, יזע ודמעות, שייתכן שאם הייתי מודעת אליהם בגיל צעיר יותר, היו נחסכים לי כאבי לב.
"כשישבתי מול המורה, שדיברה באותה השפה לארבעים בנות, כשברור שלא כולן יתחתנו תוך יומיים, אולי הייתי צריכה להרים אצבע ולשאול 'ואם הוא לא ינקוש על דלתי מחר בבוקר? ומה יקרה לאמונה שלי בגיל 28? ואיך ניגשים לגיל 30, איך מביטים לו בעיניים בכלל?' וייתכן שאלו דברים שרק הדרך יכלה ללמד אותי".
"לאנשים נשואים יש נטייה לרצות לחתן אותך ולהכניס אותך למגירה, שתפסיקי להציק בעיניים עם החסר שלך. ומה פתאום שאת תחזרי מזארה עם שקיות, כשהתינוק פולט עליה בדיוק, והילדים הופכים את המקרר בפעם הרביעית"
סבר מתארת את הלבטים של הרווקה החרדית, ביחסיה עם ההורים, במקום שלה בבית הכנסת ואפילו בהחלטה האם לצאת מהבית. "בירושלים זה מקובל ממש, בבני־ברק קצת פחות. זה לא אומר שבנות בבני־ברק לא פורשות כנפיים בגיל מסוים, אבל אין ביצה בני־ברקית של רווקות. יצא לי להתארח בנחלאות אצל חברות בשבתות כמה פעמים, והבנתי למה קוראים לזה ביצה ואיך ניתן לשקוע בה. ייתכן שאורחת לרגע רואה כל פגע, אבל גם במקום הנפלא הזה, שנהניתי בו מאוד, יש לציין, יכולתי להבחין בקלות איך הוא טובעני. בעוד אני באתי חדורת מטרה וניסיתי להציע לחברותיי כמעט כל איש עם דופק שפגשנו, הן הביטו בי במין מבט מוזר כזה של 'למה את מפריעה לנו באמצע השיח המעניין'".
מה עם הבחורים? כתבת 'לא לרווקות בלבד'. ברור שהכוונה לנשואות אבל אולי התכוונת גם אליהם?
"הם בהחלט קוראים נלהבים. ייתכן שכאן טמון חלק נוסף בפתרון בעיית הרווקות, גם אם באופן חלקי. ייתכן שאם גם הבחורים יקבלו מענה ממוסד, מעטפת כוללת שתיתן מענה בפן החברתי והרגשי, כמו שיש לרווקות בכל הגילים, יהיה פחות פער רגשי והרבה יותר מפגש שמבוסס על מכנה משותף ושיח משיק. באופן כללי, בנות בכל המגזרים ובכל העולם הרבה יותר מעיזות לדבר את שפת הלב, זוהי אינה תופעה ייחודית למגזר החרדי".
"סופרת" הוא לא התואר היחיד שבו מתהדרת סבר. כאשת תקשורת, העיסוק ברווקות תופס מקום נרחב בחייה, אבל גם בעבודה העיתונאית חשוב לה לחדש. "אני חושבת שתחקירים טובים הם כלי שיכול לתקן עולם. אם מדובר על פרויקט שלי שהתפרשׂ על פני כמה כתבות והתפרסם לפני כמה שנים על גזלייטינג, היום זה מושג מדובר. לפני כמה שנים הייתי הראשונה שהביאה את זה לשיח במגזר החרדי.
"לפני שנתיים, לפני שנהיה מגניב לדבר על נוער השוליים של בני־ברק, לפני התחקיר של צופית גרנט, ולפני שהם הציתו אוטובוס של חברת אפיקים וכל האתרים החרדיים דיברו על כך שצריך לתת מענה, יצאתי בליל שבת לטייל, ראיתי את נערי השוליים של בני־ברק, כפי שאוהבים לקרוא להם, כשהם נקלעים למריבה סוערת עם נהג מונית שעבר שם. העימות האלים הזה כמעט הידרדר לרצח. התחננתי אליהם שיפסיקו. הנוכחות הלחוצה שלי ושל חברותיי סייעה. בדרכי הביתה ראיתי נערים נוספים מעירים לאברכים תמימים שעוברים ברחוב, הופכים פחים, שוברים תחנות, קוראים קריאות גנאי בגנות ראש העיר. היה לי ברור שאני הולכת להציף ולחקור את הסיפור הזה. מי אחראי עליהם. מה הם רוצים, למה הם מתנהגים ככה".
כדי לטפל בסוגיה פנתה סבר אל גורמים רבים בעיר ואל הפורעים עצמם. "הגעתי לגדול הפורעים, מחולל הוונדליזם, שהודה באוזניי כי החבר'ה שלו מנפצים תחנות והופכים פחים כי העירייה אינה מספקת להם מקום לשהות בו בליל שבת, אין מגרשי כדורגל. לטענתו מתנכלים לחינם לזולה שהקים עבור מחוסרי בית וסתם נטפלים אליהם כשהם יושבים בשקט בתחנת דלק. כמובן לא הצדקתי את התנהגותם הקשה, אבל הבאתי בתחקיר את הסיפור המלא של כל הצדדים שסובלים.
"היום המצב קצת נרגע. לא תמיד אוהבים את מה שאני כותבת. לאו דווקא במגזר שלנו, יש אנשים שהעיסוק שלי בתיקון עולם מערער קצת את השברים שהם מייצרים. אבל אם את רוצה יתרון אחד בלהיות רווקה אז זה שאי אפשר לקרוא לבעלי לשיחה, לנער אותו או להציק לו בבית הכנסת, אי אפשר להוציא את הילדים שלי מאף מקום או לאיים שלא יקבלו אותם. מקווה שעד שהם יבואו העולם שלנו יהיה מתוקן וטוב".
את חוששת שזה יפגע בשידוך שלך?
"אני דווקא מקבלת המון הצעות מקוראות מושבעות שלי, אז מגוון ההצעות רק עולה".
"לאחר שפורסם הספר הראשון, לא הסכמתי לכתוב יותר על רווקות. הרבנית ימימה מזרחי הזהירה אותי תמיד לא להתאהב בפוזיציית הרווקות. 'אני פוחדת שאת עלולה להתנחם במחיאות הכפיים הסוערות שאת מקבלת. הבנתי לחלוטין למה היא מתכוונת"
"האם האמונה שלי נשברה לי בדרך? זה משהו אחר. אמונה היא שריר שאעבוד עליו עד 120. יום אחד את הכי קרובה ומחוברת. ויום אחד את מחוסרת הכרה. בטח ששנים של תפילות על עניין מסוים שעדיין לא זכו להתגשם, סודקות משהו בלב"
