להריץ קדימה
אור ברנד־פרומר
הקלטות הוואטסאפ החלו את דרכן עם יחסי ציבור גרועים מאוד. הן היו אות ומופת לכך שהתקשורת הבין־אישית התדרדרה אל התהום, כאשר מצד אחד עומד אדם עצל שלא מוכן לפנות מזמנו להקלדת שום מסר, ומצידו השני אדם שלא מעוניין לפנות מזמנו לשמיעת שום מסר, ואילולא הווי הכחול ושיקולים חברתיים הוא לא היה עושה את זה לעולם.
נקודת המפנה ביחסינו המורכבים עם הקלטות הוואטסאפ הייתה כשהגאונים הוסיפו את האפשרות לשמוע את ההקלטות במהירות כפולה.
כמי שהתרגלו לשמוע פודקאסטים תוך כדי נהיגה, בישול או שטיפת כלים, כל צריכת תוכן היא "על הדרך", מותאמת לפנאי, לריכוז ולסבלנות שיש או אין לנו.
לכן, אשמח להעתיק את האפשרות לחיים האמיתיים. לשמוע כל קולגה בדרך לקפה המיוחל של הבוקר עם רכילות משרדית. כל שכנה עם תלונות על הדוד שמש. כל ילד (בתנאי שאני ילדתי אותו) עם סיפור על חוג החיות שהיה היום בצהרון. פשוט שיהיה במהירות 1.5.
לצאת מהקופסה
עדי שלם־רבינוביץ'
החוסר, הקושי, האכזבה והתסכול מורגשים במלוא עוצמתם בתקופת החגים עם כל פתיחה של הרהיט החשוב בבית, הלא הוא המקרר.
סבתא תמיד אמרה שלנשים כישרון ייחודי מולד: הנדסת מקרר. סידור הקופסאות, הסירים והתבניות לקראת שבת, קפסוע (מלשון קופסאות), כל חתיכת דג שנשארה מהארוחה לקופסה המתאימה בגודל, ארגון הזיתים בכלי ייחודי שישתלב יפה עם חבריו למדף, הנחת קופסאות הקוטג' זו על זו בלי שימעכו את החמאה, סידור הפירות בפירמידה משורטטת כך שהקשים יהיו למטה ואלה שנוטים לקבל צורה מעוותת מריקבון ישבו למעלה. בקיצור, מלאכה לא פשוטה ולא נגמרת, ואפילו עוד לא דיברנו על המקפיא.
השנה תשפ"ג בואכה 2023, והגיע הזמן שמישהו או מישהי או סטארטאפ חדש ירימו את הכפפה וימציאו את ה־דבר הבא: מסדר מקררים אוטומטי.
בלי לזלזל באינסטינקט הנשי המהולל, המכשיר היוקרתי והנכסף יחסוך לכולנו כוח אדם וזמן יקר (בדיוק ברגעי הזהב כשכל מה שרוצים זה להישפך על הספה אחרי הארוחה), וייתן כוחות לארגן ולהכין את ארוחת החג הבאה, ארוחת השבת הבאה, ארוחת החג הבאה וחוזר חלילה. בבית הזה אין משרתים, כבר אמרנו?
אה, ואם מסדר המקררים יכול גם לעדכן אותי בזמן לפני שנגמר החלב לקפה שכבר מוכן ורק מחכה לו – אודה מקרב לב. או קיבה.
להריץ אחורה
אוריה קניג
ערב טוב לכם, גבירותיי ורבותיי, או שמא אומר – כרישיי וכרישותיי. בדקות הקרובות אציג בפניכם סטארטאפ שעשוי לשנות את חייהם של בני אדם רבים. נכון, זה מה שאמרתי לכם גם בעונה הקודמת, כשהצעתי לכם המצאה גאונית אחרת שלי: שעון כושר שסופר את הצעדים של מישהו אחר, ומדווח לך עליהם בהנאה מרושעת בזמן שאתה יושב רגל על רגל; כך אמרתי גם לפני שנתיים, כשביקשתי שתעזרו לי לפתח אוזניות בלוטות' שמחוברות לטלפון באמצעות חוט, וכך אינן הולכות לאיבוד באוטובוס. אבל הפעם, הפעם זה הדבר האמיתי.
איפה השַׁלָּט? מישהו ראה את השלט? אה, הוא אצלי ביד. הביטו בבקשה בסרטון הזה, שנלקח ממצלמת אבטחה מחוץ לבניין בפתח־תקווה. מהרכב שעצר עכשיו בחניה, יוצא בחור שנראה דומה לי אך בשום אופן אינו אני. הוא נכנס לבניין, ואחרי דקה חוזר: כפי שאתם רואים, הוא בודק אם כיבה את האורות ברכב. הוא לא רוצה לגלות מחר בבוקר שהלך המצבר. הוא נכנס לבניין בשנית, והנה, הוא שוב כאן. הפעם הוא מוודא שנעל את הרכב, כדי שלא ייגנב. אני רוצה להפנות את תשומת ליבכם לכך שבפעם השנייה לקח לו מעט יותר זמן לחזור. אתם יודעים למה? בדרך הוא אמר לעצמו: ממילא הגנבים לא יצליחו להניע את הרכב, כי בטח שכחתי לכבות את האורות וכנראה הלך המצבר.
בדיוק כמוני – סליחה, כמו ההוא מהסרטון – רבים נוספים מכלים חלק ניכר מחייהם בניסיון להיזכר אם נעלו, סגרו, החתימו, רוקנו, חגרו, הרתיחו או אמרו יעלה ויבוא. אני כבר לא מדבר על אביה של פוליטיקאית צעירה, שלפעמים אינו בטוח אם נעל את הדירה, ואז הוא נאלץ לצאת למסע בכל רחבי הארץ. אני בטוח שגם אתם, כרישים יקרים, עוצרים לפעמים ושואלים את עצמכם: רגע, יכול להיות שיצאתי מהבית בחיפזון ושכחתי לכבות את שדה הגז?
כל הסבל הזה היה נחסך אילו יכולנו להריץ את הסרטון של חיינו עשר דקות אחורה. אילו הייתה לנו דרך לצפות בעצמנו מבצעים את הפעולות שמן הסתם ביצענו בנפש פזורה. אני לא מדבר על פטנט בסגנון גוגל־גלאס, שמביט החוצה, אלא על טכנולוגיה שמפנה מבט פנימה. רחפן סלפי שמלווה אותך בכל אשר תפנה, אולי שתל שמנטר פעילות מוחית או אפליקציה שמזהה פעולות קבועות ומנהלת רישום שלהן.
הטכנולוגיה הבסיסית בוודאי קיימת. גם ביקוש לא חסר. עכשיו רק צריך מישהו שירים את הכפפה, כי לי אין מושג איפה השארתי אותה.
עלה ירוק
אוהד רובינשטיין
אודה על האמת, אני לא אוהב לבשל ולא מבשל מעבר למה שהכרחי כדי להמשיך להתקיים בעולם. אבל את אמא שלי? אותה אני אוהב מאוד. והגיעה העת לעזור לה.
כנצר למשפחה בוכרית ולאמא שהכוסברה והפטרוזיליה מופיעות תדיר במטבחה, אשמח מאוד אם לצד פיתוחי העולם הבלתי פוסקים, יתיישבו טובי המוחות לעמול על דבר שיכול לשנות הכול: מכונה שתפריד גבעולי פטרוזיליה וכוסברה מהעלים שלהם. אני מדבר עלייך. תגיעי.
שייקר, גריל ומכונת גלידה של נינג'ה, טסלות ורכבים חשמליים נוספים שמסתחררים בכבישים וטלסקופ חלל שמצלם תמונות שנראו כאילו נלקחו מעתיד רחוק – אלו רק חלק מהחידושים של השנים האחרונות. ועל רקע חוויית הצופה (לרוב) במטבח, אני רק שאלה. איך עוד לא המציאו את המכשיר שישים קץ למלאכת ההפרדה הזו?
מה כבר אני מבקש? לאכול ביס של חומוס או שקשוקה בלי גבעולים? שהסלט יחליק בקלילות בגרון? אה, וכמובן לא לבייש את העדה הבוכרית בעת שאזרוק כמות אסטרונומית אך נחוצה של כוסברה לתוך הסיר של הבחש.
הביאו לי מכשיר שלתוכו אוכל לזרוק את כל הירוקים למיניהם, והוא בתורו יהנדס את ההפרדה הנחוצה. ואם אנחנו כבר כאן, אולי בצד המכשיר יבנו עוד קופסה קטנה לשמור את העלים שלא השתמשתי בהם. אם כבר, אז כבר. הביאו את הקדמה אל הירק, או את הירק אל הקדמה. ממש לא משנה.
האם הגדולה צופה
תמר פרלשטיין קשדן
אי שם בעשור הקודם, כשהילדים היו קטנים, לפני שהייתי הולכת לישון הייתי עוברת בחדרים שלהם, מתעכבת לידם, בודקת שהם מכוסים, נותנת להם נשיקה בעדינות ולוחשת מילים אוהבות, טובות ורכות. כל כך אהבתי את הרגעים האלו, הם ממש מילאו לי את הלב.
אבל ככל שהילדים גדלו הרגעים האלו הלכו והתמעטו. היום המצב הוא כזה שכמעט תמיד מישהו לא ישן בבית, בטח באמצע השבוע. בגדול הם אלו שנכנסים בשקט לחדר שלי נותנים נשיקת לילה טוב ולוחשים "אמא, חזרתי". ואני מתגעגעת. אני רוצה לכסות, לעטוף, להזכיר גם לתת מודע שאני אוהבת הכי בעולם ולהרגיש קרובה ושומרת.
יש כל כך הרבה אפליקציות שמנטרות שינה – אז למה אין אחת שמנטרת את השינה של הילדים לאמהות כמוני? כזו ששולחת הודעה כשהם נרדמים בצבא, במכינה או אפילו אצל אבא ואז פותחת את המצלמה והמיקרופון של הטלפון רק לכמה רגעים, רק כדי שאוכל לראות אותם ישנים, לראות שהם בטוב וללחוש להם מילים אוהבות, רק כדי לוודא שהם מרגישים שגם מרחוק אמא הכי קרובה בעולם.
שמש בכינר דום
אורלי גולדקלנג
קשה לומר אם מדובר בתכונה גנטית או במום מולד, אבל כך או כך אפשר לקבוע שמצוקת זמן היא הפרעה שעוברת אצלנו במשפחה. לא, לא מדובר באנשים איטיים שזקוקים להנחות דדליין שיאפשרו להם לסיים משימות בזמן. ההפך, מדובר באנשים שיצליחו לדחוס אינספור משימות למסגרת שעתית מצומצמת, ימלאו אותה עד קצה גבול היכולת, ואז ייקחו על עצמם עוד משימה או שתיים. זה ייגמר בבכי מתוסכל על שהספקנו בזמן בלתי אפשרי איקס פלוס מאה משימות ולא איקס פלוס מאה ואחת.
הבעיה שאובחנה זה מכבר אצל רבים מבני המשפחה לא מאפשרת בשום צורה התרגעות, התפננות או סתם בהייה בנוף עוצר נשימה. מנגל קבוצתי? אצלנו מקצצים ירקות והופכים את הסטייק תוך האזנה קשובה לשיעור תנ"ך באייפון, מוזיקת פסטיבלים בבוקסה ונכדה מרקדת על הכתפיים. חופשה על הכינרת? תבחרו בין רכיבה מהירה על אופנוע־ים לבין מחשב נייד פתוח מוכן לפעולה. האחד מריץ משניות בכל הפוגונת במפגש משפחתי, והאחרת צופה בטלוויזיה רק בתנאי שעומדים לרשותה 30 קילו קיפול כביסה. זה עובד במשרה כפולה, וההיא משלבת הרצאות, לימודים ועבודה משרדית, כששעות הפנאי שלה מוקדשות להתנדבות ולנופשי אקסטרים חוצי יבשות. כל שאר הזמן? זו בדיוק הבעיה: אין שאר הזמן.
שיהיה ברור, אין לנו עניין באפקט "שמש בגבעון דום". אנחנו יודעים לעבוד היטב גם בשעות הלילה, ומה יש לנו בכלל לחפש בגבעון? מה שאנחנו צריכים זה גאדג'ט מוצלח שיוציא אותנו מהתחרות האינסופית מול מחוגי הזמן. איך? שפשוט יעצור אותם. תנו לנו כמה שעות ביום או יום־יומיים בשבוע, שעה ששאר העולם קפוא במקומו. אנחנו מצידנו מבטיחים ליישר קו, לסמן עוד כמה וי ברשימת המשימות, ולחזור לתלם ברגע שמסתיימת תוספת הזמן. גילוי נאות: סביר להניח שקפסולת הזמן שנוצרה לא תנוצל לרגיעה או להשלמת עבודה. סביר יותר להניח שפשוט נדחוף לשם עוד שתיים־שלוש משימות חדשות.
לתגובות, המלצות, משחקים (ולתלושי מתנת יום הולדת לאביגיל) שלחו לנו לטוויטר: ERspeiser או לדוא"ל: digital.makor@gmail.com
