הציונות כעגלת תינוק ריקה: הפואטיקה של נורית זרחי

כבר בשיר הראשון בספר מתמודדת כלת פרס ישראל נורית זרחי עם שאלה מוסרית: איך בוחרים בסבל על פני סבל, קרי – איך להתרומם מעל הסבל הפרטי, זה הפוקד כל אדם, כדי להביט בסבל הגדול יותר שאנו גורמים מבחינה פוליטית ואקולוגית? והאם ניתן בכלל לעשות דבר־מה, שעה שהחיים קצובים וקצרים כל כך?

בעצם מעשה החיים יש מעשה לא מוסרי, אומרת זרחי, וזו דילמה שהיא מביטה בה בעיניים פקוחות. היא מעולם לא נמנעה מלהביט ישירות בתפרים הרופפים המרכיבים את החיים, אבל ספרה החדש מביא את המבט ואת הפואטיקה שלה לשיא חדש. בהכללה אפשר לומר כי זהו ספרה המקומי והאקטואלי ביותר. זרחי כותבת לרוב ממרחבים שאינם קונקרטיים וגם חומקים מהביוגרפי, החיצוני והמוכר. המרחב שבו היא נעה ושאותו היא ממפה הוא זה הפנימי, בעולם שבו כל מגע עם החוץ מוליד התרחשות פנימית עזה.

הספר שלפנינו מרחיב את הפואטיקה הזו, ועוסק בחלקו הגדול במרחב הישראלי (יש גם שיר המתעמת עם קריסתה של אמריקה דרך שירתו של גדול מאהביה, המשורר האמריקני וולט ויטמן), אם כי בהתאם לסגנונה של זרחי זהו עיסוק רופף. ב״דוגמת העולם״ היא בוחנת את התרוקנות החזון הציוני (באחד משיריה היא מדמה אותו לעגלת תינוק ריקה) ואת אכזריות מימושו. בשיר עז במיוחד, שחציו הראשון מובא בזה, היא מעזה להתעמת כאיוב המקראי עם דמות הא־ל הגבר המצווה ואוכף כדמות המגשים הציוני:

וְאִם אֱלֹהִים גֶּבֶר, אוּלַי מִשָּׁם / זָרוּתִי. קַיִץ וּכְבָר חֹרֶף. נְעוּרִים / וְהוֹפ, זִקְנָה. רַק הַיַּלְדוּת / אֶבֶן חֵן תְּקוּעָה בַּטַּבַּעַת וְאֵיךְ / מִיתָה? בַּגַּבְרִי הַפֹּעַל קֹדֶם לַחִוּוּי, / הַנַּעֲשֶׂה לַנִּשְׁמָע. לֵךְ עֲקֹר הָרִים / וּטְחָנָם זֶה בַּזֶּה. בְּמִדְבָּר צִינִי / הָקֵם מְדִינָה, וְאִם תַּעֲנֶה אֵיפֹה הָיִיתָ / בְּיַסְּדִי אֶרֶץ, אָשִׁיב, בְּחַיַּי קָפִּיטָן / וְאַתָּה? וְלוּ נִדְמֵיתָ אִשָּׁה לְלֹא / יַחֲסֵי צִבּוּר כְּשֶׁלְּךָ, הָיִיתִי בּוֹטַחַת?

במובנים רבים זרחי באה חשבון בספר עם מיתוס השורש הגנטי או מיתוס היציבות, אותה תודעה הקודמת לתודעה המוכרת ומאפשרת את תחושת הביטחון. זרחי מעולם לא חיפשה את המרחבים הבטוחים, לא של השפה ולא של הנפש, והיא מעמיקה בהם כאותו שורש שחור שהיא מתארת באחד משיריה. השורש הזה מעמיק לאין חקר, ובשירתה החכמה העולה ממנו היא מביאה את שירתה ואת קוראיה לגבהים חדשים.