שנתיים תמימות עברו עד שהבאתי את כרמל לומר אנעים זמירות בבית הכנסת. קודם כול עשינו חזרות בבית עד שהוא ידע לומר את המילה בהגייה מדויקת לשביעות רצוני ("הומה ליבי" במלרע, לא במלעיל!). אחר כך הוא צריך היה להיסגר על המנגינה. ולבסוף המכשול הגבוה מכולם: להעז לשיר לבדו מול בית כנסת מלא וגדוש. אך בסופו של דבר הצלחתי, והוא עלה אל הבימה לשיר וירד ממנה גאה ומלא תשוקה לחזור על הביצוע כבר בשבת הבאה. כמה ימים לאחר מכן פרצה מגפת הקורונה, וכשהחזירו את הילדים אל בית הכנסת אחרי שנה וחצי הוא כבר היה מבוגר מכדי לשיר אנעים זמירות.
אהרן, לעומתו, בתחילת ימי הקורונה רק התחיל ללמוד לקרוא, והיא גרמה לו להחמיץ את התקופה הראשונה, הנלהבת, של התפילות בבית הכנסת. ועד היום אני מרגיש שמשהו בחיבור שלו אל המקום קצת פחות חלק.
אחד הרבנים המזוהים ביותר עם החיבור בין ילדי ישראל לאביהם שבשמיים הוא הרב יוסף צבי רימון, רב המועצה האזורית גוש עציון והמרכז האקדמי לב, שאחראי בין השאר על סדרת הרשת הפופולרית "רצים למשנה". קרה המקרה והשבת הראשונה שהתפללתי בבית הכנסת של הרב רימון באלון־שבות הייתה שבת בר מצווה שכללה גם זריקת סוכריות. לאחר ששככה ההמולה, ראיתי שורה ארוכה של ילדים שניגשים עם שללם אל מקומו של הרב ומפרישים עבורו מעשר.
הבנתי עד כמה התפילה שלנו קשה להשגה עבור מי שאין לו הורה מלווה צמוד. בין שמדובר בילדים שאבא שלהם לא מגיע לבית הכנסת שבו הם מתפללים, ובין שמדובר בילדות שההורה היחיד שלהן באזור נמצא מן הצד השני של המחיצה
בירור קצר העלה שהרב רימון נוהג באופן קבוע לאסוף סוכריות ממי שתפסו הרבה ולחלק אותן לילדים שלא שפר עליהם גורלם. הייתה זו הפעם הראשונה שנחשפתי לצורת הנהגה רבנית כזו, שלוקחת חלק פעיל במערכת הכלכלית הסגורה והקשוחה של זריקת הסוכריות. וברור היה לי, מיד כשהתחלתי לחשוב על שאלת הילדים בבית הכנסת, למי עליי לפנות על מנת לקבל תשובות.
ששששששקט
מסופר על אחד האדמו"רים, בשבת הראשונה לאחר השחרור של המחנה, כשהתכנסו הניצולים להתפלל תפילת ערבית של שבת, שקם ובכה: ״בשעה הזו ממש, בימים שלפני המלחמה, הייתי צועק בבית הכנסת על הילדים, שיהיו בשקט בזמן התפילה – 'קינדערלעך, זיי שטיל!' אבל עכשיו אני בוכה וזועק – 'קינדערלעך, מאכט א טאמאל!' ילדים, תעשו רעש! איפה הילדים שיעשו רעש?". וכמוהו גם מורי הרב יהודה עמיטל זצ"ל, שכאשר היו תינוקות מרעישים בשעה שדרש היה אומר שאחרי השואה קול של ילדים זה לא רעש.
אבל יש גם מי שעד היום פחות מתלהבים. אבי מורי סיפר לי יותר מפעם אחת על רב קהילה צעיר בדרום־אפריקה, שהתמודד מול זקני בית הכנסת שהתנגדו לכך שהצעירים מביאים אליו את ילדיהם הקטנים שמרעישים ומפריעים. ברגע של חולשה אמר להם הרב: ״והילדים שלכם, אלו שהקפדתם לא להביא לבית הכנסת, היכן הם עכשיו? עד היום הם לא מגיעים אל בית הכנסת״. מאז אותו יום, כך לפי הסיפור, לא נאמרה עוד מילה של התנגדות באותה קהילה.
אני בוחר לפתוח עם ההתלבטות הזו את השיחה עם הרב רימון, ואתם תמחלו לי על השמטת מראי המקום המדויקים שאותם הוא שולף בטבעיות בתגובה לשאלותיי.
האם בית כנסת הוא מקום בשביל ילדים?
"יש מדרש על הקדוש ברוך הוא שאומר לאברהם אבינו 'עתידים בניך בני שלוש שנים, בני ארבע שנים, להיות יושבים בבית הכנסת ואני עומד עליהם'. אפשר ללמוד מכאן שהציור הכי יפה ואידיאלי של בית כנסת זה כשהוא מלא בילדים קטנים".
וזה תקף בכל גיל?
"השאלה היא למה בעצם אנחנו רוצים להביא ילדים לבית הכנסת. אפשר לתת לשאלה הזו שלוש תשובות: סיבה אחת שמביא הרמ"א היא כדי שהילדים יענו אמן. זה משהו שיכול לקרות באמת סביב גיל שלוש־ארבע. סיבה שנייה שהוא מזכיר היא שמביאים אותם לנשק את ספר התורה, שזה יכול לקרות כבר בגיל שנתיים. סיבה שלישית נמצאת בירושלמי, שמספר על רבי יהושע שאמא שלו הייתה מביאה אותו לבית הכנסת כבר כתינוק קטן, 'בשביל שיתדבקו אזניו בדברי תורה'".
ומה אם הם מרעישים?
"קודם כול צריך להגדיר מה זה רעש. כשהייתי ילד קטן הלכתי פעם עם חבר לבית כנסת ותיק בתל־אביב, שהקפידו בו מאוד על השקט בתפילה. התארחתי שם אצל חבר, ובאמצע התפילה הוא אמר לי משהו, בשקט. עד היום, חמישים שנה אחר כך, אני עוד זוכר את הסטירה שאבא שלו נתן לו. זו תגובה מוגזמת כמובן. וצריך להבחין בין ילד שמשתולל בכל בית הכנסת, לבין ילד שבסך הכול יושב ליד ההורה שלו ומדי פעם אומר כמה מילים. גם מבוגרים מדברים קצת לפעמים.
"דבר שני שצריך לשים לב אליו זה מה עושים כשפתאום ילד מתחיל להרעיש. זה יכול לקרות גם לילד הכי טוב בעולם, שלפעמים הוא יקבל מכה ויצעק. כאן יש אחריות כפולה: קודם כול על ההורים – אם הילד צועק אתה צריך לצאת איתו החוצה, אפילו באמצע שמונה־עשרה. נכון שרצית להתפלל, אבל אין מה לעשות, השקט של שאר המתפללים קודם. בנוסף, יש גם אחריות על הקהל. שמעתי על לא מעט אנשים שהיו באים עם ילדים לבית הכנסת, וברגע שהילד היה מרעיש – כולם היו נותנים בו את עיניהם בכעס. עד שבסופו של דבר יש כאלו שלא באו יותר. לא הם ולא הילדים שלהם. חשוב שנלמד להיות קצת יותר מכילים".
כאן זה בית
כילד, הייתי בוכה באופן קבוע בתפילות יום הכיפורים. לפעמים גם בתפילות של שבתות וחגים, אבל תמיד, בקביעות, בתפילות יום הכיפורים. השעות הארוכות על הכיסא, המילים הלא מובנות, העמודים במחזור שלעולם לא נגמרים, לא משנה מאיזה צד תספור אותם. רק בכוח הכפייה וההכרח נותרתי לשבת על מושב העץ הלא מרופד, ואף זאת לא תמיד. הכפייה וההכרח איבדו בשנים האחרונות מן הפופולריות שלהם, והדור החדש של הילדים, בפרט זה שאחרי הקורונה, מציף מחדש את שאלת החיבור אל בית הכנסת.
הרב רימון: פעם ניסיתי באמת להחליף את הסוכריות בתמרים – אבל הילדים הפסיקו להגיע. אני משתדל למצוא משהו ללא צבע מאכל, וכשאני מחלק חמצוצים אני חותך אותם מראש לחצאים כדי להקטין את הנזק
הסכמנו שאנחנו רוצים ילדים בבית הכנסת, אבל איך גורמים להם לבוא?
"ילדים צריכים לדעת שבית הכנסת הוא הבית שלהם. למשל, אחד הדברים שמפריעים לי מאוד זה שילדים יוצאים החוצה בזמן הדרשה. בשבתות קצת קשה להתמודד עם זה, כי הדרשה קצרה. אבל את הדרשות הארוכות של החגים אני תמיד פותח עם שאלה שמופנית לילדים, ומתוך התשובות שהם עונים אני בונה את הדרשה. כך הילדים מרגישים שסופרים אותם, שהם נמצאים בלב הסיפור. שבית הכנסת משמעותי עבורם והם משמעותיים עבורו. ומתברר, כך אמר לי אחד מחברי הקהילה, שדווקא כשאני מדבר לילדים – גם המבוגרים מקשיבים.
חוץ מזה, שמתי לב שבשמחת תורה ילדים באים לבית הכנסת כדי לקבל שקית, והולכים. וזו מציאות לא נכונה בעיניי. לכן התחלתי לעשות שיעור־לפני־שקית. לשיעור הגיעו לפעמים 700 ילדים, והמבוגרים אמרו לי לא להחזיק אותם יותר מדי כי הם לא יעמדו בזה. אבל הם החזיקו חצי שעה. יותר מהמבוגרים. שרתי איתם, הסברתי להם על החג, עברתי איתם על הממתקים שבשקית אחד־אחד והסברתי מה מברכים על כל דבר. ובסוף האירוע התפללנו על חיילי צה"ל וקיימנו את עליית 'כל הנערים' כשהילדים במרכז הבימה ומרגישים איך כל בית הכנסת סובב אותם".
ילדי סוכר
מה שמביא אותנו אל עניין הסוכריות. הדרך לליבו של ילד עוברת דרך קיבתו ומעטים מאוד האתגרים החינוכיים שאי אפשר לפתור באמצעות סוכרייה על מקל. כבר בכפר־טודרא היו נותנים לילד ללקק אותיות עשויות דבש, ומסורת חלוקת הסוכריות בבתי הכנסת היא מן הוותיקות והרווחות בקהילות ישראל. עם זאת, יש מי שבעיניהם הסיפור אינו פשוט כל כך.
אני עצמי חולם שנים רבות להיות מחלק סוכריות. לפחות מאז שהייתי לוקח את ילדיי לקבל סוכריות ממורי ורבי הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל. כשהתחלתי לפני שנתיים להתפלל בבית כנסת חדש, גיליתי שהמשרה הזו פנויה וחשבתי למלא אותה. אבל די מהר הובהר לי שזה לא כל כך פשוט, ויש הורים שמתנגדים לרעיון שמישהו יחלק גושי סוכר וצבעי מאכל לילדיהם. אם מפני שיניים רגישות לטופי, אם משום קשב רגיש לסוכר, או סתם כך משיקולי בריאות או חינוך.
ואכן, הרב שלמה אבינר פרסם לפני שנים מספר מאמר שזה היה עניינו: "אל תחלקו סוכריות לילדים", כתב הרב אבינר, "לא אתם ההורים שלהם, וב"ה אינם יתומים, לכן אל תתערבו במה שהם אוכלים. זה תפקידם של ההורים. אל תחלקו סוכריות, כי סוכר הוא רעל… אל תחלקו סוכריות, כי לא אוכלים לפני קידוש… אל תחלקו סוכריות, כי תפילה זה דבר קדוש, זה חרדת קודש ולא זלילה. ובית הכנסת הוא מקדש מעט ולא מתנ"ס". הרב רימון, לעומת זאת, מחלק בעצמו סוכריות לילדי בית הכנסת.
הרב רימון: שמעתי על לא מעט אנשים שהיו באים עם ילדים לבית הכנסת, וברגע שהילד היה מרעיש – כולם היו נותנים בו את עיניהם בכעס. עד שבסופו של דבר יש כאלו שלא באו יותר. לא הם ולא הילדים שלהם. חשוב שנלמד להיות קצת יותר מכילים
ומה עם השיניים?
"זה אכן שיקול רציני. ופעם ניסיתי באמת להחליף את הסוכריות בתמרים – אבל הילדים הפסיקו להגיע. אני משתדל למצוא משהו ללא צבע מאכל, וכשאני מחלק חמצוצים אני חותך אותם מראש לחצאים כדי להקטין את הנזק. אבל בסופו של דבר 99 אחוז מהילדים אוכלים ממתקים, אם נרצה או לא נרצה, והערך של הקשר עם בית הכנסת גובר על הנזק. גם רוב ההורים רואים את זה כך, ושמחים שיש מחלק סוכריות או שניים (לא טוב שיהיו יותר מדי). מובן שאם יש הורה שזה חשוב לו, אפשר למצוא תחליף עבור הילד שלו".
בלי סודות
חלוקת סוכריות מתקשרת, לפחות ברמה האסוציאטיבית, גם לבעיות קשות יותר מאשר חורים בשיניים. "בית הכנסת עלול להיות אחד המקומות המסוכנים ביותר לילדים בכל יישוב, שכונה או קהילה", כתב הרב אילעאי עופרן בפוסט שפרסם בפייסבוק לפני חמש שנים, "השילוב שבין כמות גדולה של ילדים, שעות ממושכות שבהן רוב ההורים אינם יודעים בדיוק איפה כל ילד, ומבוגרים שמחלקים סוכריות – הופך את בית הכנסת לזירה פוטנציאלית לפגיעה". בהמשך הוא מונה סדרה של משפטים שכדאי לומר לילדים על מנת להקטין את סיכויי הפגיעה:
1. "מותר לספר סודות לאמא ואבא".
2. "לא מקבלים סוכריות בלי רשות".
3. "מותר לשחק רק עם ילדים בגילך".
4. "לא מקבלים ממתק ממי שמבקש משהו בתמורה".
אך בסופו של דבר, חותם הרב עופרן, אין תחליף לנוכחות הורית: "לוו אותם לשירותים. גם אם הם מסתדרים עצמאית. השתדלו לדעת היכן הם, קִפצו לבקר, דרשו בשלומם. בסופו של דבר, מה שהופך את בית הכנסת למקום מסוכן, זו אשליית הביטחון שיש בו".
הרב רימון חותם אף הוא על חשיבות הדברים, אך יחד עם זאת, הוא מוסיף, אסור להכניס את הילדים לפאניקה ולתחושה של איום ביחס לבית הכנסת או ביחס לחיים בכלל.
בן יחיד
הוא לא קשה תפיסה באופן חריג, בן העשר שלי. אילו היה כזה לא הייתי כותב. הוא גם לא ילד שאף פעם לא ראה בית כנסת: כבר בגיל שמונה הוא התפלל איתי תפילת יום כיפור ישיבתית מלאה, שבע עד שבע. ודווקא בגלל זה בלט לי, לאורך תקופת החגים האחרונה, כמה עזרה הוא צריך לאורך התפילה. כשצריך לדלג משחרית של שבת לתפילת עמידה של יום טוב, כשצריך למצוא שוב איפה אנחנו אחרי קריאת התורה, כשצריך לאתר היכן נמצא הקורא אחרי שפספסנו כמה מילים (הוא לא קשה תפיסה הבחור, אבל כן קצת רחפן). וזה עוד לפני שדיברנו על מתי מנענעים את הלולב ואיפה משתחווים ומתי מתרוממים על קצות האצבעות.
אני לא מספר לכם על זה כדי לבכות את הימים היפים שבהם היה לי זמן ללמוד משהו בבית הכנסת, אלא כי רק באותו רגע הבנתי עד כמה התפילה שלנו קשה להשגה עבור מי שאין לו הורה מלווה צמוד. בין שמדובר בילדים שאבא שלהם לא מגיע לבית הכנסת שבו הם מתפללים או נפטר, ובין שמדובר בילדות שההורה היחיד שלהן באזור נמצא מן הצד השני של המחיצה.
לפני שנתיים פרסמה העיתונאית אמילי עמרוסי־הולנדר את סיפורה של הדס רפופורט, אם חד־הורית לשלושה בנים אשר פעם אחר פעם אנשים זרים היו תופסים בשוגג את המקום המיועד להם בבית הכנסת. עד שבליל שבת אחד נכנסה האם אל עזרת הגברים, ודיברה מול הקהילה כולה: "אתם רואים את המקום הזה? זה המקום של הבן שלי. זה מקום מקודש. לבן שלי אין אבא בבית הכנסת. אבל יש לו אמא. אמא שעובדת בימי שישי, מבשלת ומתייצבת בתפילה כדי לתת דוגמה אישית. גם בשעון חורף. אני לא מאחלת לאף אמא לעמוד בניסיון הזה. אני לא מבקשת רחמים. אני חזקה מספיק. אני מבקשת מה שמגיע לנו בזכות ולא בחסד. שילמתי על המקום הזה בדיוק כמוכם. אני לא מוכנה שהבן שלי יבכה בבית כי תפסו לו את המקום. אני מבקשת רגישות. שאם תראו שמישהו בתום לב מתיישב במקום שלו, תבקשו ממנו לזוז. הבן שלי ילד, הוא לא יבקש בעצמו. אני בטוחה שבזכות התפילות של הבן שלי, שערי שמיים ייפתחו גם עבורכם".
הבעיה המקומית של הדס נפתרה, אבל היא רק קצה הקרחון של אתגר גדול הרבה יותר העומד בפני ילדים לאמהות חד־הוריות, שאין מי שילווה אותם בעזרת הגברים. ושל אתגר דומה, במידת מה, של ילדות שמתפללות בעזרת הנשים בשעה שאמהותיהן נמצאות עם ילדים קטנים בבית (האם זו מציאות תקינה? לכך נקדיש אולי כתבה נפרדת. אך היא ללא ספק מציאותית).
"בחג השבועות אני מקדיש את כל הלילה לשיעורים לילדים", אומר הרב רימון, "וברוך ה' בתפילת ותיקין יש כל שנה בערך 250 בנים ו־150 בנות, רובם הגדול ילדים וילדות. ואז, כשבית הכנסת עומד לרשותנו, אני עומד על הבמה ומסביר מה עושים בכל שלב ובאיזה עמוד לפתוח. לפני תפילת 'אקדמות' אני מעודד אותם ומספר שאנחנו הולכים לומר כמה מילים בארמית אבל עוד מעט זה ייגמר אז לא להתייאש. הייתי רוצה לעשות כך בכל שבת, ולהפוך את בית הכנסת לנגיש עבור כולם. אבל כבר היו מי שנזפו בי על כך שזה מוזיל את בית הכנסת שלנו, אז בינתיים אני מסתפק בכמה מילות תיווך בזמן ההגבהה והגלילה של ספר התורה, שבהן אני מנסה להסביר לכל הילדים למה כדאי להם להקשיב השבוע להפטרה".
