בין אסון לשעשוע: כשהמילים הולכות לפתע לאיבוד

מה שמדאם סֶלד, מישקה, מאבדת – אלה המילים. אובדן המילים הוא תופעה ניוונית מוכרת, בעיקר בקרב זקנים: הם מנסים לומר מילה, ופתאום היא איננה. זו איננה תופעת ה"עומד לי על קצה הלשון", אלא איבוד מוחלט של מילים, או שימוש במילים חילופיות־מומצאות במקום המילים שנעלמו. ברפואה קוראים לזה אפאזיה שפָתית, שַתֶקֶת בעברית. עבור אישה כמו מישקה, שכל חייה סבבו סביב המילים, אובדן כזה הוא נורא במיוחד. הוא גורם לחוסר ביטחון, חרדה, סיוטי לילה, ובהדרגה אובדן של יכולות חברתיות ופיזיות. מארי, חברתה של מישקה, מקבלת קריאה ממוקד החירום ומגיעה במהירות. היא מוצאת אותה רתוקה עדיין לכורסתה. "מה קרה?"; "אני לא יודעת, אני פוחדת". מישקה אינה יכולה להמשיך להתגורר לבד בביתה, והיא חייבת לעבור למקום אחר. לדיור מוגן לקשישים.

שתי דמויות עיקריות מלוות את מדאם סֶלְד במקומה החדש: מארי, החברה הצעירה שלה מהבית, וזֵ'רום, קלינאי תקשורת, שתפקידו לסייע לה להתמודד עם הבעיה הרפואית ואולי לעצור את ההידרדרות במצבה. הספר מחולק ל"פרקי מארי" ו"פרקי ז'רום", שמסופרים לסירוגין מבעד לעיניהם של מארי ושל קלינאי התקשורת. מארי מכירה את מישקה מאז ילדותה. היא הייתה בת יחידה לאם יחידנית שכנראה גם לקתה בנפשה, וביתה של מישקה היה עבורה כבית שני: היא ישנה שם לפעמים, אכלה שם לעיתים ארוחת בוקר או ערב, ומישקה גם תרמה לה בגדים, משום שהאם החולה לא יכלה לספק לילדתה בגדי חורף. עבור מישקה, רווקה שהיו לה סיבות לא לרצות בילדים, מארי הייתה בת תחליפית, שמילאה את החסר באהבה ובמגע.

גם ז'רום, קלינאי התקשורת, קושר קשר מיוחד עם מדאם סלד. הוא עצמו רווק לא כל כך צעיר, אבל שופע חום ואמפתיה. "כשאני פוגש (את המטופלים שלי) בפעם הראשונה, אני תמיד מחפש את התמונה של ה'לפני': מאחורי המבט המצועף, הגוף השפוף או המכווץ… אני מחפש את הגבר או האישה הצעירים שהיו. אני אומר לעצמי: (גם הם) אהבו פעם, צעקו, עלו בדהרה במדרגות, רקדו כל הלילה… זה נוגע ללבי".

לאתר את המצילים

לצד החברים המעטים, התומכים במישקה ואוהבים אותה, ישנה "המנהלת המרשעת": דמות מסויטת שנוזפת ומעליבה ופוגעת; טיפוס של מנהלת מוסד שכל מעייניה נתונים לשמירת יחסיה הטובים עם השלטונות, עם מחלקת הרווחה ועם חברות הביטוח שמהן מתקבל המימון לאחזקת המטופלים בדיור המוגן. באחד המפגשים האלה מגלה המנהלת תקיפות וקוצר רוח. היא רוצה לדעת מה תוכניותיה של מישקה, והאם היא מתכוונת להישאר במקום עד סוף חייה. מישקה מודה שאינה יכולה לעזוב, והמנהלת אומרת: "אם כך, תצטרכי לעשות מאמץ… לסדר את המיטה שלך כראוי, לא כמו נערה מתבגרת… לשתף פעולה בתרגילים… שאת מסרבת בעקשנות לבצע". היא תוקפת את מישקה על בקבוק הוויסקי שהיא מסתירה, ובמפגש הבא, בחריפות רבה עוד יותר, על עבירות מפורשות נוספות שעליהן הגיע מידע מודיעיני ממכתב אנונימי, כמו כדורי השינה שהיא מחביאה במגירה.

מותשת מהנזיפות ובתקווה להבהיר למנהלת את מצבה, מישקה מספרת למנהלת את סיפור חייה: היא יהודייה, פליטת שואה. כשהייתה בת שבע, ב־1940, אחרי כיבוש צרפת על ידי הנאצים, אימהּ נמלטה איתה מפריז דרומה. אבל כשהבינה שלא תצליח לגונן על הילדה ולהציל אותה, אימה מסרה אותה לזוג צעיר שנקרה בדרכה, בבית הראשון בכפר שאליו הגיעו. שם נשארה הילדה עד סוף המלחמה, ואז אספה אותה משם בת דודתה שנמלטה לשווייץ בזמן המלחמה. בת הדוד גידלה אותה, מימנה את לימודיה וכל השאר, ושנים רבות אחר כך, לפני מותה, "היא סיפרה לי על האנשים הצעירים האלה, שסיכנו את החיים שלהם כדי להציל את חיי שלי… היא לא ידעה כמעט כלום על השנים שהייתי איתם, רק שהם גידלו אותי כאילו הייתי בתם" .

לאחר שעברה לגור בדיור הסיעודי, החלה מישקה לחפש אחריהם. היא זכרה שקראו להם ניקול ואנרי, אבל לא ידעה את שם המשפחה שלהם. היא פרסמה מודעות בעיתונות, אך ללא שם משפחה לא היו לה סיכויים למצוא אותם. אבל היא עדיין מקווה "למצוא אותם. כדי שאוכל להסתלק". שאיפתה היא למות בידיעה שהודתה להם על הצלתה. אבל המנהלת המרשעת פוסקת בחריפות: "אני מבינה טוב מאוד, מדאם סֶלד, את מרגישה חייבת… (אבל) זה מאוחר מדי. את לא תהיי הראשונה שמסתלקת מן העולם עם חוב!". ובהתייחסות לכדורי השינה המוסתרים היא מוסיפה: "דבר אחד שיהיה ברור: מתי תסתלקי, את זה אני אקבע!"

המפגש הזה מהווה נקודת מפנה: המפגשים הקודמים ביניהן נדמו למציאות, לעימות אמיתי עם דמות בשר ודם. אבל במפגש הזה מישקה – וגם אנחנו – מבינים שאלה הם סיוטי לילה, המבטאים את החרדות שממלאות אותה נוכח ההבנה שסופה קרב ושלעולם לא תוכל לשלם את חובה למציליה ולהודות להם. כאן מחולל קלינאי התקשורת, ז'רום, נס קטן ומעניק לה את החסד שבזכותו תוכל מישקה להשתחרר סוף סוף מתחושת האשם והתסכול ולהיאסף ברגיעה אל אחריתה.

דֵלְפין דה־ויגאן לוקחת את קוראיה למסע ספרותי לא קל. יכולת החדירה שלה לנפש הגיבורה וההזדהות שלה איתה מרשימות מאוד, ואולי משום כך בני דורה של מישקה יתקשו לקרוא את הספר.  אבל הסופרת מקלה על הקוראים באמצעות חוש ההומור והסרקזם שלה, שכולל את מופעי האימים של "המנהלת המרשעת". גם אסונה של מישקה הופך מקור לשעשוע: כשמישקה מאבדת את המילים, יוצאות לה מילים חילופיות חסרות הקשר ומשעשעות, שמעלות חיוך אצל הקורא. כך למשל, כשהיא מבקשת שלאחר הלווייתה יערכו סעודת הבראה קלה, ויגישו "תכריכים עם דג סלמון" – הכוונה היא כמובן לכריכים. גם הבחירה ליצור מרחק התבוננות גילי בסיפור, ולתאר את שקיעתה של הקשישה דרך עיניהם של שני בוגרים־צעירים – מארי וז'רום – מרככת מעט את הקושי, ואולי מרמזת שקהל הקוראים המיועד הוא דווקא בני דורם של אלה.