הַבֹּקֶר רָאִיתִי בַּגִּנָּה שֶׁלִּי צֶמַח חָדָשׁ. עִם גִּבְעוֹלִים וְעָלִים יְרֻקִּים כְּמוֹ לִשְׁאָר הַצְּמָחִים. אֲבָל… הוּא לֹא פּוֹרֵחַ! אַף פַּעַם לֹא גִּדַּלְתִּי צֶמַח כָּל כָּךְ מוּזָר… אֲנִי מְטַפֵּל בּוֹ הֵיטֵב, כְּמוֹ שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ. אֲנִי מַשְׁקֶה אוֹתוֹ כָּל בֹּקֶר וְכָל עֶרֶב. אֲנִי מְטַאֲטֵא סְבִיבוֹ אֶת הֶעָלִים שֶׁנּוֹשְׁרִים. זוֹ עֲבוֹדָה דֵּי קָשָׁה!… לָמָּה אַתָּה עֲדַיִן לֹא פּוֹרֵחַ? אֲנִי שׁוֹאֵל אוֹתוֹ… אוּלַי אַתָּה לֹא יוֹדֵעַ אֵיךְ פּוֹרְחִים? אֲנִי אֲלַמֵּד אוֹתְךָ. נִרְאֶה לִי שֶׁהוּא לֹא מֵבִין
לכאורה קל לזהות ששני הגיבורים הראשיים בספר "למה אתה לא פורח?" הם דוב חובב גננוּת וצמח מוזר, סרבן פריחה, שאותו הוא מבקש ללמד איך להידמות לשאר הפרחים בגינתו. אבל תוך כדי הקריאה מתחוור שהגיבור הראשי האמיתי של "למה אתה לא פורח?" הוא האיור הנהדר של הספר, שחושף שוב ושוב, מתחת לשכבת הטקסט הנחמדה אך הבנאלית למדי, את לב ההתרחשויות, הפרוע, המפתיע ומלא הברק.
העובדה שאותה יד שכתבה את הסיפור היא זו שאיירה אותו, פועלת כאן לטובתה הגמורה של היצירה החמודה הזאת. האיורים מטילים אור חדש על הנעשה, והודות להם הופך הסיפור למסע רצוף הפתעות של חוכמה ותשומת לב. כך למשל, בזמן שעל פני הקרקע מנסה הדוב הגנן להבין מה פשר הגבעולים המשונים שצמחו בגינתו, מתחת לפני הקרקע מתגלה שמדובר בגזר ענקי, ובמקביל לניסיונותיו הנואשים של הגנן להפוך את הגבעולים האלה לפרח – בעולם התת־קרקעי שמתגלה באיורים מתקבצת משפחת ארנבים נחושה ונלהבת שמכרסמת בגזר כמוצאי שלל רב. זה גילוי מצחיק, מלא אירוניה, שגם ילדים קטנים ייטיבו לזהות ולהבין, גילוי שהופך את כל קוראי הספר לשותפי סוד.
ע. הלל כבר היטיב לנסח את מערכת היחסים הייחודית הזאת, כאשר קבע כי "ספר ילדים ללא ציור הוא כמו ספר ילדים ללא טקסט, ללא מילים. אין דבר כזה. אני לא רואה בדבר הזה שתי אמנויות נפרדות אלא שני נחלים המתנקזים לאותו נהר". דבריו מקבלים חיזוק ממשי בין דפיו המצחיקים של "למה אתה לא פורח?", שהפנים את תפקידו החשוב של האיור בספר שנכתב עבור קהל קוראים־שאינם־קוראים. המראות, הכתמים, הקווים והמשמעות שנולדת מתוך הצירוף של כל אלה, ממלאים בספרים לגיל הרך את אותו תפקיד שעיצורים, תנועות וסימני פיסוק ממלאים בספריהם של אנשים בגיל קריאה.
בהיותו סיפור היברידי כזה, כלומר, סיפור הרוחש חיים בעת ובעונה אחת בשני הרבדים – הטקסטואלי והוויזואלי – הוא מעורר מחשבות מעניינות על אודות הפער בין מה שגלוי לעין ובין התמונה השלמה, ועל תפקידה של נקודת המבט בבירור האמת. אבל כל המחשבות האלה מתנסחות ללא כל הנחיה או תיווך מצד המחברת. הן עולות מאליהן, מתוך היצירה, וכך הן ניצלות מלהפוך למעין מוסר השכל טרחני שעלול היה להתלוות להן, לו היו מפורטות במפורש. במקום זאת נפרש לפנינו סיפור שלם, מלא חן ונחישות, ממיס הגדרות וקטגוריות, שיש בכוחו לשכנע אפילו גזר לפרוח.
