במהלך ארוחת צהריים, בעלה של פאולה מספר לה שלאחר חמש־עשרה שנות חיים משותפים הוא עוזב את הבית לטובת אישה אחרת. עוד לפני שהיא מעכלת את משמעות האסון המתרגש עליה, פוקד את פאולה אסון נוסף. לאחר ההודעה הדרמטית בעלה יוצא מהבית ונהרג בתאונת דרכים, וכך משאיר אותה לעד לשאת בו־זמנית שני תארים מפוקפקים: אלמנה ונבגדת. כל אחד מהאובדנים הללו היה יכול לשמש נקודת מוצא לרומן עב כרס בפני עצמו, על הדרכים שמוצאת הגיבורה לשקם את עצמה. צירופם יחד יוצר תמהיל חדש.
פאולה סיד, רופאת יילודים בת ארבעים ושתיים שאין לה ילדים משלה, נאלצת להתמודד עם עצב המוות הנמהל בזעם כלפי בעלה, מאורו. הבגידה מצֵלה על מערכת היחסים הארוכה שלהם, ולפאולה אין ברירה אלא לפקפק באמיתות חייהם המשותפים. האדם היחיד שיכול היה לשפוך אור על הכול, כבר איננו. ומכיוון שפאולה מתביישת לספר אפילו לקרובים לה ביותר שמאורו נטש אותה שנייה לפני שנהרג, תחושת הבדידות שלה רק מעמיקה ככל שחולף הזמן.
החטא ועונשו
הסופרת הספרדייה מרתה אוריאולס הצליחה להתחמק מקלישאת העלילה הנדושה – גבר הנוטש אישה לטובת אישה צעירה ממנה ומפרק את כל עולמה – בזכות הטוויסט העלילתי הנוסף של תאונת הדרכים. בגידת הבעל ומותו השרירותי הם מימוש של החטא ועונשו; הבעל הבוגד נענש בכך שהוא מקפח את חייו כשפוגעת בו מכונית. אלא שבחירתה של אוריאולס שמאורו, הבעל המת, ישמש כדמות הנבל ברומן, סיבכה אותה.
הנבל, או בשמו המקצועי האנטגוניסט (אף על פי שבמקרה של מאורו, נבל בהחלט הולם אותו), הוא הכוח שעומד בדרכו של הגיבור ומפריע לו להגשים את מטרותיו וחלומותיו. מאורו המת עומד בדרכה של פאולה לבנות מחדש את חייה ההרוסים. היא מתקשה לשוב לשגרה וליצור אינטימיות עם אחר, וכך היא מתארת את כישלון ניסיונה להתחיל קשר חדש: "… כבר סוכם שעכשיו לא יהיו גילויי חיבה, שבאותה הנחת ראש על הגוף שלי ייחשפו התמימות שלו והאשמה שלי; כבר אז סוכם שאדמיין שמאורו בחיים ושמתאפשר לי לחוות את כל הסצנה ושאני אביט בו במבט של נקמה, בודדה לגמרי וחלולה לחלוטין".
דמותו של מאורו, הנוכח הנעדר, דומיננטית מאוד ברומן. לעיתים קרובות זולגת המספרת מגוף ראשון אל פנייה בגוף שני נוכח אל בעלה המת, כמי שנותר האדם הקרוב ביותר לנפשה, שמתוך הרגל היא ממשיכה לשוחח איתו בדיאלוג חד־צדדי: "ואני עדיין מטעינה את הטלפון הנייד שלך ומשאירה אותו על סוללה טעונה במאה אחוז ואחר כך ממתינה שתתרוקן בשלמותה, כאילו היית פה באמת והדברים הטריוויאליים הם שמחזיקים אותך בחיים".
אלא שמאורו כאנטגוניסט נותר חיוור וצנום, ולכן גם כוחות החיים של פאולה אינם מתממשים באופן מיטבי, והשינוי שחל בה בסוף הרומן הוא מינורי מאוד. היא מצליחה להשלים עם מותו של בעלה חובב הצמחים, ובאופן סמלי ומטפורי עוקרת את העשבים השוטים שצמחו בגינתו במרפסת, ושותלת חדשים. היא משפרת את הקשר האינטימי עם אביה לאחר שנים שבהן חצצה ביניהם חומת שתיקה: "חידוש מספר שתיים בחג המולד המוזר הזה: אב ובתו מגינים באנוכיות על המעגל הקטן והלא חדיר שלהם. אף אחד לא יכול כמותם להבין מה משמעותה של הבלעדיות שיש להם זה כלפי זה. מדובר ברגש חדש לגמרי… ".
ככל שהרומן מתקדם, פאולה חושפת עוד פרטים על הבגידה ועל האישה האחרת באמצעות פריצה לטלפון הנייד של מאורו. היא מגלה לתדהמתה שהרומן לא היה מזדמן, וכי השניים תכננו מאחורי גבה עתיד משותף. אך הקשיים שמערים מאורו על חייה של פאולה אינם מתפתחים אלא נשארים סטטיים; שום שינוי מהותי אינו מתרחש, ולכן העלילה כולה אינה מצליחה להתניע.
גורלו של הרופא הספרותי
במהלך הרומן דווקא ניטעו כמה הזדמנויות שהיו יכולות לרומם את קו העלילה האופקי הזה, להגביר את קצבו האיטי ולהפוך אותו למותח. אחת מהן מתרחשת כאשר אימו של מאורו מתקשרת לפאולה ומבקשת ממנה לבוא ולחתום על מסמך נוטריוני כדי להפוך ליורשת הרשמית של נכסיו. פאולה מחליטה להתנער מהתואר וגם מהרכוש, וחבל. הסצנה הזו הייתה יכולה לשמש מקפצה שממנה תצא הגיבורה למסע משחרר ותפורר מעט את סטטוס האלמנה הממורמרת. זה לא קורה, וגם לא אירועים מסעירים אחרים. את שנת האבל הראשונה בחייה כאלמנה בוחרת פאולה לבלות בעיקר במשמרות אינסופיות בבית החולים, בדייטים כושלים עם גברים ובאירועים משפחתיים, הכול בשביל לנסות לשכוח את מועקתה, או כפי שניסחה יפה המחברת: "אדם מחביא את הריסות החיים שלו היכן שרק אפשר".
אף על פי כן, הקריאה ברומן מעניינת בשל כמה בחירות מרעננות של המחברת. אחת מהן היא לבחור בגיבורה רופאה. אינני זוכרת עוד גיבורה ספרותית שעובדת כרופאה בבית חולים, אישה ששגרת העבודה שלה כוללת לעיתים הכרעות בין חיים ומוות ושיש לה הכנסה יפה וביטחון כלכלי. המקצוע שהסופרת תפרה לגיבורתה מנפץ את התדמית הבנאלית של האישה החלשה הננטשת, שכל עולמה סבב סביב בן זוגה הנוטש.
ופה המקום לומר כמה מילים על גיבורים רופאים בספרות ובקולנוע. קיימת קונבנציה חברתית לגבי אופיים הנעלה של רופאים, ומרתק איך כבר לפני מאה ועשרים שנה ניקב צ'כוב (שהיה רופא בעצמו) את בועת הפאסון הזאת כאשר עיצב את דמותו המשנית של צ'בוטיקין במחזה "שלוש אחיות" כרופא צבאי מזדקן ושתוי, שמתוודה על תעוקת הציפיות המוגזמות ממנו: "לעזאזל עם כולם… שילכו לכל הרוחות! הם חושבים שבגלל שאני רופא אני יודע לרפא, אבל אני לא יודע שום דבר. שכחתי את כל מה שידעתי. אני לא זוכר כלום, שום כלום".
על ברכי אותו רעיון של שבירת ציפיות מוקדמות, שודרה לפני שנתיים דרמה טלוויזיונית מרשתHBO , בשם "היית צריכה לדעת" (המבוססת על רומן מאת ג'ין הנאף קורליץ) ובה חייה היציבים של פסיכולוגית ניו־יורקית (בגילומה של ניקול קידמן) מתערערים לאחר רצח מחריד של אחת ממכרותיה, ולאחר שבעלה הרופא המסור (בגילומו של יו גרנט) נעדר. למרות סמיכות האירועים בין הרצח להיעלמות, לא הצופים ולא האישה חושדים שהבעל הרופא הוא הרוצח.
פאולה היא אישה רופאה, שהמקצוע שלה מציב כאמור רף שלם של ציפיות לגביה, והיא אכן מתגלה כדמות לא שגרתית. מצד אחד היא רופאת יילודים שמטפלת בפגים במסירות, ומצד אחר היא חסרת ילדים משלה והסטטוס האל־הורי מאפשר לה להתבונן במבט מעט מפוכח ומרוחק על ההורות המגוננת מדי הנהוגה בימינו. כך למשל, היא מתארת סצנה שבה היא מתנדבת להחליף חיתול לשתי האחייניות הקטנות שלה. "הילדות נראות לי ענקיות לעומת הילדים שלי במחלקה… השפה שלהן, העשויה קולות שונים, מרגיעה אותי, כמו התלתל הקטן והמעודן שיש לאחת מהן על העורף. כעבור זמן מה אני חוזרת אל חדר האוכל עם שתי הילדות ומוסרת אותן לאמותיהן, שכבר התחילו לדאוג. האמהוּת היא כנראה הדבר הזה, אני אומרת לעצמי, הדאגה הקבועה הזאת".
החיים נחצים לשניים
רגישותה של פאולה מאפשרת לה לקרוא את המציאות ואת הדמויות הסובבות אותה בדיוק ובכנות. כך למשל היא מתארת את עוצמת נוכחותו של רופא בכיר בצוות שלה: "לפני שהוא הולך הוא קורא לי למשרד הקטן שמאחור, זה שזגוגיותיו כהות. הוא גבר גבוה וזקן, והחדר מתכווץ כשהוא בתוכו". ומיד אחר כך, באותה שבריריות המאפיינת אנשים שהתרגש עליהם אסון, היא מתמרמרת בהתעניינותו המאוסה, הפטרונית והבלתי פוסקת בשלומה: "הוא מרפה את כתפיו כאילו הוא מנסה לגרום לי להבין שאנחנו יושבים כאן כי הוא דואג לי וכדי להזכיר לי שכולו אוזן. הוא לא קולט שאני מפרשת זאת כאקט אנוכי שבעזרתו הוא בסך הכול מבקש למצות את החובה שלו. החביבות הפכה אותו לאגואיסט שאפתן" .
על פי אפיון העלילה של אריסטו, אם אחד החלקים בעלילה של סיפור יוזז או יוסר, היחידה כולה תתפרק. בעלילה האופקית של "ללמוד לדבר עם צמחים" אין חלק שהזזתו הייתה מפרקת את העלילה. במובן הזה, זהו יותר ספר הדרכה לנשים אלמנות כיצד להשתקם מחורבות חייהן בשנת האבל הראשונה מאשר עלילה ספרותית. ובכל זאת, הקריאה בו משתלמת גם מפני שבכתיבתה היפה מצליחה הסופרת ללכוד תובנות אמיתיות הנוגעות לאבל, תהליך שכולל שורה ארוכה של פרידות. הרומן נפתח בפרולוג שכותרתו "לפני" ומתאר יפה את התום לפני פלישת המוות, ונסגר באפילוג "אחרי". אמנם זוהי חלוקה מלאכותית מעט, אבל היא מיטיבה להמחיש כיצד עבור אנשים שאיבדו את קרוביהם החיים נחצים לתקופה שלפני האסון ולאחריו, כאשר נקודת הזמן של האסון עצמו הופכת לנקודת האפס של הספירה החדשה.
אבל אולי התובנה החשובה והמקורית ביותר נוגעת לצורך התרפויטי בגילוף הזיכרונות האישיים ובעיבודם מחדש כך שיעזרו להתמודד עם אתגרי ההווה. במובן הזה טמון יתרון בהישארות לבד; לא יהיה מי שיתמקח על אמיתותם של הזיכרונות, והם יישארו באזור הדמדומים הערפילי והגמיש שבין הדמיון לזיכרון. "הזיכרונות הם חומר רך וקל לתקן אותם, אדם יכול לגלף בהם את החלקים העודפים ולהוסיף להם רקע שונה, להתמסר למידות הרעות של הזמן שלנו ולייפות אותם, לשחק עם פילטרים שיעשו אותם מושכים יותר וליצור עבר מוזמן שיתאים להווה בשר ודם, שבו אין צורך להיות בעלי דרישות רבות מדי, כי איש לא יעבור בבדידות שלנו כדי להזכיר לנו שהצל ההוא לא היה שם ושהפינה ההיא הייתה מוארת יותר".
