"זה היה צירוף מקרים של זמן ומקום, וגם של חברים ששמעו שאני חושב לדחות את ההצעה ושכנעו אותי, בצדק, שאין לי מה להפסיד מלנסות, ושלא אומרים לא למשהו כזה מסקרן. מצד שני השדר הברור שקיבלתי מהבית היה 'אל תעשה את זה – הם הרעים'. לא ראיתי אף פעם תוכניות ריאליטי, אבל ידעתי שערוצים מסחריים לא ירצו בטובתי אלא בטובת הכסף שלהם. בסוף הלכתי על זה כי הבנתי שיהיו לי דלתות יציאה בהמשך הדרך, ואם לא יהיה לי נעים או שארגיש שעושים בי שימוש לא טוב אוכל ללכת".
בדיעבד השד לא היה נורא, וגרדי החל ליהנות מהמשחק והפך לאחד המועמדים המבטיחים של העונה. "גיליתי שיש לי הרבה מרחב יצירתי ויש לי הרבה מרחב לעשות משהו שאני אוהב", הוא נזכר. "המשחק עצמו היה לי ממש כיף, יכולתי לעוף על כנפי הדמיון, ונהניתי גם מהחברות שנוצרה עם שאר המתחרים. אחד החששות שלי היה שההפקה תלחץ אותנו למריבות או חיכוכים, אבל ממש לא ניסו להוציא איזה משהו רע בין המתמודדים. הרגשתי בדיוק הפוך, שרוצים שנהיה חברים ושנעשה אוכל טוב. מצחיק שיש סטריאוטיפים על תוכנית אוכל, אבל בכל אופן הסטריאוטיפים נשברו".
כשסיפרתי לאמא שלי שאני הולך לתוכנית היא אמרה לי: 'אני מפחדת שאתה מתרחק משורש הנשמה שלך'. היא התכוונה להגיד שזה מקום שהוא בדיוק הפוך ממה שאנחנו רוצים לעשות בעולם – לקדש ולקדם נושאים חברתיים"
אתה לא מרגיש שהשתמשו בך כגימיק או משהו כזה?
"אני בטוח שכן, פה ושם, אבל אני גם יודע שממש לא רק. בחלק מהדברים שבי משתמשים כגימיק אבל לא התקבלתי לתוכנית בגלל זה, אני יודע שהייתי שם כי בישלתי טוב. הצבעוניות שאולי תורמת מבחינת ההפקה לתוכנית היא לא על חשבון יכולות הבישול שלי או במקומן, אלא בנוסף".
חשבת שתגיע עד חצי הגמר בתוכנית?
"וואו, האמנתי בעצמי שאני יכול, אבל זה לא היה לי באמת במחשבה לאורך התוכנית. כשנכנסתי היה לי קל לדמיין את עצמי אפילו מנצח, במין חלום פשוט כזה, מחשבה תמימה, אבל בכל יום הגעתי בתודעה שיש מצב שזה היום האחרון שלי שם".
לצד זה, הוא אומר שגם ידע שהוא מבשל טעים, ושהוא יכול להצליח. "אחד הדברים החשובים הוא שאפשרתי לעצמי לעשות את זה, ללכת רחוק מאוד מהמקום הרגיל והנוח, להיות בפתיחות לחיים. הם זימנו לי משהו ואמרתי לו כן. זה היה חזק מאוד. עשיתי משהו שאני אוהב ובלי יותר מדי יומרות, וראיתי שכשזה נכון דברים קורים, ובלי הרבה מאמץ. זה שיעור לחיים".
גרדי, שחגג לאחרונה 31 ("אני עוד צריך להתרגל לגיל החדש"), גדל בקיבוץ העירוני בגילה "בית ישראל", במשפחה של חוזרים בתשובה. החינוך שם חרת על דגלו פשטות, עזרה לזולת ותודעה סוציאליסטית ודתית ששואפת לבנייה של חברה מתוקנת. כל אלו הפוכים מריאליטי הבישול. הוא צוחק כשאני אומרת לו שהמרחק בין הקיבוץ לתוכנית נראה לי גדול בהרבה מהמרחק בין המרעה לאולפן. "בבית ישראל, ובבית של ההורים שלי בפרט, יש אמירה ברורה שלא עושים דברים שהם סתם, מחנכים ומכוונים לעשות טוב החוצה, להשתמש בכוחות שלנו כדי להוסיף טוב בעולם דווקא במקומות הלא זוהרים. לא עושים דברים בשביל קריירה או כסף או רק לכיף, אלא כדי להיטיב עם מי שזקוק. לכן הריאליטי באמת רחוק מאוד מהראייה שגדלתי עליה. ההורים שלי חיים חיים פשוטים ומשקיעים את האנרגיות בתיקון עולם, וכשסיפרתי לאמא שלי שאני הולך לתוכנית היא אמרה לי 'אני מפחדת שאתה מתרחק משורש הנשמה שלך'. היא התכוונה להגיד שזה מקום שהוא בדיוק הפוך ממה שאנחנו רוצים לעשות בעולם, בריאליטי מבקשים לעשות כסף וליצור בידור זול, ובטח לא מקדשים או מקדמים נושאים חברתיים".
ואיך אתה חי היום עם הפער הזה?
"אז הפער באמת גדול, אבל בחיים שלי אני אוהב מקומות של מורכבות, שלא צבועים בצבע אחד. באופן כללי אני מאמין שאין שחור ולבן, והתוכנית קצת הצדיקה את האמונה הזאת שלי, כי אני רואה שגם שם יש לי יכולת לצאת לעשייה של טוב ושאם אני עם חוש ביקורתי ושליטה אז אפשר לנתב את הפלטפורמה הזאת למקומות שאני מרגיש שהם נכונים".
עם ההיכרות, הוא מספר, הבין פתאום שגם מפיקי התוכנית לא תרים אחר הרעל והצהוב. "הבנתי שאני לא רק נהנה, אלא שיש שם נקודות שמאירות. בסופו של דבר, כשהחששות ירדו, ההורים שלי הפכו למעריצים מספר 1. בתהליך שעברתי גם הם הבינו את המורכבות וגם הם ראו שלא באו להוציא איזה משהו רע ותככים ומזימות ובעיקר הם ראו שזה נותן לי עולם יצירתי ושדברים יפים יצאו החוצה".
אם יש לדוגמה עז דחויה בעדר, התפקיד שלנו במרעה הוא שהיא תתקבל אליו חזרה, אני לא אשקף עכשיו לבן אדם ולא אנסה לעשות הקבלות על עצמנו אלא פשוט אשאל איך אפשר לעזור לה לחזור לעדר. זו דוגמה אחת מרבות, יש כאן המון מראות לחיים שלנו"
חוץ מהלבוש הייחודי, גם העיסוק הלא שגרתי שלו, כרועה צאן וכמטפל בנוער באמצעות הקרבה לטבע, עורר סקרנות אצל צופים רבים. "מגיל צעיר הרגשתי לא שייך למסגרת בית הספר. כבר מהיסודי לא מצאתי את עצמי ורציתי כל הזמן לצאת החוצה ולהסתובב. הלמידה העיונית, הסטטית, הישיבה המתמשכת, העיסוק בנושאים שלא ממש עניינו אותי, הצורך להיות מרוכז כל הזמן במספרים ובאותיות שהתבלבלו לי, והישיבה בכיתה סגורה ומחניקה כשבחוץ עונות השנה משתנות, הקשו מאוד. למדתי בבית ספר מדהים ומכיל שנתן לי הרבה, אבל בכיתה י"א הגעתי לקצה, הבנתי שזה לא המקום שלי ועזבתי את הלימודים. התחלתי לעבוד בגינון וגיליתי כמה החוץ עושה לי טוב".
אחרי הצבא הוא הדריך במכינה בנחל־עוז, וגילה שהוא יכול להשפיע לטובה על בני אדם: "בסוף השנה הזאת היו לי שתי ידיעות חשובות ביד: אני עושה הכי טוב בעבודה עם אנשים והחוץ עושה לי הכי טוב. כבר אז הייתה לי מחשבה רומנטית שרעיית צאן יכולה לשלב את שני הדברים האלה, גם להיות בחוץ וגם לפגוש נוער, אבל עוד לא באמת הכרתי את התחום. אז במשך שנה הלכתי לחווה של זלצר בהר איתן בהרי ירושלים, ונגלה לי המרחב של המרעה עם כל מה שהוא מביא.
"יש עוצמה שונה ואחרת בהליכה בטבע, בלי שבילים ובלי הסחות והפרעות. זה כמו גן שעשועים ענק שמאפשר להוציא ולצבור אנרגיה. הזמן במרעה מתנהג אחרת. אני יכול פתאום להתבונן על העולם, ליצור, לגלף חתיכות עץ ולפסל אותן וללמוד את הצומח והחי שסביבי.
"אולי העבודה עם העדר היא הכי חשובה. אין עוד מקום שנותן תחושת ביטחון וכוח כמו להסתובב כשתחת ידך יש 200 עיזים, קשה אפילו להסביר את ההרגשה הזאת. העז היא חיה מאוד תקשורתית: אם לא טוב לה היא פשוט תברח, וכרועה אני צריך ללמוד איך לפנות אליה נכון, איך לאסוף את העיזים ואיך להגיע לכל אחת מהן. אחרי שראיתי על עצמי כמה המרעה הוא מרחב מרפא, עבדתי בכפר הנוער בימין־אורד במרעה יחד עם החבר'ה שבאמת הגיבו בצורה מדהימה ועברו תהליכים ממש טובים".
גרדי למד תרפיה בשטח בסמינר הקיבוצים, ובהמשך גיבש את התבנית שמתאימה לטיפול במרעה. "הרעיון הוא טיפול אחת לשבוע, שבו יוצאים מוקדם בבוקר למרעה ובמהלכו נפגשים עם צדדים שונים. במרעה אדם נמצא לבד עם העיזים והטבע. הזמן הזה, שבו איש לא שופט אותנו ומסתכל עלינו, מאפשר לרפא מקומות שביומיום נשארים מוסתרים.
"קצת קשה לי לקרוא לעצמי מטפל. אני בעיקר מנגיש את המרעה כדי שהנער יוכל לחוות ולעבור את מה שהוא צריך. אני מחזיק את המרחב, מכוון את הדרך, משגיח ששום חיה רעה לא תעשה שום דבר, שהנער או העיזים לא ילכו לאיבוד ושהוא ידע שהוא לא צריך להתמודד עם העדר לבד. זה לא טיפול פסיכודינמי, אני מלווה ומכוון כל אחד שמגיע. יש מי שהעבודה עם העיזים מושכת אותם, יש מי שעצם ההליכה במרחב חשובה להם, ויש אחרים. אני לא מושך לשום מקום בתוך זה, אלא מאפשר לכל נפש שמגיעה להתנסות ולהציף מה שנכון לה, ובאמת בכל פעם נוצר משהו אחר".
גרדי מסביר שהטיפול פועל בשלושה מישורים. הראשון הוא החיבור לשטח – זמן שהייה בטבע, מדורות, ליקוט ועוד. השני – טיפול בעדר: קשר אישי עם העיזים והכלבים וטיפול בהם. השלישי הוא עבודת הרועה – הובלת העדר במרעה בבטחה ופיתוח תחושת מסוגלות, תפיסת עמדת המנהיג ותחושת אחריות.
את הטיפול הוא מייעד לבני נוער, אבל לדבריו מגיעים גם מבוגרים, "שמחפשים דרך לא פורמלית לרפא מקומות בנפש. העיזים משקפות אינטארקציות חברתיות, ואנשים שמתמודדים עם סיטואציות חברתיות פוגשים את זה. אם יש למשל עז דחויה בעדר, התפקיד שלנו במרעה הוא שהיא תתקבל אליו חזרה. לא אשקף את זה לאנשים ולא אנסה לעשות הקבלות על עצמנו, אלא פשוט אשאל איך אפשר לעזור לה לחזור לעדר, איך לחזק אותה ולגרום לשאר העיזים להסכים לכך.
"זו דוגמה אחת מרבות, יש כאן המון מראות לחיים שלנו. אני חושב שזה כמו ספר משלים גדול: יש בו המון סיפורים ואירועים, ואנחנו צריכים להתבונן וללמוד מהם".
כשאתה מדבר על המרעה ועל הטיפול הכול נשמע מרגש ומעניין, ובכל זאת הנוכחות שלך בתוכנית והדיבורים האלה מעוררים התנגדות אצל אנשים רבים. רותי ברודו היא רק דוגמה.
"אנשים שלא יודעים להתמודד עם מורכבויות מבטלים את מה שיוצא להם מהמסגרת. חושבים שאם אתה רועה צאן אתה חייב להיות מסריח מעיזים ולהסתובב בלי טלפון או לחיות בלי חשמל. באותו אופן, אם אתה גר בתל־אביב אתה חייב להיות כזה וכזה. בחיים שלי נהניתי מהמורכבות. אני יכול להיות רועה צאן ולאהוב את החיים בעיר, ולצאת לפאב בירושלים בלילה. אין פה שום סתירה מבחינתי. אני חושב שדווקא מי שקשה להם לראות מורכבות קיבלו משהו מזה שראו אותי על המסך, גם אם בהתחלה זה עורר התנגדות או אי אמון".
דווקא לגרדי עצמו לא פשוט לראות את עצמו על המסך. "אני בהתמודדות", הוא אומר, ומספר שהתקשה לשמוע את עצמו מציג את עצמו שוב ושוב כרועה צאן. "במובן מסוים, בעריכה הדמות שלי קצת הצטמצמה לדבר הזה. חוץ מזה, קצת מוזר לראות את ההתרחשות שם, כי אני נמצא כבר במקום אחר".
"אחת הקפיצות ברמה של הבישול שלי הייתה הבנה עמוקה מאוד גדולה של המוצרים המעולים שיש בשטח. כשאני במרעה אני מבשל ואוכל פשוט ממה שיש, אני לא טהרן וזה לא שאני משתמש רק בדברים אקולוגיים, אני יודע להכין אוכל טעים גם במטבח מתועש אבל אני מרגיש שהמטבח שבו אני הכי מוצלח הוא בחוץ"
ובכל זאת, במבט לאחור גרדי גאה בחוויה: "לא נכנסתי לפניות לא טובות", הוא אומר. "לאורך התוכנית הצלחתי להיות שם עם עצמי בלי לנסות ללכת בעקבות מה שאנשים רוצים. אני חייב להגיד שהתחושות השתנו מאוד במהלך הזמן. מרגע שהתוכנית עלתה הכול השתנה. לבשל זה הכיף שלי והאהבה שלי, אז היה לי קל לא להתעסק במצלמות. אבל כשהתוכנית עלתה, פתאום זאת הייתה חוויה אחרת. אני ממש לא מתחרט ומאפשר לי לחוות את המורכבות, כרגע הצפייה מזמנת לי הרבה דברים אחרים ומיוחדים שלא היו קורים בלי זה. מצד שני, החיים שלי במרעה ובחווה ממשיכים, וברור לי שהתחושה שתשומת לב מופנת אליי תסתיים יחד עם התוכנית".
יש משהו שאתה מצטער עליו?
"אני חושב שלא, אבל אני עוד בחששות מההשלכות וממה שזה יעשה לי לחיים. אני לא מצטער בכלל על מה שעברתי בתוכנית, אבל מאז שהשידורים התחילו אני פתאום 'משהו', ואז אנשים נכנסים לחיים שלי. זה מוזר וגם זר לי. בכל אופן, אני מקווה שזה יעשה טוב ויביא אור.
"עם ההיכרות הבנתי שהם לא מחפשים רעל וצהוב ושאני לא רק נהנה אלא יש שם נקודות שמאירות. בסופו של דבר, כשהחששות ירדו, ההורים שלי הפכו למעריצים מספר 1"
"אני בהתפתחות ובתהליך אישי בזכות התוכנית, אבל ממש לא רוצה שהדבש של הפרסום והריאליטי ימשוך אותי או ידבק בי יותר מדי. אני רוצה להתפתח, אבל פתאום מופעלים עליי לחצים ומגיעות אליי הצעות גדולות כאלה, פתאום מבקשים שאבשל שם או אצטלם לזה, ואני מנסה לדייק: מה מקדם ומוסיף טוב, ומה פחות".
איך הגעת לתחום הבישול?
"בישול תמיד היה חלק ממרחבי היצירה הכי חזקים שלי. מגיל צעיר אהבתי לראות אנשים מבשלים. אומנם לא נתנו לי להיכנס למטבח בבית, כי עשיתי הרבה בלגן, אבל זה דגדג לי מאוד. אני אוהב לבשל ואוהב לאכול, ומשלב מוקדם חלמתי על מנות. המוזה שורה עליי בכל מה שקשור לאוכל – מה מתחבר למה ואילו תבלין או צורת בישול מתאימים. כשהתחלתי לעשות את זה פשוט ראיתי שזה כיף לי, ושיוצא אוכל טעים. אני לא מאלה שתמיד היו במטבח, ועכשיו בעקבות מאסטר שף אני כן חושב להיכנס קצת לעולם הזה – אולי להמשיך עם עבודת המרעה ובמקביל להתחיל לבשל בשטח על בסיס ליקוט ואוכל על מדורה בחוץ".
תוך כדי השיחה הוא קוטף חרוב וטועם אותו, מדגים ליקוט. "עד לפני כמה שנים לא הבנתי מה הקטע של החרובים. עכשיו הם בשיאם, בכלל זאת עונה מעולה לליקוט, יש מלא אוכל בטבע עכשיו.
"אחת הקפיצות ברמת הבישול שלי הייתה הבנה עמוקה מאוד וגדולה של המוצרים המעולים שיש בשטח. כשאני במרעה אני מבשל ואוכל פשוט ממה שיש. אני לא טהרן, זה לא שאני משתמש רק בדברים אקולוגיים. אני יודע להכין אוכל טעים גם במטבח מתועש. אבל אני מרגיש שהמטבח שאני הכי מוצלח בו הוא בחוץ.
"אחת הקפיצות ברמת הבישול שלי הייתה הבנה עמוקה מאוד וגדולה של המוצרים המעולים שיש בשטח. כשאני במרעה אני מבשל ואוכל פשוט ממה שיש. אני לא טהרן, אני לא משתמש רק בדברים אקולוגיים ואני יודע להכין אוכל טעים גם במטבח מתועש, אבל אני מרגיש שהמטבח שאני הכי מוצלח בו הוא בחוץ"
"אני יכול למצוא פטרייה, ובכל מיני טכניקות לשרוף אותה ולהוציא ממנה טעמים חדשים. צריך לדעת לבחור את האוכל, מהעיזים למדתי כמה זה משמעותי. יכולים להיות שני עצים זהים, עץ אחד יכול להיות לא טעים והשני מדהים. זו מיומנות ייחודית. אני יודע לעבוד עם החומרים שכאן, ולכן יוצאים דברים שהם על סף הקסומים. היו דברים שריגשו אותי מאוד. למשל, הבאתי איתי תפוח, ועם טכניקות של שרפה הגעתי לטעמים משוגעים, שאני לא חושב שיש הרבה אנשים שהגיעו אליהם. אני פתוח לכל סוגי הבישול, אבל האוכל שאני מביא בו חידוש זה בלי ספק בטבע".
עם כמויות האהבה שלך לטבע ולחיות איך אתה לא טבעוני או לכל הפחות צמחוני?
"אני לא טבעוני או צמחוני. אני מבין את העולמות האלה, אבל כמו שאמרתי אני לא טהרן. תרבות הצריכה שלי כן השתנתה – לדוגמה, אני כמעט לא קונה היום ביצים וחלב. אין ספק שזה ערבב אותי ברמה הרגשית בעבודה עם חיות ובחקלאות חיות. מצד אחד אני דואג להן, ומתכוון לייצר להן את החיים הכי טובים שאפשר. עז בעדר, שיש לה דלקת בעין, תקבל טיפול ותבריא – אבל בטבע היא תסבול ותתענה עד שהיא תמות. אני באמת משפר להן משמעותית את החיים. מצד שני אני לוקח להן את החלב וחלק מהגדיים. באופן כללי אני שולט עליהן ומחליט איפה הן יגורו ומה הן יעשו.
"עם השנים התחדדה לי ההבנה שיש כאן איזון שהוא נכון מבחינתי, ויש בו יותר טוב מרע. למרות זאת אני מאוד מאמין בלהפוך את המרחב הזה גם למרחב טיפולי, כדי לתת עוד הצדקה לשליטה שלי בעיזים. זה עושה טוב לטבע, לעז ולאדם. היום אני מעדיף לאכול מבשר של עיזה זקנה שלי מלאכול בשר מהסופר, שנראה כמו פס ייצור.
"לדעתי טוב להתמודד עם זה. אין איזו קדושה אחרת באכילה של בשר, אבל כשזה נעשה ככה יש איזה כבוד אחר לחיה. אני אוהב אותה לפני ואחרי, ודואג לה לפני ואחרי". 
