הריאיון עם אפרת ליבי-קורן מתקיים בסלון ביתה בנתניה, ריח נוזל השטיפה מתערבב בניחוח עוגת השוקולד הביתית, וכל הנחת הזאת אומרת "חופשת לידה". בחדר הסמוך ישן נווה, בן השבוע וחצי. כך שאת התשובה לשאלה המסקרנת שמלווה אותי לאורך כל הצפייה בסרט "ידיים מלאות" אני מקבלת מיד עם כניסתי לביתה. למעשה, קיבלתי אותה כבר בשיחת הטלפון המקדימה עם ליבי, כששיתפה אותי שהיא בסוף חודש תשיעי, ועתידה ללדת כל רגע.
הסרט "ידיים מלאות" שיצרה ליבי מביא את סיפורן של שלוש נשים צעירות דתיות המתגוררות בישובים דתיים, שלא מצליחות להמשיך ללדת ומוכנות לעשות הכול למען החלום על משפחה גדולה. הסרט מתמודד עם הביקורת מבית ומחוץ כלפי הנשים, מביא את נקודת המבט האישית שלהן, שרואה בבית שאינו מרובה בילדים בית חסר, ומציג את הקונפליקט שהן נתונות בו.
חיה (33), נאבקת להביא שני ילדים בטיפולים, והרופאים ממליצים לה להפסיק ללדת עקב בעיה בלב. אך התשוקה לעוד ילדים חזקה ממנה. אלירז (34), אחרי 13 הפלות ועם שלוש בנות, מנסה להמשיך להרות בעזרת טיפולי פוריות ושמירת היריון מוקפדת, כשאף אחד לא מבטיח לה הפי אנד. גם ליבי עצמה, במאית הסרט, עוברת הפריית מבחנה כדי ללדת ילד רביעי. היא מתעדת את שלושתן בקבוצת התמיכה המשותפת שלהן, כדי להבין מה מניע את הדחף שלהן לעבור את התהליך הזה.
"באולפנה את מתחנכת על חלום 12 השבטים, לא משנה שליעקב נולדו 12 ילדים מארבע נשים שונות. אז ברור שזה משהו חברתי שחונכנו עליו, אבל ברור גם שהוא מתבסס על כמיהה פנימית"
גדולתו של הסרט העדין והרגיש שיצרה היא באמביוולנטיות שהוא מעורר אצל הצופים. רגע אני מוצאת את עצמי מזדהה עם הכמיהה של כל אחת מהגיבורות לילד נוסף, ורגע אני מתקשה להבין את הטירוף האוחז בהן בדרך לילד הזה, עם המחיר והסכנות הכרוכים בכך.
"עקרות משנית" היא האבחנה שניתנת לעיתים לנשים שיש להן ילדים אבל לא מצליחות ללדת עוד. זו גם הייתה האבחנה אצל ליבי, שלאחר לידת שני ילדים, נריה (11) ושובה (10) לא הצליחה להרות שוב. אמונה (4) נולדה מטיפולי הפריה חוץ־גופית, וכך גם צורי בת השנתיים. נווה הקטן הפתיע את הוריו בהיריון ספונטני.
אפרת גדלה בנוף איילון ונישאה לרב אליסף ליבי כשהיו בני 22. בגיל 24 כבר היו הורים לבן ולבת. כשההיריון הבא לא הגיע בקלות כמו הקודמים, בני הזוג נכנסו למסכת בדיקות, והם רק בני 26. "מה שבעיקר קשה הוא שיש איזה חלום שלא מתממש", היא אומרת. "דמיינתי משפחה גדולה ופתאום הבנתי שאולי החלום הזה לא יקרה אף פעם. היה פחד גדול מאוד שנישאר משפחה רק עם שני ילדים, לא הצלחתי לדמיין את עצמנו ככה. זה גם מה שדחף אותי ללכת לטיפולים, כי לא הייתי מוכנה להשלים עם המציאות הזו. היה רצון מאוד גדול לעוד, רצון שהבית יהיה יותר מלא. זה דחף בלתי מוסבר. גם כשיצאתי לסרט ניסיתי להבין מאיפה הרצון הזה נובע ולמה הוא כל כך חזק, ועד היום אין לי הסבר טוב. הוא פשוט קיים".
גיבורותיו של הסרט, שנתמך על ידי "קרן קולנוע שומרון", מתגוררות כולן בשומרון. ליבי עצמה התגוררה עד לפני חמש שנים ביישוב הר־ברכה, שהילודה היא עניין רציני בו. אחת השאלות העולות מן הסרט היא עד כמה הרצון למשפחה גדולה הוא אישי, או שמדובר ברצון הנובע בין השאר מלחץ חברתי. "יצאתי לסרט הזה מתוך ניסיון להבין מה המניע שלי ושל חברותיי לעבור את כל זה", אומרת ליבי. "הסרט חושף באופן אמיץ את הנשים שמתגוררות באזור, ומביא ביקורת לצד אהבה לדרך חיים שאולי מוכרת פחות לצופה מחוץ לשומרון, ובטח בעולם. אבל אני לא חושבת שזה לחץ שקשור דווקא לחיים ביישובים, אלא יותר לחיים במגזר. גם פה בקהילה שלנו בנתניה יש משפחות גדולות. נשים בעיר אולי מתעכבות יותר, אבל הלחץ עדיין קיים".
בשיחה הראשונה שלה עם מישהי מהגרעין התורני בנתניה הן ערכו היכרות קצרה, ואחרי שסיפרה מעט על עצמה, נשאלה ליבי כמה ילדים יש לה. ליבי סיפרה שנריה עולה לכיתה א' ושובה לגן חובה, ובת שיחתה שאלה: ו…? "הבנתי שגם בנתניה אי אפשר לברוח מזה. והשאלה אם זה רצון חברתי או אישי היא רלוונטית. אני חושבת שזה משולב. זה משהו שחונכנו עליו. היום הבנות הצעירות לוקחות את הזמן ומחכות עם הילודה. פעם זה לא היה מקובל בכלל.
"באולפנה את מתחנכת על חלום 12 השבטים, לא משנה שליעקב נולדו 12 ילדים מארבע נשים שונות. אז ברור שזה משהו חברתי שחונכנו עליו, אבל ברור גם שהוא מתבסס על כמיהה פנימית. אלירז למשל עושה את התהליך הזה תוך סיכון נפשי, חיה תוך סיכון פיזי, והן לא היו עושות את זה אם זה לא היה קיומי".
מה התהליך וההמתנה עושים לאמונה שלך?
"הרבה מההתלבטויות שלי היו 'מה השם רוצה'. זאת אומרת, אם הכול פיקס, לא מוצאים שום בעיה לא אצלי ולא אצל אליסף, ומכניסים עובר לרחם בזמן הביוץ וגם זה לא עובד – אולי הקב"ה לא רוצה? ואז השאלה הבאה היא למה הוא לא רוצה. זה מאוד קשה.
"ואם הקב"ה לא רוצה, מי אמר שאני יכולה להתערב לו בתוכניות? אם הטיפולים הם לכאורה 'עוקף הקדוש ברוך הוא', זו בעצם קצת חוצפה מצידי לעשות את זה. למרות שכידוע את יכולה לעשות הכול, וכשהוא לא רוצה גם זה לא עובד".
אפרת ליבי גדלה בנוף־איילון, במשפחה של שלושה ילדים. היא למדה באולפנת הרב בהר"ן, והשלימה תואר בהוראת קולנוע ובמחשבת ישראל במכללת אורות ישראל. בהמשך היא פתחה עסק לצילום ועריכה, ולפני ארבע שנים החליטה ללמוד תסריטאות בבית הספר לקולנוע "מעלה" מתוך רצון להתפתח לכיוון הקולנוע העלילתי, סדרות וסרטים. שם, במהלך קורס בקולנוע תיעודי, היא קיבלה תרגיל: לכתוב על נושא שקרוב לליבה. "כל הסרט התחיל למעשה מאיזה תרגיל. בחרתי לעסוק בנושא הזה כי הוא מושתק, לא מדברים עליו כמעט. אנשים לא יודעים בכלל מה עובר עלייך".
איך הצלחת למצוא נשים שיסכימו לדבר על נושא עדין כל כך בחברה סגורה?
"אלירז הייתה הגננת של הילדים שלי. פגשתי אותה אצל הרופאה שטיפלה גם בי. ככה התחיל הקשר בינינו". בהמשך הן היו יחד בקבוצה למאותגרות פוריות בשומרון, כך ליבי הגיעה גם לחיה.
ליבי צילמה את עצמה ואת משפחתה בתהליך שעברו, ורק ברגע האמת, כשהיה צריך לערוך את הסרט, הבינה שיש לה יותר מדי חומרים, והשאירה את הסיפור שלה רק בפתיח של הסרט ובסגירתו. "בסופו של דבר הבנתי שמבחינה קולנועית הסיפור שלי הכי פחות מעניין. הסיפור שלהן מטורף מול הסיפור שלי".
בקבוצת התמיכה, היא אומרת, "כל אחת סיפרה את הסיפור שלה. דיברנו הרבה על החברה מסביב ועל התגובות שאנחנו מקבלות מהסביבה ומהמשפחה. יש כל מיני משפטים חסרי טקט שאומרים לנשים, כמו למשל להציע סגולות, או לומר 'לכי לרב הזה ובטוח תיפקדי'. ואת כמובן גם סופגת הערות של אנשים שמנסים לסדר את המציאות לפי ההיגיון שלהם: 'אה, היו לך ילדים צפופים אז עכשיו את לוקחת את הזמן', או דברים בסגנון הזה".
צילומי הסרט נערכו בתקופת הקורונה, מה שדרש מהצוות הרבה אורך רוח. "היינו צריכים הרבה אישורים לכל צילום, ולחלק מהאירועים לא יכולנו להיכנס. עוד אתגר היה שבחלק מימי הצילום הייתי בשמירה ולא יכולתי להשתתף בהם".
בחול המועד סוכות הוקרן הסרט בפסטיבל חיפה, וליבי מספרת שלציבור החילוני לא היה קל לקבל אותו. "לדוגמה אחת הצלמות שפגשתי שם מאוד בקטע של עולם אקולוגי ודוגלת בכך שלא צריך להביא לעולם הרבה ילדים, כי זה מזהם את הסביבה. בכלל הבנתי שלכל אחת הנושא נוגע במקום אחר, לדוגמה, בהתחלה שם הסרט היה 'עקרות עם ילדים', אבל הבנו שהשם עלול לעצבן נשים שאין להן ילדים בכלל, אז שינינו את השם".
רבים מחומרי הגלם של הסרט צולמו בנסיעות מהשומרון אל המרכז, בדרך לטיפולים. "קיים קושי של מרחק כשאת גרה בשומרון. בנתניה, בתוך 25 דקות אני נמצאת בבית החולים מאיר בכפר־סבא. מהשומרון היה לוקח לי הרבה יותר זמן להגיע, וקשה להגיע ולחזור הביתה או בשעה סבירה לעבודה".
אילו תגובות קיבלתן בעבודה?
"זה יוצר הרבה אי נעימות. את חייבת לשתף את הממונים עלייך במה שקורה, גם כשהלו"ז משתבש. נכון שעל פי חוק אסור לפטר אישה בהיריון ומותר לה להיעדר, אבל בסוף כן עושים פרצופים לפעמים. אגב, גם בתור עצמאית מצאתי את עצמי דוחה פגישות בגלל בדיקות וטיפולים, וזה לא נעים".
אחת השאלות העולות מן הסרט היא האם ההיריון שווה את המחיר שהמשפחה הקיימת משלמת. לא פעם האם מנוטרלת וחלקה בניהול הבית נופל על שאר בני המשפחה. נעמי, בתה של אלירז, היא דמות חזקה במיוחד, ולאורך הסרט היא מתפקדת כאמא קטנה לאחיה, בשעה שאמה בשמירת היריון.
גם בני הזוג והסבים והסבתות משלמים מחיר. "במקרה של שלושתנו הבעלים באמת חששו. גם ההורים שלי לא רצו שאלך לטיפולים. אמא שלי אמרה לי: 'את רוצה עוד ילדים ובסוף העול הוא על אחרים'. הייתה לנו שיחה לא פשוטה על זה. בסוף החלטנו פשוט פחות להיעזר בהורים. זה לא שיקול. ילד הוא דבר גדול הרבה יותר מהשיקול הזה.
"בפועל, בסוף הייתי מאושפזת שבוע ומשהו. ניסינו כמה שפחות להיעזר בהורים, ולקחת עזרה בתשלום. אבל המשפחה משלמת מחיר, וצריך לראות באמת שלא נופל עליהם הרבה מדי, ולצ'פר במה שאפשר".
אני חושבת שהרבה מההורים פשוט חרדים לבנות שלהן.
"נכון, חלק מההורים באמת אמרו לבנותיהם שלא לסכן את עצמן ולהסתפק בילדים שכבר יש להן. דווקא חמותי, שיש לה שמונה ילדים בעצמה, הבינה מאוד את הרצון שלי".
בכלל, הסרט מעלה את השאלה כמה רחוק הן מוכנות ללכת. האם לסכן את חייך שלך, כמו במקרה של חיה, שסובלת ממום בלב, והרופאים מייעצים לה לא ללדת יותר? "אני לא הייתי עושה את מה שהיא עשתה. זה מביא את הרצון והכמיהה עד הקצה. אפשר להזדהות עם הרצון הזה".
אחת הסצנות החשובות בסרט מתרחשת בליל יום העצמאות. "בכל שנה בליל יום העצמאות, בין מנחה לערבית, הרב מלמד אומר דבר תורה חגיגי וקורא את שמות הילדים שנולדו השנה. זה מדהים – לא צריך להפסיק לעשות את זה, זה מראה על חברה שרואה ערך בילדים – אבל לבעלי היה קשה מאוד עם האירוע הזה כל פעם מחדש".
אולי דווקא קהילה שרואה חשיבות גדולה בילודה יכולה לתת מענה למי שזקוקה לו?
"הקהילה עוזרת מאוד. מבשלים, עוזרים ודואגים לנשים אחרי לידה. חברות עזרו לי גם במהלך הטיפולים. כשהיה צורך הן הוציאו את הילדים לגנים או אספו בסוף היום. לקהילה יש כוח לטוב ולרע. כן, יש גם שאלות חטטניות, וזה פחות נעים. באופן כללי החברה מעודדת ילודה, אבל כשאת מספרת שאת עושה טיפולים זה קצת נראה מוזר, כי כבר יש ילדים אז למה. אבל זה תלוי באנשים. חלק עודדו, לחלק זה נראה מוזר".
במהלך העבודה על הסרט התייעצה ליבי עם הרבנית ענבל מלמד. "היה לי חשוב שהיישוב יצא טוב בסרט, כי הוא באמת טוב. שיתפתי את הרבנית בכך שאני עושה סרט, ואחרי יום הצילומים הראשון גם הראיתי לה מה צילמנו. בכלל, היא ליוותה אותי בתהליך הפרטי שעברתי. כשהתלבטנו אם להתחיל את ההפריה החוץ־גופית, היא אמרה לי 'נגיד את ממשיכה עכשיו חמש שנים את הטיפולים וזה לא עובד, תלכי להפריה חוץ־גופית?'. כשעניתי לה שכן, אז היא אמרה לי שעדיף לעשות את זה עכשיו ולא להתמהמה".
היו לך מחשבות לפרוש מהטיפולים כשהם לא צלחו?
"לפעמים הייתה לי מחשבה שאם הכול פיקס וזה לא עובד, אז אולי הקב"ה לא רוצה שזה יקרה. מצד שני אם הרופאים אומרים שזאת הדרך הנכונה אז הם כנראה יודעים משהו".
מה הייתה נקודת השבר הכי גדולה בתהליך?
"באחת ההחזרות של העוברים הווסת שלי איחרה מאוד. היינו בעננים, היינו בטוחים שהטיפול הצליח. כשגילינו שזה לא הצליח, זה לא היה פשוט".
ההיריון האחרון היה כאמור ספונטני לחלוטין. "זה היה הלם גדול: ממצב שבו חיכינו לילדים, פתאום יש לנו בבית מעון עם שלושה קטנטנים".
תעשי עוד טיפולים בדרך למשפחה גדולה יותר?
"מבחינתי כן, מבחינת בעלי לא ברור".
ונושא לסרט הבא כבר יש?
"מעסיקות אותי האמהות והילודה, מעסיק אותי הנושא של פגות מעצם היותי אמא לשתי בנות כאלו, והציבור הדתי מעניין אותי. יש מחשבות הלאה".
