סרט שגיבורה נשית שחורה במרכזו הוא עדיין מוצר נדיר מדי, אפילו בסרטים העוסקים בתקופת העבדות האמריקנית. לכן חשוב להמליץ על "הארייט: הדרך לחופש" מ–2019, שלא ממש תפס כאן בזמן הקצר שריצד על האקרנים. העלילה מגוללת את סיפורה האמיתי והמדהים של הארייט טאבמן, שנמלטה בכוחות עצמה מעבדות ואז חזרה שוב ושוב לדרום כדי להוביל לחופש עשרות עבדים במבצעי חילוץ נועזים.
עלילת "לוחמת" מתרחשת ב־1823 בממלכת דהומיי במערב אפריקה. במרכזה נמצאת ה"אגוג'י", יחידה המורכבת כולה מנשים לוחמות, שהייתה כוח הלחימה העילי שהגן על הממלכה. בראש הכוח עומדת הגנרלית נניסקה הכריזמטית (ויולה דיוויס). גיבורת הסרט היא נאווי (ת'וסו מבדו), נערה שרוצה להצטרף ליחידה. העלילה מתארת את מסע ההעצמה של נאווי על רקע מאבקה של דהומיי באימפריית אויו השכנה, שהתעשרה מסחר בעבדים עם האדם הלבן.
כמו רבים מסרטי ההעצמה הנשית מהשנים האחרונות, גם "לוחמת" היה עשוי ליפול בקלות לבור הטרחנות הפרוגרסיבית, ובדרכו להשגת האג'נדה הפמיניסטית לרמוס את כל האיזונים הנדרשים לקיום דיון אמין ואמיתי. לשמחתנו זה לא קורה, כי התסריטאים הקפידו לשמור על משוואה מגדרית וערכית מאוזנת דיה, שבה לא כל הנשים מוצגות באור חיובי ולא כל הגברים באור שלילי. לא כל השחורים טובים וכל הלבנים רעים, ובסחר בעבדות נגועים לבנים ושחורים כאחד. זה אולי נשמע טריוויאלי, אבל האמינות הקיומית הבסיסית הזו נעדרת מיותר מדי סרטי "מי־טו" ו"ווק" נלהבים מדי.
הבימוי של ג'ינה פרינס־ביית'ווד יעיל ובהחלט עושה את העבודה, גם אם הוא נעדר ייחוד או ברק. אבל עולמן של נשות האגוג'י מקורי ומעניין כל כך שתהיו מרותקים להתרחשות וצמאים לצלול לעומקו. לזכותה של פרינס־ביית'ווד יש לומר שהיא בהחלט מצטיינת בבימוי השחקנים, ומוציאה המון רגש משכנע משלוש השחקניות הראשיות שלה – דיוויס זוכת האוסקר שממשיכה להוכיח שהיא השחקנית השחורה הבכירה הפועלת כיום, לשאנה לינץ' ("לא זמן למות") שמבהירה שהיא עומדת להגיע רחוק מאוד בהוליווד, וגולת הכותרת – מבדו הצעירה והמרגשת שמצליחה לזהור גם ליד ענקיות כמו דיוויס. שלושתן, עם אחיותיהן לנשק, מביאות לסרט כל כך הרבה תשוקה, זעם ואהבה, שאין מצב שלא תיסחפו איתן כליל להרפתקה.
אבל ככל ש"לוחמת" עובד היטב, קשה לא לחוש שבתור דרמה היסטורית הנוגעת בנושאים אקטואליים ונפיצים כמו פמיניזם ועבדות, הוא היה יכול להיות טוב וחשוב בהרבה. הבעיה המרכזית נובעת מרצון ההפקה לספק קהל רחב ככל שניתן, ולשם כך מתועדפת חוויה מהנה ונוחה על פני עיסוק מאתגר יותר בחומרים.
ברמת העובדות יש כאן ייפוי בלתי נסלח של "הטובים", שכבר גרר אחריו המון ביקורת בארה"ב. מתברר שממלכת דהומיי לא הייתה נאורה כפי שמוצג בסרט, ובתקופה המתוארת סחרה בעצמה בעבדים ונהגה באכזריות ממש כמו יריבותיה. ברמת הסיפור הוכנסו לא מעט תפניות מלודרמטיות נוטפות קיטש, שלא רק שאינן נחוצות, אלא הן גם מרחיקות את הסרט מתחושת הריאליזם שהייתה יכולה להיות לו לנכס.
ואם מדברים על ריאליזם, הצגת הקרבות ללא טיפת דם אחת היא קצת מגוחכת. הסרט בהחלט היה יכול ליהנות מוויזואליה אכזרית ומדממת יותר, בהתאם לתקופה האלימה המוצגת בו, גם במחיר סיווג התכנים כמתאימים לקהל מבוגר בלבד. התוצאה היא דילול עוצמת החוויה ואיכותה הקולנועית של היצירה, והלקח שיתגלה בהמשך הוא ככל הנראה: תפסת מרובה – לא תפסת אוסקר.
לוחמת ארה"ב 2022, בימוי: ג'ינה פרינס–ביית'ווד, 135 ד'
