אשמת הכתיבה

מה מלמדת ספרות טובה? על התשוקה להתעלות. התשוקה למקומות לא משוערים, להבנת דברים מחדש ואחרת מכללי הפיזיקה, הכרוניקה והגיון הקיום, לגעת בנשגב, להתחבר בפרשנותנו לזנב היצירה ולהתאחד עמה. כך חוויתי את הקריאה בספרה של רבקה מרים "האיש העירום".

כאילו התבוננתי מבעד למשקפי תלת ממד וראיתי אינפרה אדום ואולטרה סגול. זהו ספר אנרכיסטי ואנטינומי – מבחינת הז'אנר הספרותי שחורג מכל ההגדרות הספרותיות, ומבחינת התוכן שמערב שינה וערות, פיזיקה ומטה־פיזיקה, תיאולוגיה יהודית, התבוננות אחרת בסדרי החברה, בקשרים האנושיים ובעיקר במשמעות החמקמקה והמתעתעת של הבחירות שלנו ושל מסע החיים.

שום דבר אינו בטוח עוד. הידע שצברנו וקיווינו להישען עליו, לביטחון ויציבות, עולה כאד. מה שידענו על האדמה והשמים, על החיים והמתים, על אלוהים ומלאכים, על נעורינו וזקנתנו, על בחירותנו הנכונות והטועות, אינו תקף. הארי פוטר וביאליק ופרנץ קפקא ושלום עליכם ואלתרמן ועמיחי וחנוך לוין, מדרש, קבלה, חסידות ובודהיזם מרכיבים תערובת מיוחדת זו.

מבחינה ז'אנרית זהו ריאליזם פנטסטי בלבוש דוקומנטרי, פרוזה עם מאפיינים יומניים, שאליה מחוברת ליריקה בחיבור טבעי. הכותבת מפוצלת לתזמורת קולות ללא מנצח. הסולו של הפסנתר מנגן תווי הכתבה מסתורית של יוצר מעל היוצר. מעשה הכתיבה הוא היכנעות והפיכה לצינור. ככל שהכותב יהיה כנוע יותר ושתוק־אגו – כך כתיבתו תהיה צלולה ומדויקת יותר.

האמת מצויה באלכסון

רבקה מרים ממחישה את הדמיון בין הסופר המתמסר להקשבה וכתיבה לבין הנביא שאינו יכול לברוח מתפקידו הנכפה עליו. מעשה הכתיבה, הנראה כמעשה חילוני, הוא בשורשו מעשה דתי ומיסטי של חיבור עליונים ותחתונים. גם התיאטרון החילוני נושק להוויית בית הכנסת, המסך מקביל לפרוכת, ושניהם מרמזים על הממד הלא נראה של החיים. ההצגה והטקס הדתי חושפים בפני הצופה את מה ש"היומיום והחולין נוטים להסתיר" (עמ' 14).

לפנינו ארס־פרוזה המהרהרת על גבולות השפה, על היחסים הנסתרים בין מילים ומשפחותיהן, ובאה לידי ביטוי גם בתיאור הכותבת את עצמה מבעד לעיניו של גבר זר המתבונן בה ובביתה. שמות הגיבורים ממחישים את התערובת הפנטסטית: גיחזי – משרת אלישע הנביא, דמות שיש בה כניעות המתפרצת לכדי שבירת הסמכות; שיע פינקלשטיין – סבה המת של הכותבת המשוטט עמה ברחובות עירה; שמעון כהן – מהמציאות הריאלית של ירושלים של ימים אלה; וחלמיש צוויג – ששמו ממזג עברית עתיקה ומחודשת, שמשמעה עוצמת אבנים, עם היידיש הגלותית שבה "צוויג" פירושו ענף. ענף של מה? איך מתקשרת האבן לענף באיש אחד? בכך עוסק הספר.

הספר עשוי סיפורים עצמאיים. כל סיפור שולח שריגים למשנהו והדמויות השונות משוטטות ללא התחייבות להיגיון עלילתי, לקוהרנטיות. הן יוצרות בקורותיהן ובהגיגיהן שמיכת טלאים שבה כל ריבוע מדבר עם ריבועים אחרים.

אמירה אוקסימורונית מצויה בשורש הספר: ההנחה שהאמת נמצאת רק במקום שיש בו סתירה עמוקה ובלתי מתיישבת. במקום הפעור, הבלתי ניתן לאיחוי. הנצח והפסע שדרים מנותקים בשני צידי הדף הם אמת חיים אחת (עמ' 167). והיצירה הספרותית היא חשיבה מערערת, כי קלקול השורה הוא עצמו השורה (עמ' 172). יציאה שהיא כמו רעל: בעל פוטנציאל מחסן והורג־משגע. האמת מצויה באלכסון, במשבצות השחורות של לוח השחמט של משחק חילוני, המסמלות  את הסתר הפנים האלוהי (עמ' 6). במתח שבין העיפרון לאוחז בו, בין האור והצל, בין האיש והאישה, בין השמים והארץ (עמ' 121).

טיול עם המתים

ההזמנה למחשבה אנרכיסטית־מפרקת מתחילה בשני אתגרים. הראשון – לתאר את התגלות האיילות והעופרים ברחובות ירושלים ואת מעמקיה הבלתי משוערים. תהומות ירושלים מתחברים אל הים החותר בסתר מן המישור והומה תחת יסודותיה. איכויותיה יחידאיות: אי אפשר להסבירה לתארה ולמדוד אותה. יש לה כוחות בנייה והרס משל עצמה ואפילו מהנדס העיר אינו יודע מי מכוון את המהלכים בירושלים. עיר שאינה ניתנת לאיחוי וכוחה בנפרדות חלקיה. היא ההתגלמות הארכיטקטונית של עם ישראל. שניהם חורגים מכל נוסחה. אי אפשר למדוד ולכמת אותה בספרות, ואסור למנות את העם. היא טבור העולם והאנושות, שבמהותו מסמל את האוקסימורון של הקיום שכן "הוא גם קשר שלא ניתן להתירו… וגם קריעה שאי אפשר לאחותה" (עמ' 13). ופעימות הטבור נשמעות באוזניה של רבקה מרים, הרואה אותה ממעוף ציפור, ממעוף מלאך וממעוף הכוכבים.

האתגר השני הוא לתהות מחדש על פשר המוות בתוך החיים. שיע פינקלשטיין, הנע בין הרשויות, שואל מה ההבדל בין מוות ובין היעדרות. האם עצימת העיניים ממיתה את מי שאיננו רואים? האם יש דרגות במוות? האם המתים מלווים את נפתולי חיי יקיריהם? האם יש עולמות מקבילים? האם האדמה יכולה – כמו במיתולוגיה – לא לקבל לקרבה את המת? ובעיקר למה להמשיך לחיות?

המתים והחיים הצעירים והזקנים יכולים להיפגש, כי מהותם אינה משתנה,  והמוות אינו מזהה את מהותם הלשדית. וכך יכולה הכותבת לשוב לילדותה ולרכוב על כתפי אביה המת ולהרכיב על כתפיה את סבתה המתה שהיא קרויה על שמה. והם מטיילים בנצח ושבים עמה לביתה ועושים עצמם שותים וטועמים מהתקרובת. הצחוק היהודי העצוב, שהוא החירות האחרונה של המובסים אצל שלום עליכם, מקבל בספרה של רבקה מרים שפע אפשרויות חדשות: הוא הגלגל המעביר אותנו בין קיומים מקבילים.

הזקנה אינה רק בגידת הגוף. היא תהליך למידה חשוב בחיים. היא הזדקקות היכולת הרוחנית למחות את מחיצות הזמן. הזקנה היא האתגר לשוב ולהתכרבל בפנימיות ולראות את פני האלוהים עתיק היומין. היא ממיתה את האדם אך גם מעניקה משמעות לחייו. בעידן שבו העולם שייך לצעירים והזקנים נושלו מישיבתם בשער העיר, מתפללת רבקה מרים שיימצא לה שער לשבת בו.

מלאך מייבש

הדמיון בין הנביא לכותב או בין החיים הדתיים לחיים החילוניים מתגלה בסיפור המלאך, המתכתב באופן גלוי וסמוי, באופן רציני ופארודי, עם ביקור המלאכים באוהל אברהם.

זהו זיכרון ילדות המתאר אירועים ומפענח אותם ממבט ילדה. אורח הוזמן להתארח בבית הוריה ובוחר לישון במיטתה. היא בודקת בשולי כתפיו ומוצאת שרידי כנפיים, וגם עיניו הכהות ובגדיו שלא התקמטו מעידים על מלאכיותו. האסרטיביות לשאול ולבדוק ממלאת אותה ביטחון, המעורר בה השתאות כשהיא נזכרת בו, ממרום גילה הכותב. הילדה לומדת מה טיבם של מלאכים: הם אינם רוצים, אינם שותים, אינם אוכלים, ורגילים להיות בודדים.

בניגוד לחלק מגיבורי המקרא שהמפגש עם המלאך משתק אותם ונגיעת המלאך על פיהם מפעילה אותם למילוי ייעודם – המפגש כאן מנוהל על ידי הילדה, השואלת ובודקת את המלאך. והמלאך אינו מטעינה אלא להפך – מייבש את מקורות כתיבתה.

הנבחרות הרוחנית מתגלגלת מעולם המלאכים אל הכתיבה, וחוברת אל תחושת הנבחרות הנשית המעניקה חיים. שתיהן מקור לסגולות על־טבעיות. באמצעותן היא אוספת את תנועת המת אל תוך כתיבתה וממציאה טקסים לשכנע את האדמה לקבל את המת לקרבה. אבל נבחרות זו, המסייעת לקהילה, היא גם גורם מפחיד ומרתיע. ושיע חש בלוע על ידי אישיותה החזקה והכריזמטית של הכותבת.

הנשיות הבוראת חיים מושווית ב"סיפור" לבריאה שבכתיבה. הסיפור, כמו הילד לאחר לידתו, אינו יכול לסגת ולהיעלם. וכאשר הסופר לא נענה לגחמת הסיפור, הסיפור קם על יוצרו, נוקם בו והופכו לדמות בסיפורו. כפי שדגי הסלמון הזעירים הבוקעים מהביצים אוכלים תחילה את גוויית הוריהם.

הקשבה לקולות דקיקים

ההתכתבות עם המקרא מפתיעה. האיל מן העקדה, כמו המלאך, בוחר בה מכל המתרחצים על החוף. הוא בוחר בה כי היא ילדה זקנה כמוהו. והזקנה היא לא מה שחשבנו: הצימוקים אינם ענבים עצובים, כפי שכתבה שלומית כהן אסיף. הצימוקים הם ענבים מרוכזים ומתוקים יותר. והזקנה היא הקרבה "להוויה שמעבר למוקדם ולמאוחר" (עמ' 45).

הפגישה עם מלאך עייף מתכתבת עם השכינה שבורת הכנף בשיר "לבדי" של ביאליק. גם היא מגוננת על המלאך. היא משקה אותו כפי שרבקה משקה את אליעזר וגמליו מתוך חמלה, ומאפשרת לו לנוח. בתמימות המעורבת בהומור יהודי עתיק היא נוכחת שהמלאך שכח מה שליחותו ואינו יודע אם שליחותו מיטיבה או מזיקה. מפגש זה בין האנושי לאלוהי מנכיח חווית אכזבה המהולה ברחמים על אלוהות נכשלת. רק החמלה והנדיבות הן המפתח המשותף המגביה את האנושי והאלוהי כאחד.

גם הסיפור על המלך החצוי מתכתב עם השיר "לבדי" של ביאליק. גם כאן המלך החצוי הוא כינוי לאלוהות שבורת כנף. הא־ל אינו ישן בקביעות בארמונו שאיש אינו יודע היכן הוא. הוא נגלה לאנשים נוספים שיודעים להקשיב לקולות דקיקים ועתיקים. כמו המלאך גם הוא קם והולך לו, אך לפני לכתו הוא מצטרף לשירה העברית שהיא לשון תפילה חדשה, וקולו אינו נשמע רק שפתיו נעות. כי המלך החצוי למד מתפילתה של חנה ששפתיים נעות המחרישות את המילים מעצימות את התפילה.

בחירה בבדידות הכתיבה

היחס לכתיבה מתואר גם בסיפור "השופט". השופט מנסה לברר את אשמת הכתיבה. היא אינה יודעת לענות. ומתוך המקום המזהה את הכוח שבכנות ובחולשה, הנאשמת מתחילה לבדוק את מקור סמכות השופט, לתחקרה ולשופטה. היא מגלה שמאחורי הגלימה מסתתרת חולשה. והחוק, כמו במגילת אסתר, גבוה מעל המחוקק ומותיר אותו חסר אונים עד גיחוך. לצד הגיחוך גם הנימה הטרגית שאין ממנה מוצא – ההחלטה לכבד את החוק למרות מגבלותיו.

בזכות אומץ הלב להיפגש עם חוסר האונים היא מצליחה להסיט את הפרגוד ולכוון את העלילה למקום בלתי צפוי ומעצים, שבו השופט מצליח להיפגש עם מושא געגועיו, והיא מצליחה לציית למה שגבוה משניהם וגוזר עליהם לא להיפגש. לכאורה, בראייה אחת הם רחוקים כמו מזרח ממערב – הוא השופט והיא הנאשם, אך בראייה חדשה הם מממשים את תשוקת הכתיבה המשותפת בדרכים שונות.

היחס האמביוולנטי לכתיבה מתאר חוויית קרבה וניכור, חיבוק ומאבק. ברור לכותבת שאי אפשר לכתוב ולחוות: לחבק ולצפות בחיבוק. הבחירה בכתיבה היא בחירה בבדידות המדללת את הבחירה בחיים. לכן היא בוחרת בחיים: במגע האנושי שביכולתו לבטל את שפעת המילים ולגעת בדממה. בהתקיימות מתוך ההשתקפות בעיני הזולת. באינטימיות שהיא איחוד הצחוק והצעקה. בעירום המתנחם כשהוא נעטף בעירום אחר ומשיב אותנו לעצמנו. וכך ניצלת האש הפנימית מסכנת הדעיכה. האינטימיות היא הסנה הבוער שאין נכווים ממנו, והיא ההוכחה הניצחת של הקיום. וכך אומרת רבקה מרים:

 מפני שאין כל הוכחה שסבא שלי, שיע פינקלשטיין, התקיים אי פעם, ואין גם ראיות לכך שסבתא שלי, חווהל'ה, אשתו, התקיימה, ומפני שאין שום ראיות לכך שחמשת ילדיהם ביניהם גם אסתרל, אמי, כחולת העין וורודת הלחי, והאיש שהיא לקחה לה לבעל, לייב, לייבלה, אבא שלי, היו אמנם אי פעם בנמצא, ומפני שאין כל אפשרות להוכיח גם שבנם, הוא אחי הקטן, יהושע, שיע'לה, מתקיים, ומתוך שאין שום ראיה לכך שאני עצמי מתקיימת, אני באה אל מיטתך בתחינה שתיגע בי (עמ' 152).

אבל היא יודעת שלחיבוק הקסם יש גם פוטנציאל היבלעות והוא קצר מועד, ואילו הכתיבה היא התחייבות שיש בה נחמה נמשכת.

האיש העירום, רבקה מרים, כרמל, 2018, 190 עמ'

ספר שיריה השישי של ד"ר ציפי לוין, "התגלות האייל הצפוני", ראה אור לאחרונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד