אל מאמריו המעמיקים של יוסף אורן בתחום הספרות העברית נחשף הקהל הישראלי כבר בשנות השמונים. אורן החל אז להוציא לאור בקביעות סקירות ספרותיות שבהן ערך דיאלוג נוקב עם סופרי הדור. עם השנים סקירות אלה קרמו עור וגידים והפכו לסדרה מפוארת, בת למעלה מעשרים כרכים, המהווה מפעל שיש בו להאיר את תולדות הספרות העברית החדשה.
בשונה ממבקרי ספרות רגילים, ליוסף אורן יש סדר יום אידיאולוגי גלוי. הוא אינו מסתפק בניתוח ספרותי של היצירות, אלא בוחן את קרביהן ובולש אחר האידיאולוגיה המסתתרת מעבר לעלילה ולשורות הכתובות. ניתן לחוש שיש בו חרדה ממשבר הערכים הפוקד את החברה הישראלית, ומבחינתו הספרות והסופרים, הדמויות והעלילות, נועדו לחשוף צופן של חברה, של תקופה.
כתיבתו של אורן האירה עיני רבים לראות את הספרות הנוצרת כאן במשקפיים אחרים. לרגעים היה נדמה שמדובר לא רק במבקר ספרות אלא בנביא הצופה ממגדל רוחני נישא. ספריו הקנו לו מעמד של מבקר־על שמבקש להבין לאן נסחפה הספרות, כיצד הפכו רוב הסופרים לשופר של מגמות שיש בהן התרחקות מהבנת הקיום היהודי ומהזדהות עם המפעל הציוני. בימים אלה הסדרה שלו הגיעה לכרך ה־22, ומכולה עולה מבט מפוכח על ההתפתחות של הספרות הישראלית לאורך שנות המדינה, תוך קיום דיאלוג ביקורתי עם היצירות ועם כותביהן.
מגמות כנעניות
באמצעות "פנס המבקר" מגשש אורן באפלת היצירה ומנסה לגלות בדרכו שלו לאורך שנים את הצופן האלגורי של היצירות. חכָּתו עתירת הניסיון דולָה מתוך היצירות רמזים עכשוויים ותובנות פוליטיות. על פי גלריית מחקריו הוא פורש בפנינו תפיסות ואידיאות שמשקפות עמדות ביחס להווה, והצופן שהוא חושף מצטייר בניתוחיו לעיתים כהמשך לפולמוס פוליטי בוער, כתימוכין למחנה פוליטי ברור. כל זאת הוא שואב מקודים שחבויים מֵעבר לעמדת המסַפר, מעבר לעמדות שמביעים גיבורי הרומנים. ספרי המחקר שלו מקיימים דיאלוג נוקב, פולמוס ביקורתי עם יצירות ויוצרים, ובגלוי הוא ניצב בצד מסוים, מבקש שוב ושוב ממשמרות הסופרים השונות לחזור ולהתחבר לספרות העברית לדורותיה.
מעבר למעקב המסור שלו אחר התופעות המרכזיות בהתפתחות הספרות העברית, הוא מתייצב בגלוי בעמדת המשמר הנכונה בעיניו: התייצבות לצד הספרות המחוברת לָרצף, לַספרות שיש לה זיקה לקו היהודי־ציוני. בספרו החדש "חילופי דורות בסיפורת הישראלית" הוא ממשיך בדרך זו. אורן מנתח יצירות חדשות של יוצרים שבהם עסק לא פעם – וכל זאת כדי לנסות לבחון את העלילה הפוליטית המסתתרת בהן.
את תעוזתו של אורן מצאנו בקובץ "ניתוץ מיתוסים בסיפורת הישראלית". בקובץ זה ניהל אורן קרבות אידיאולוגיים של ממש. הוא התייצב באומץ כנגד מגמות פלגניות, ויצא חוצץ נגד "התפיסה הכנענית": אחת הרעות החולות בעיניו בספרות הישראלית. בפרק הפתיחה – "והכנעני אז בארץ" – תיאר כיצד קבוצה ספרותית, שאותה הוא מכנה '"המחנה 'הכנעני' בספרותנו", מטיפה באמצעות כתביה הספרותיים לריחוק מן ההיסטוריה היהודית ומן הפתרון הציוני הקלאסי.
עם א"ב יהושע יש לו חשבון ספרותי מורכב, ואת הצופן האלגורי של הרומנים שלו הציג בסדרת ספריו בלשון חדה מאוד. אורן קורא למשל בין השורות של הרומן "חסד ספרדי", ורואה בו הד לחזון הכנעני. מסקנתו נחרצת:
בחזונו"'הכנעני", המטיף להמרת הזהות היהודית בזהות חילונית־נורמאלית, אשר אותה הוא מכנה 'ישראליות' וגם נוהג להציגה כחזון המקורי של הציונות, מסלף יהושע את החזון הציוני… אין שחר לטענתו, כי מטרת הציונות הייתה לבטל את הזהות היהודית ולחפש לעם היהודי זהות אחרת – חילונית ו"נורמאלית" (ניתוץ מיתוסים, עמ' 39).
המצב הישראלי
בספרו החדש ממשיך אורן לבחון את יצירתו של א"ב יהושע. בפרק מיוחד הוא מבקש לעקוב אחר הדרך שבה משלב יהושע בין העלילה המרכזית לעלילות המשנה, וכך הוא מסכם את דרכו של הסופר: "לא אחת התפתה יהושע בספריו המאוחרים להתפיח את העלילה הראשית, באמצעות סטיות ממנה אל עלילות משנה". כתבי יהושע נראו לו "במהותם אלגוריות פוליטיות על 'המצב הישראלי'" (עמ' 44).
גם ספרו של מאיר שלו "שתי דובים" זוכה לניתוח באזמלו של אורן. הוא מוצא בו שלוש עלילות שאותן מטליא הסופר כדי לתת לנו עלילה רב־דורית, כשגם הפעם הכוונה של הכותב היא לתאר מסלול של התרסקות. אורן שבקיא בכתביו הקודמים של מאיר שלו מסכם: "הרומן הזה נופל מרוב הרומנים הקודמים של שלו, שהיו כתובים בצופן אלגורי וביטאו לפחות את השקפתו הפוליטית (על כישלונו של הכפר הציוני ועל 'הסכסוך' כמובן)" (עמ' 90).
בספרו של אשכול נבו "נוילנד" מצא אורן ניסיון לברר את השאלה האם יש באוצר התורשה שלנו גֵן המסביר את כישלונה של המדינה לממש את חזונו של הרצל – לכנס בהדרגה את כל העם מכל תפוצותיו ב"מדינת היהודים". אורן חושף כך את הצופן שמצא ביצירת נבו: המדינה לא תוכל להירפא, שכן טמוע בנו "גן הנדודים היהודי הנושן ומושכם חזרה לגלות". אורן משייך ספר זה וספרים אחרים הדומים לו לגל שמקצין את המצוקה של "המצב הישראלי" ומניב יצירות עתידניות פנטסטיות.
סיכומי כתב התביעה
סדרת ספריו של יוסף אורן חשפה בפנינו משמרות, תכנים ואידיאולוגיות, וכאמור, ניכר היה מהי מגמת המבקר: לחשוף קודים פוליטיים מעבר לעלילות ולדמויות. מעל גבי מוסף זה (12.9.2008) פרסמנו ריאיון איתו על דרכו כמבקר, על ההכרח לסמן משמרות בספרות ועל התפתחויות במעבר בין משמרות. לפי דבריו בריאיון, הוא מודע לכך שיוצרים רבים אינם מקבלים את דרך הניתוח שלו הרואה ברומנים ספרותיים יצירות המשתייכות לסוגה פוליטית. אבל הוא נאמן לדרכו, ובכלים ספרותיים ותוך גילוי בקיאות ברבדים ובהיבטים שונים הוא מיטיב לאשש את הקביעות שלו. לקורא הוא מציע ניתוחים לשוניים ופירושים אישיים לטקסט ולמשתמע ממנו.
לא נכחיש – אכן יש רתיעה בקרב מבקרים וסופרים מדרכו, ויש הרואים בביקורת האידיאולוגית שלו ניסיון לכפות תזות והשקפות על טקסטים ספרותיים טהורים. אבל עלינו לזכור שיצירות ספרות מעצם טיבן אוצרות בחובן משמעויות מעבר למרקם הספרותי הגלוי.
יוסף אורן יוצא מתוך המציאות הישראלית וקובע בצורה חד משמעית: "הספרות הישראלית הייתה מצטיירת כמוזרה מאוד, אילו לא נכתבו בה יצירות בסוגה הפוליטית בכל שנות קיומה של המדינה… הסופר הישראלי אינו מנותק מהסובב אותו". עוד הוא קובע בבטחה: "בכל יצירה בעלת ערך נצמדת כְּצל לרובד הגלוי שלה – לנושא העל־זמני שמסופר בעלילתה – גם תגובָתה הסמויה לענייני זמנה" ("ניתוץ מיתוסים", עמוד 52). כאמור, ספרו החדש מהווה מעין סיכומי כתב התביעה במשפט שנמשך דור שלם. סדרת הספרים תמשיך להתפיח את השאור שבעיסה, תמשיך לעורר מחשבה ולהעלות שאלות נוקבות.
קיצוניותם של הדיסטופיים
בבואו לסכם את תמונת המצב של הספרות העברית, ולבדוק מה זהותן של המשמרות החדשות שמצטרפות לכל הדורות הוותיקים, מנסה אורן לבחון את אפיקי הכתיבה של "הגל הדיסטופי": "כמו סופרי המשמרות הוותיקות יותר, מיצו גם סופרי 'הגל הדיסטופי' את נושאי שלושת אפיקי הכתיבה שייחדו את הסיפורת הישראלית בכל שנותיה של המדינה: נושאי המצב הישראלי… המצב היהודי… ונושאי המצב האנושי" (עמ' 9).
אורן מנסה לחדד מה הכיוון העיקרי של משמרת הסופרים החדשים, הסופרים הדיסטופיים:
לא בנושאים, גם לא בסגנונות הכתיבה, גם לא במקורות ההשפעה עליהם וגם לא בהרגשת האכזבה מסיכויי התגשמותו של החזון הציוני בשלמותו נבדלת המשמרת החמישית מהמשמרות הקודמות, אלא בקיצוניות שבה ביטאו ביצירותיהם הדיסטופיות את ייאושם הנמהר מהציונות ומסיכוייה להגשים את חזונה בשלמותו, ייאוש שהביאם לכתוב עלילות המנבאות את קריסת המדינה (עמ' 10).
כמבקר המחובר למפעל הציוני הנמצא במאבק בלתי פוסק, חשים הקוראים עד כמה כואב לאורן הסחף הרעיוני בכתיבתם של משמרות סופרים אלו. הוא משוכנע: "סופרי 'הגל הדיסטופי' לא כתבו את תיאוריהם האפוקליפטיים האלה ממניעים ספרותיים… אלא כמחאת ייאוש פוליטית" (עמ' 8).
דיונים ופולמוסים בהיסטוריה הספרותית היו מאז ומעולם. נתנחם בכך שיוסף אורן העשיר אותנו בספר מעמיק, לעתים מושחז מדי, אך חשובות הן ביותר דרכי הניתוח וההנמקות. יש בספר דיאלוג פרשני חריף ואומץ להשמיע דעות לא מקובלות. על דבר אחד אין חולקים: יוסף אורן אינו אדיש לספרות העברית הנוצרת בארץ, וסדרת הספרים שלו מעידה על חוקר הניצב דרוך, ער וקשוב לקולות הרוחשים מדי שנה. יש בסדרה שלו מעקב מקרוב אחר התפתחות יצירתם של יוצרים חשובים.
הלהט היוקד, המשא האידיאי הנחשף וכנגדו המשא של הסופר – כל אלה הופכים את יוסף אורן למבקר ייחודי וחדור אמונה בצדקת דרכו. אילו היינו משתמשים בשפה מקראית היינו מוצאים שלוש מילים שייטיבו לתאר אותו: "צופה לבית ישראל".
חילופי דורות בסיפורת הישראלית, יוסף אורן, יחד, 2018, 158 עמ'
