דונו הוא ילד רב פעלים. בזמנו הפנוי הוא מאלף שממיות, מכהן כמדביק הפתקים הרשמי של הבית, מעצבן את השכנים, תולה ברחבי השכונה שלטי "מבוקש חי או מת" שהתמונה שלו עצמו מתנוססת עליהם, או מתגנב לספריות באמצע הלילה לקרוא קומיקס. יש לו רשימות מפורטות מאוד כיצד לבצע כל תוכנית, והוא דבק בהן באמונה ובאומץ מרשימים.
העולם של דונו – הבית, הרחוב, המושב של סבא וסבתא, הספרייה – הוא עולם ישראלי גנרי למדי. יש לו אח וזוג הורים, ומעבר למתחים משפחתיים יומיומיים, שיש בהם גם אהבה רבה, וצחוק, וחום מווסת היטב, לא ניכר שקיים בעבר או בהווה שום שבר קדום או סיבוך הרה משמעות. וכך, הרקע הביתי מספק הקשר נוח, בטוח ושקט יחסית לכל ההרפתקאות החד פעמיות שנקרות בדרכו של דונו.
ככל שצוללים לתוך הקריאה ברצף הסיפורים הקצרים המרכיבים את הספר נדמה שנכון יותר לומר שדונו הוא הוא העניין הבלתי רגיל ש"קרה" לדברים הרגילים, ושלמעשה די שיהיה דונו אחד כזה בכל שכונה כדי שהיומיום האפור יהפוך לזוהר ומסעיר ונפלא.
דונו הילד לא נופל בקסמו מדמויות קלאסיות של ספרי ילדים מכוננים כמו בילבי בת גרב או מאי הקטנה של "המומינים", ונשען על מסורת רבת כבוד וחשיבות של גיבורים נונקונפורמיסטים, נרגנים ומלאי חן, המשובצים כמו סוכריות קופצות בתוך השוקולד של תולדות ספרות הילדים, ומותירים על לב הקורא (הצעיר והבוגר כאחד) רושם עז:
שום דבר מעניין לא קורה כאן אף פעם, חשב דונו. הוא התבונן בבהונות רגליו. גבו וראשו נחו על הרצפה, ורגליו היו מורמות על הקיר. הגוף שלו נראה בדיוק כמו פינה. זאת הייתה אחת התנוחות שהוא המציא כדי לזרז את ההתארכות שלו. רק בטלוויזיה קורים הדברים המעניינים. אתמול, למשל, הוא ראה בטלוויזיה סרט על שודד יהלומים. תמונות עם פניו של השודד נתלו בכל העיר כדי שאנשים יוכלו לזהות אותו. בכל מודעה כזאת נכתב: מבוקש 500$ – חי או מת. דונו אף פעם לא ראה מודעות כאלה תלויות בשכונה שלו. הוא הוריד את הרגליים מהקיר ויצא מהבית. על לוחות המודעות הופיעו הפוסטרים הרגילים והפתקים הוורודים של חיבת: ילדה אחראית אלרגית לחתולים. שומרת
על אוגרים וקביות בתשלום.
דונו תלש בזהירות את כל מספרי הטלפון
שהתנפנפו מתחת למודעה של חיבת
והכין מהם שרשרת נייר… תוך כדי הוא פיזם לעצמו את הבית הראשון של "שלומית בונה סוכה"… " (עמ' 16).
אל תתפתו להאמין לדונו כשהוא טוען ששום דבר מעניין לא קורה כאן אף פעם. הרפתקאות ופלאים נקרים בדרכו בלי סוף, ומלווים את הספר כולו בחכמה רבה ובקלילות עמוקה ומעוררת כבוד. אחד הדברים הנפלאים ביותר בו הוא העובדה שהוא נטוע עמוק בישראליות, בשפה העשירה אך הבלתי מתייפייפת, או בהומור הפנימי הדק והמקסים שבשמותיהן של הדמויות, כמו חיבת או דימונה בת ציון, וחשוב מכך – בשיחה ובדינמיקה שנוצרת ביניהן, שיש בה משהו מוכר להפליא.
תמר הוכשטטר הצליחה לברוא מין דונו שכזה, הנכנס אל הלב באופן בלתי אמצעי וצלול. והדבר נכון גם לגבי שאר כוכבי הספר. היא לא מייפה אותם כלל, והם מתעצבנים, מתעצלים ורבים זה עם זה בהתמדה, אבל יחד עם זה ניכר בהחלט שהיא אוהבת את דמויותיה. וכך, לאורך הספר כולו עוברת בעיקר אהבה אמיתית וחזקה לאנושיות הזאת, למבט המפוכח והלומד של ילד על מה שקרוי מציאות, ואפילו למציאות עצמה, שכל אפור ועייף שבה נתפס כפתח אמיתי להרפתקה. התרכובת הזאת מתיישבת על הלב, והופכת את גיבוריו של הספר לחברים אפשריים שלנו, הקוראים.
ובמבט כללי יותר, נראה שאחת התובנות המטרידות שעולה מתוך הקריאה ב"דונו" היא שהספר הזה לא מפחד מילדים. זה לא החלק המטריד, כמובן, אלא זה שמכלל לאו נשמע ההן על ספרים אחרים, ובגילוי הזה ישנה עדות ממשית למשהו ברוח התקופה ההופך ספרים וסופרים עכשוויים רבים לזהירים מדי. נדמה שעמדת המוצא המקובלת היום היא שנצרכת מידה לא מבוטלת של חנופה כדי לגרום לילדים לבחור בפעולת הקריאה דווקא על פני כל דבר אחר, ודאי על פני בהייה כלשהי במסך כלשהו.
רגשי הנחיתות הללו מייצרים ספרות שהיא ילד בלתי מקובל, המנסה בכל כוחו לשאת חן, ואגב כך מתבזה שוב ושוב – במילים נמוכות, בעלילות לא מאתגרות, במכנים משותפים דלים. בניגוד לכך, דונו לא מתחנף לקוראיו, אך בה בעת הוא מגלם אהבה גדולה וכבוד לתרבות הילדים, לתהליכי גדילה ודיוק שמלווים את ימי הילדות, וגם לקריאה ולקוראים. הוא פונה ישירות אל ליבם ואל מחשבותיהם, ומפיח באפור של ימי השגרה אור יקרות מרצד ובלתי רגיל בהחלט.
דונו והדברים הבלתי רגילים שקרו לו, תמר הוכשטטר, איירה: עינת צרפתי, כנרת, זמורה-ביתן, 2018, 96 עמ'
