רובי ארנוט הוא סופר צעיר יליד טסמניה – האי הדרומי, הגדול בין איי אוסטרליה ואחד מחבלי הארץ המרכיבים אותה. "להבות" הוא יצירת הביכורים שלו. זהו ספר מורכב, יוצא דופן, מעין מיתולוגיה טסמנית העשויה מכמה רבדים תוכניים ומתערובת של סגנונות: ריאליזם וריאליזם־פנטסטי. אפשר למצוא בו תיאורי טבע מפורטים של הנוף המקומי הטסמני, לצד תיאורים של טבע ספק מציאותי ספק מדומיין; ביטויים של אהבה עדינה, אהבת נשים, לצד אהבת הטבע והנוף, ורומנטיות בנוסח הישן של ת'רו ואמרסון – נושאי דגל היציאה אל הטבע באמריקה. ובין כל אלה תיאורים מזעזעים של אכזריות אנושית וחייתית באותו טבע נאצל, וקשיחות וזעם אנושי בוער והרסני, לצד ליריות ואהבה אנושית ומסירות חייתית עד מוות.
תוכן העניינים מציג רשימה ארוכה של פרקים קצרים, שמעורבבים זה בזה מבחינת תוכנם, סגנונם או הכרונולוגיה שלהם, חלקם בהווה של הסיפור וחלקם בעבר שלו. כל המרכיבים שצוינו קודם מפוזרים לכל אורך הספר ופרקיו השונים, אך הספר כמכלול של חלקיו אינו מצטרף לכלל רומן אחד מגובש במסורת המוכרת לנו. לא משום שאין בו עלילות והתרחשויות, אלא משום שכל העלילות וההתרחשויות האלה תלויות על שדרה דקיקה ולא יציבה, שענפים רבים מתפצלים ממנה לכל הכיוונים ומשקלם מכופף את השדרה ומניע אותה לכל עבר. כל עלילה וכל פרק בספר, כל ענף־התרחשות כזה, מושך את הספר לכיוון אחר, וכל קרעי העלילה אינם מצטרפים למשהו שיש לו מתווה מאחד ומשותף. בסופו של דבר, עיקר העניין בספר טמון לא בעלילה ובמסגרת הכוללת, אלא באופי הייחודי של כתיבתו של ארנוט, במוזיקה שלה, בסגנונות ובגוונים המתחלפים ובאווירה האגדית שבה. כמו סיפור מיתולוגי עתיק יומין או סיפור פיות לילדים.
אימא שאינה אימנו כלל
לכאורה אפשר לחשוב שלפנינו רומן משפחתי. סיפור על אבא ואמא ועל בת בשם שרלוט ובן בשם ליוַוי מקאליסטר (במקור האנגלי הוא נקרא LEVI – לוי). אבל באיזו משפחה הלידות והמיתות ספק היו ספק לא היו, ואם היו, לא ברור מה יצא מהן? כך למשל האב, "נולד ברגע שאשה… חיככה שתי אבנים חלקות זו בזו. מחיכוך האבן נמלט ניצוץ והוא… החל להתקיים". איזה סוג של קיום יכול היה להיות לו, ואיזה אבא יכול היה להיות, כאשר אפילו כשהתחיל להתקיים הוא בכלל לא היה בן אנוש? תחילה הוא הפך ללהבה בתוך גוף של חיה מכוסה פרווה, והוא חי כך, כחיה פרוונית, בסביבת בני האדם. רק לאחר זמן, כשפגש והתאהב באדית מקאליסטר, הפך לדמות אדם ונשא אותה לאישה.
אבל גם כשנישאו, ואפילו לאחר שנולדו להם שני ילדים, הנובלה המשפחתית נדונה להתפרק כבר מראשית היווצרותה: כמו באגדה של אנדרסן "בת הים הקטנה", השהייה בין בני האדם והולדת ילדיו מבהירה לאב שאינו כמוהם. הוא אינו מסוגל להבין את בעיותיהם, את שמחתם ואת שנאתם, ואינו יכול להתערות ממש בחייהם של אשתו וילדיו. "הוא היה רק אש, והוא ידע רק לבעור…". וכאשר ביום הורים בבית הספר הוא מטיל להבה קטנה במורה שמותחת ביקורת על בתו, זה סוף החיים המשותפים וסוף הרומן המשפחתי, שלא היה. "אדית חמורת הסבר… אפילו לא רצתה לדעת מה עשה בדיוק… עוד באותו ערב גירשה אותו מהבית… אמרה לו שלא יחזור".
גם הניסיון לשרטט מתווה של רומן משפחתי סביב דמות האם מעורר קשיים רבים. אומנם היא מגדלת את הילדים, ובניגוד לאב היא בונה עבורם מסגרת ראויה ומסודרת, אבל כבר בתחילת הספר, עוד לפני שהבנו מי הוא מי ומה בדיוק קורה – הסיפור מספק לנו תזכורת להבין במי המדובר. הוא מעביר אותנו אל שלב מאוחר בכרונולוגיה, אל ההתרחשות המלווה את מותה של האם. הפרק הזה, הממוקם ממש בתחילת הספר, מוליך אותנו אל הרובד המיתולוגי, אפילו הדמוני, של דמות האם ושל הספר בכללותו.
"אימנו שבה אלינו יומיים אחרי שפיזרנו את אפרה בערוץ נוֹטְלִי פֵרן. היא הייתה ללא ספק אימא שלנו – ויחד עם זאת לא הייתה אימנו כלל. היא השתנתה מאז פוזרה בין השרכים של נוטלי. עורה היה מכוסה מרבד טחב ספוגי ירקרק וקנוקנות דקיקות של שרך שקוף. שלושה עלים גדולים של עצי שרך בצבצו מגבּהּ והתפרשו משני עברי מותניה כזנב טווס מרובד עשוי צמחים, ואת שערה החליף מפל שערות שולמית ירוק כדשא… ".
בשלב מאוחר יותר בספר נלמד על הרקע לנטישתו, כביכול, של האב, ועל המשבר שנגרם בעטיו לנפשם ולחייהם של ילדיו, כמו גם על סיפור מוצאו הפלאי. זוהי עוד דוגמה לאופי המקוטע, הקופצני, של הסיפור ולמעברים התכופים בו מעניין לעניין.
נוגעת בצמחים ומלקקת עצים
הנטישה הפתאומית והבלתי מוסברת של האב והחיים בקהילה קטנה כמשפחה נטולת אב, מערערים את נפשם של הילדים ובייחוד של שרלוט, שהייתה קשורה מאוד לאביה. וכשמתה האם, מתאר הבן ליווי, "האירוע דכדך אותנו… אני התאוששתי מהר… אבל שרלוט התקשתה להמשיך הלאה… התחלתי לראות אותה בוהה ביער, נוגעת בצמחים, מלקקת עצים… וזה החזיר אותי למחשבות על אמנו שנשרפה לאפר פעמיים… עשיתי אפוא את מה שראיתי לנכון לעשות. התחלתי לחפש ארון קבורה ונשבעתי לקבור אותה שלמה, קרה ודוממת". מכאן מתחילה חליפת מכתבים ממושכת ומפותלת, רבת תפניות, בין האח ובין מר יו הנגר. וכך נפתח המכתב הראשון: " סלח לי על המכתב הפתאומי… אני זקוק לארון מתים בשביל אחותי" .
הרעיון של ארון קבורה המיועד עבורה מערער לגמרי את שרלוט. היא נמלטת מהבית – מאלימותם של הגברים שנדחקים אליה ורוצים ממנה משהו, שהיא עוד צעירה ותמימה מכדי להבין מהו, מהאש של אביה שהיא חשה בה גם בהיעדרו, מאחיה וארון המתים שהוא מייעד לה. החוויות המשפחתיות וחוויות אלימות אחרות משנות את אישיותה של שרלוט, והיא ברגישותה מודעת לכך. היא מתבגרת, והאש שבערה בתוך תוכו של אביה מתחילה לבעור גם בה. וכשהתקף זעם משתלט עליה היא מבעירה דליקת ענק בחווה החקלאית שבה מצאה מפלט ועבודה וגם ניצוּל.
הדליקות שהיא מציתה מביאות אליה את הבלשית ניקולה, שאותה שכר אחיה כדי למצוא אותה לאחר שנמלטה. הפעם האש מאבדת את אופייה ההרסני והופכת למשהו שבונה יחסים ואהבה. ניקולה מזהה את מקור האש שבתוך שרלוט וכך נוצר קשר בין השתיים, אהבה שמפרקת את הזעם האצור של שרלוט ומחזירה אותה לשפיות.
הדייג וכלב הים
כתיבתו של ארנוט עוברת מן הפרוזאי והאכזרי אל הפיוטי והעדין. מעטים כיום מיטיבים לתאר כמוהו את הטבע ואת יחסי הגומלין בין האדם לטבע הסובב אותו, יחסים העוברים במהירות בין התפעלות לאיום. המעברים האלה בין התפעמות לאסון, בין חוויה מרגשת לשיא של אכזריות, דורשים מהקורא גמישות רבה ויכולת לספוג את השינויים הקיצוניים, לפעמים הימנעות משיפוט גם לנוכח אירועים קשים.
הפרק החזק ביותר בעיניי וגם המהדהד ביותר מבחינה ספרותית, הוא הסיפור של קרל וכלב הים, שמטעים אותנו מעט מטעמו של הטבע הגדול, המופלא, של האי טסמניה, מולדת הסופר. המקור העיקרי לפרנסת דייגי צפון טסמניה הוא דֵיג הטונה האדומה. זה הזן הגדול והמבוקש ביותר, ששוקל שתיים עד ארבע טונות ושוכן במעמקי האוקיינוס. "האדם אינו יכול לצוד את הטונה האדומה לבדו. גם כלב ים אינו מסוגל לכך. אך יחדיו הם עשויים לקטול חיה שמשקלה גדול פי שניים ממשקל שניהם יחד.
"אנשים מהחוף הצפוני של האי הדרומי הזה… נהגו לדוג כך… כל דייג קשר בנעוריו קשר עם גור שחיפש ומצא… הגור של קרל היה צעיר. מבטיהם הצטלבו כשהגור היטלטל בתוך יער אצות. החיבור היה חד ופתאומי: קרל צלל פנימה מתוך הסירה… ונעצר ליד ראש שהגיח מטר לפניו. שתי עיניים שחורות הזדהרו מתוך הכיפה החומה החלקה… הוא הגיש לגור את ידו, לרחרוח או לליקוק או לנשיכה. כעבור זמן שנראה לו כעונה שלמה התמסר הגור לאחיזתו והניח לחי חלקלקה ומסרק־שפם דוקרני על כף ידו של קרל…". זו הייתה תחילתו של קשר רגשי עמוק ושיתוף פעולה, שמתפתח לכדי נכונות של כלב הים להקריב את עצמו למען האדם, כאשר לווייתן־אורקָה טורף מתנפל עליהם. קרל הדייג נותר בים, בודד וכואב, בין שרידי גווייתו הנטרפת של כלב הים, והאובדן של שותפו מנתק אותו לתמיד מן הדיג במים עמוקים.
תיאור המאבק של קרל ושל כלב הים בלווייתן מסעיר אבל גם אכזרי ומזעזע, ומעלה השוואה בלתי נמנעת עם שתי הקלאסיקות של הספרות האמריקאית: "מובי דיק" של הרמן מלוויל מ־1851, ו"הזקן והים" של ארנסט המינגווי מ־1952. "מובי דיק" הוא סיפורו של ישמעאל, צעיר הרפתקן, שמצטרף לצוות של ספינה שיוצאת לצוד לווייתנים. הוא מתוודע לרב החובל המזדקן וקטוע הרגל, קפטן אחאב, הנחוש לצוד את מובי דיק, הלווייתן הלבן האימתני שקטע את רגלו. מסע הציד מתגלה כמסע נקמה נועז וחסר פשרות, אך במהלכו מעלה מלוויל גם תהיות על מהות הטוב והרע, על האמונה באל והיחס לאחֵר ולחריג, ומשלב סגנונות כתיבה שונים, מפארודיות וסמלים עד קטעים דרמטיים שכאילו לקוחים ממחזות שייקספיר. המורכבות ומרחב הנושאים המועלים בספר זיכו אותו בתואר "רומן הנשמה של האומה האמריקנית". "הזקן והים" הוא נובלה על אודות דייג קובני זקן הנאבק בחירוק שיניים בדג מִפְרְשָׂן ענק, ומגייס את כל כוחותיו כדי למנוע ממנו להשתחרר ולשוב לים. גם במרכז הנובלה הזאת ניצבים המאבק הנחוש, הגובל בטירוף, בין האדם ליצירי הטבע, הכוחניות והאלימות האנושית, יחד עם הערצת הבריאה והכבוד העמוק לכוחם של היצורים הימיים הענקיים.
לפי הפרשנות המקובלת, הדיִג בשני הסיפורים מייצג את הנחישות הנאצלת שבאדם, בעוד שהדג מייצג את הנאצל שבטבע. אך בראייה עדכנית בולט לעין המצ'ואיזם, המאפיין לרעה את שני הספרים האמריקאיים, ונעדר מספרו של ארנוט. גם האהבה העמוקה לטבע, שאינה נעדרת ממובי דיק וקיימת במידה מסוימת אצל המינגווי, בולטת הרבה יותר, ובכתיבה פיוטית־אסתטית מרשימה יותר, אצל ארנוט הטסמני. שני מאפיינים אלה עושים את ספרו לתואם יותר את רוח זמננו, בעוד שהכוחניות ותפיסת העליונות הגברית מטילה צל על שני קודמיו.
ספרו של ארנוט זכה להצלחה בינלאומית ולפרסים, ותרגומו לעברית הוא מעשה בעיתו, שמעשיר את הקורא הישראלי ביצירה ספרותית ממקור שלא הכרנו עד היום.
