המילים "כי פנה יום" לקוחות מתפילת נעילה, ומתארות את תחושת הדחיפות של המתפלל נוכח רגעיו האחרונים של היום הקדוש. תחושת הדחיפות הזו חופפת על ספר ביכוריה של אפרת קוזין: הדחיפות מול הרגש האמוני הבוער למרות דעיכת העולם הדתי, והדחיפות להגיד דבר ולשמור על קשר מול דעיכתו ומותו של האב. הספר מכיל שלוש תמות מרכזיות, שכולן מתאפיינות ברצון לשמור על קשרים נפרמים: הקשר הדתי, הקשר עם האב הגווע, והקשר עם בן הזוג שמגיע אל קיצו בגירושין.
היוצרת והמוזיקאית אפרת קוזין מבקשת, במכלול יצירתה, לייחד מקום לחוויה הנשית. המבט הזה חשוב מאין כמותו בספרות בפרט ובעולם בכלל; בספר שלפנינו הוא מתייחד בכך שהמשוררת מדובבת חוויות שכמעט לא נכתב עליהן. למשל תמונה מבית הדין הרבני, ובה מוצגים רגשותיה של האישה המתגרשת נוכח הגט. בשיר שהעניק לספר את שמו היא מתארת כיצד דווקא מות האהבה מוליד בה את החיוב לגדול ולצמוח: "כִּי פָּנָה יוֹם / וּפָנָה זִיוְךָ / כִּי פָּנָה מִמְּךָ / הַטּוֹב וְהַטּוּב / כִּי פָּנָה יוֹם / וּפָנִיתִי לְאָחוֹר / כִּי פָּנָה לִבְּךָ / וּפָנָה לִבִּי / לִזְרֹחַ".
בשיר אחר (המצורף בזה), במסגרת מחזור שובר לב על מות האב וההפלגה אל המרחקים שלאחר מותו, מתארת קוזין את שנת האבל ואת הניסיון שלה להגיד קדיש יתומה בבית הכנסת. כבאותו סיפור תלמודי על הלל הזקן, שלא ניתנה לו האפשרות ללמוד בבית המדרש עד שכמעט המית עצמו בארובה ביום שלג, מתארת קוזין את הגבאי שפותח במיוחד עבורה את עזרת הנשים אחרי שראה אותה עומדת בשלג. קוזין מתארת את הרגע הזה כרגע חם של חסד, אך אי אפשר להתעלם מהניגוד בין חוויית הקור של האישה הבודדה ביתמותה ובעמידתה כאישה, ובין חומו של רגש השייכות הקהילתי. אלא שכבכל שיריה, קוזין איננה מקננת בקו השבר. הבחירה לצמוח מתוך הכאב חוזרת על עצמה.
הספר ערוך היטב, אך עריכה מדוקדקת יותר הייתה עושה חסד עם כמה מהשירים ומנכשת מעטים מהם. בנוסף, בשיר על שמחת תורה ישנה טעות: הפיוט הידוע ששרים המתפללים הוא כמובן "מפי א־ל", ולא "מי פילל". ועם זאת, "כי פנה יום" מוסיף קול צלול וחשוב לשירת הנשים החדשה.
לְבַדִּי / בְּעֶזְרַת הַנָּשִׁים / שֶׁפָּתַח הַגַּבַּאי בִּמְיֻחָד בִּשְׁבִילִי / לְאַחַר שֶׁרָאָה אוֹתִי בַּחַלּוֹן / מִבַּעַד לִפְתוֹתֵי הַשֶּׁלֶג. // אֲנִי מְגַלְגֶּלֶת בֵּין שִׁנַּי / מִלִּים סְתוּמוֹת וּמְאִירוֹת / מִלִּים אֲרַמִּיּוֹת / שֶׁמְּפַצְּחוֹת קוֹד גַּעְגּוּעַ. // אֲנִי לוֹחֶשֶׁת מִלִּים מֵחֲדַר לֵב אַחֵר / שֶׁאֵינֶנִּי מַכִּירָה / וְהַקָּהָל עוֹטֵף אוֹתִי בִּקְרִיאַת אָמֵן. // מִלִּים עַתִּיקוֹת / מִתְגַּלְגְּלוֹת בְּבֵית כְּנֶסֶת / קָטָן וְחַם. אֲנִי יוֹצֵאת / אֶל הַשֶּׁלֶג.
