האופן שבו התקבלה בשבוע שעבר בשורת מותה של המשוררת חוה פנחס־כהן בגיל 67, נראה כמשל הולם לכל מסלול חייה. מצד אחד, קבוצה לא קטנה של ישראלים – אנשי הציונות הדתית ועולם ההתחדשות היהודית, לצד יוצרות פמיניסטיות בולטות – ביטאה תחושות אבל על אובדן אושייה מרכזית של עולמם התרבותי. הראשונים העלו על נס את החיבור שייצגה השירה שלה בין השתייכות מלאה לעולם המודרני להזדהות עמוקה עם היהודים והיהדות. השניות העלו על נס את היותה משוררת שזעקה את הנשיות, על ייחודה וגם קשייה, כמעט מכל שורה שכתבה.
חוה כתבה באומץ ובפתיחות עצומה, נדירה גם בעולם החילוני – לא כל שכן בעולם הדתי והמסורתי – על תחושותיה כאלמנה צעירה (לכך הוקדש הספר "שירי אורפאה", שיצא לאור שנתיים לאחר מות בעלה יוסי); על דימויי הגנאי השונים הניתנים לנשים חזקות ודעתניות (הכלבתא והשרמוטה), כפי שהייתה היא עצמה; על תחושות סותרות בחוויית האימהות: על האהבה העצומה לארבע בנותיה, בצד הקשיים שחוותה בגידולן, בוודאי כאלמנה; על מיניות נשית בכלל ומיניות של אישה החיה לבדה בפרט, ועוד ועוד.
מנגד, מותה התקבל בהתעלמות גמורה כמעט של כל השדה הספרותי והתרבותי שאינו דתי. דיווחים קצרים בידיעות אחרונות ובישראל היום, בלי שום כתבה נרחבת יותר שתספר את סיפור חייה ויצירתה של מי שהמשורר והחוקר דרור אידר הגדיר בפייסבוק כ"משוררת החשובה ביותר בדורנו". בהארץ אפילו נרשמה התעלמות מוחלטת. לפחות עד לרגע כתיבת השורות האלה, לא הופיעה בעיתון, ואפילו לא באתר האינטרנט שלו, שום התייחסות למותה של משוררת בולטת כל כך, שזכתה רק לפני כחודשיים בפרס נחמה ריבלין לשירה (פרס שיזמה אשתו המנוחה של הנשיא ריבלין).
חוה, כפי שהכרתי והוקרתי במשך שנים רבות (ולכן גם לא אכנה אותה כאן בשם המשפחה, כמצווה העיתונאית המקובלת), חייתה כל ימיה בתחושה ששירתה ומפעלותיה אינם זוכים להכרה ראויה. לא פעם, נוכח הפרסים והביקורות המשבחות שזכתה להם, התפלאתי על התחושה הזו. אבל הפער שניכר השבוע בין מעמדה בעולם הדתי והמסורתי לזה של עיתון הארץ, אישר שכנראה בכל זאת צדקה.
חברתה הוותיקה, אמירה פרלוב: "רוב שנותיה בכלל לא הביעה עמדות פוליטיות, אבל בגלל עברה ב'נקודה' ומגוריה בענתות, היא הרגישה שהיא כל הזמן מתויגת כימנית, ושזה פגע ביחס אליה בזירה הספרותית. היו אנשים שאמרו לה במפורש: את לא בצד הפוליטי הנכון"
לצד היבול העצום של כתיבתה – 13 ספרי שירה ועוד ספר פרוזה אחד, שיצא רק לפני כשנה – חוה הייתה גם יזמית בלתי נלאית של פרויקטים בתחום התרבות. היא יזמה את כתב העת "דימוי" לספרות, אמנות, תרבות וביקורת יהודית, והצליחה, למרות קשיים רבים, להתמיד בהוצאתו לאור במשך 22 שנים (2011-1989) ו־35 גליונות. היא יזמה גם את כנסי "כיסופים", שהוקדשו למפגש בין סופרים ומשוררים יהודים מכל רחבי העולם. חמישה כנסים כאלה הצליחה לקיים, בין השנים 2019-2007, עד שהקורונה והמחלה שבה לקתה שברו את היכולת להמשיך במפעל.
אבל היא לא נכנעה גם לקורונה: כשראתה שאין ביכולתה לקיים קשרים פיזיים עם יוצרים מהעולם וגם מהארץ, היא יזמה שיחות עם יוצרים בתחנת הרדיו של מלי"ץ (ארגון שהקים לאחר מלחמת יום כיפור את המכונים לחינוך יהודי־ציוני, ונשאר נאמן לרעיון הזה). לתחנה הזו הביאה גם את המפעל הגדול האחרון שלה: הנחלת עוצמתה של ספרות הבלקן, היהודית ושאינה יהודית, למחזור הדם של התרבות הישראלית. היא גם תרגמה שירה סלובנית, ודאגה לתרגומן של יצירות רבות מכל ארצות הבלקן. הבלקן גמל לה באהבה והערכה רבה: היא קיבלה כמה פרסים ממדינות הבלקן, והופיעה בלא מעט פסטיבלים ספרותיים שם.
"פצצת אנרגיה"
חוה נולדה בינואר 1955 ביפו, בת למשפחת קונפינו שמוצאה מבולגריה. הבית היה בית חילוני גמור, אפילו נוטה לקומוניזם. לימים, גם כשכבר תתקרב ליהדות, תהיה יהדותה של חוה יהדות מסורתית מאוד, כדרכם של הבולגרים. ד"ר רחל־שלי לוי־דרומר, שעבדה עם חוה על שימור מורשת יהדות מקדוניה, אומרת ש"חוה בסך הכול ראתה את עצמה כאדם דתי. אבל זה לא הפריע לה להגיע לכנסים שערכנו במקדוניה גם בטיסות ונסיעות שהתקיימו בשבת". אולי הייתה בכך גם מורשתו של הרב אברהם בכר מיפו; הרב שהזדהה כאורתודוקסי אבל נסע על הקטנוע שלו גם בשבתות כדי לעודד את קבוצת הכדורגל של מכבי יפו, שהייתה מקור גאווה לכל הבולגרים היפואים.
כבר מילדות לא היו חייה קלים. אביה נפטר כשהייתה בת שמונה, והאם התחתנה בשנית עם גבר שהביא איתו את ילדיו מנישואיו הראשונים, ואף הביא לעולם עם אימה בן נוסף. חברתה של חוה, הקולנוענית ענת צוריה, הוזמנה על ידה לפני כמה שבועות לביקור פרידה, שהפך לשיחה ארוכה על ילדותה של חוה. לדבריה, חוה סיפרה לה על חיים מתוחים למדי עם האב החורג וילדיו.
המשפחה המורחבת עקרה מיפו לרמת־אביב. לכאורה, אזור בורגני שבסוף שנות השישים בוודאי נחשב אזור אמיד למדי. אבל צוריה מספרת בשם חוה שאצלם הייתה זו דירת שני חדרים שהוחזקה בשכירות, רחוק מחיי העושר הטובים בהרבה של רוב חבריה לכיתה, בבית הספר אליאנס.
אמירה פרלוב, מחנכת מכפר־אדומים שלמדה בשכבה של חוה ונשארה ידידה קרובה שלה לאורך כל השנים, מספרת: "ביקרתי לפעמים בבית של חוה, וגם היא כמובן ביקרה בשלי. אבל כנערות לא ממש נתַנו את הדעת מהם באמת תנאי החיים של חברינו לכיתה ומה המשמעות שלהם. לכאורה היא הייתה כמו כולם – תלמידה טובה, פעילה בצופים. לא באמת הבנו את הקשיים שהיא מתמודדת איתם". באותן שנות תיכון משכה את סקרנותה של חוה גם ההצעה להצטרף לסמינרים של ארגון גשר, שהפגיש דתיים וחילונים. חוה הפכה לפעילה מסורה בגשר, וכך גם התקרבה לעולם הדתי.
אבל היה בחוה גם ייחוד מסוים, שפרלוב זיהתה בקלות: "היא הייתה פצצת אנרגיה. רוצה לבלוע את החיים, לא לנוח לרגע, להספיק כמה שיותר. גם מאוחר יותר, כשגרתי איתה במעונות של האוניברסיטה, זה בלט. היא כל הזמן חיפשה אירועים, לבלות, לטייל. גם אני הייתי חובבת יציאות, אבל זה בכלל לא דמה לקצב שלה. כמעט בכל פעם שהגעתי לחדר שלנו, חוה לא הייתה שם. לרוב חזרה בשעות מאוחרות, ישנה מספר שעות מינימלי, ויצאה שוב ליום סוער נוסף".
בתקופת הלימודים באוניברסיטה הכירה חוה את יוסי כהן, שעבד כחשב במשרד המשטרה. הם התחתנו, ובמשך השנים נולדו להם ארבע בנות: שירה, איילת, כינרת וזוהר. את ביתם הראשון בנו ביישוב ענתות שליד ירושלים. אז התחילה חוה גם לעבוד ככתבת בכתב העת "נקודה", ביטאון מועצת יש"ע, שגם פרסם את יצירותיה הראשונות.
ישראל הראל, מי שהיה עורך העיתון, נזכר: "כמדומני שהיא קודם באה עם שירים שרצתה לפרסם. היה בה איזה חוסר ביטחון של יוצר מתחיל, אבל כשהיא נתנה לי את השירים ראיתי מיד את העוצמה הטמונה בהם. ערכתי שם דברים מסוימים, ואני זוכר שגם היו בינינו ויכוחים על חלק מהתיקונים. בכל אופן, אנחנו פרסמנו את שיריה הראשונים. ואז הצעתי לה גם לכתוב כתבות לעיתון, והיא נעתרה. הייתה לה המון רגישות לכל מילה. אני זוכר ויכוחים שאני רציתי לשנות טקסט מסוים, וזה עלה במאבק ולא פעם אפילו בדמעות. אבל בסופו של דבר קיבלתי ממנה את התחושה שהיא מכירה בחשיבות העריכה ושמחה עליה".
פרופ' מנחם לורברבוים : "חוה הייתה כור אטומי, עם עוצמות בלתי רגילות. היה פער עצום בין תודעת הבדידות שלה ובין היכולת שלה ליזום דברים שמשנים את העולם. הגיס שלה תיאר אותה בהלוויה גם כנאיבית, והיה בה גם צד כזה. היא כל הזמן בדקה את עצמה, וגם ידעה היטב מה המחיר, האישי והמשפחתי, של לא להצליח"
ייתכן שהפרטים הביוגרפיים הללו הכבידו גם על התקבלותה הספרותית. פרלוב: "רוב שנותיה בכלל לא הביעה עמדות פוליטיות, אבל בגלל עברה ב'נקודה' ומגוריה בענתות, היא הרגישה שהיא כל הזמן מתויגת כימנית, ושזה פגע ביחס אליה בזירה הספרותית. היו אנשים שאמרו לה במפורש: את לא בצד הפוליטי הנכון".
כעבור כמה שנים יצאו חוה ויוסי לשליחות בארה"ב מטעם הסוכנות היהודית. כשחזרו לארץ כבר לא שבו לענתות אלא התיישבו ברחובות. חוה, כאמור פצצת אנרגיה, חיפשה יוזמה חדשה, והקימה ב־1989, במסגרת המרכז לציונות דתית "מעלה" את "דימוי", כתב עת לתרבות ואמנות יהודית. כלומר, אמנות המתכתבת עם העולם היהודי. 1989 הייתה גם השנה שבה הוקמו שני בתי המדרש הראשונים של גל ההתחדשות היהודית: "אלול" בירושלים (שלימים יהיה לחוה מקום חשוב בו), ו"המדרשה" באורנים. צירוף הזמנים מעיד לא רק על רוח הזמן, אלא גם על העובדה שחוה הייתה מן הראשונים שביקשה לתרגם את גל ההתחדשות היהודית של בתי המדרש גם לתחום התרבות והאמנות.
ב"דימוי" (שוב גילוי נאות: הייתי בין חברי המערכת) היא לא הסתפקה בתחום עיסוקה שלה כמשוררת, אלא פרסמה יצירות פרוזה, צילום, ציור, פיסול, ביקורת ספרותית ועוד. כמו בכתבי עת אחרים, גם המאמץ לקיים את "דימוי" דרש חיזור סיזיפי, לעיתים משפיל, על פתחיהם של קרנות ציבוריות וגבירים פרטיים, אבל כאמור חוה הצליחה לקיים את כתב העת לאורך 22 שנים רצופות ו־35 גיליונות.
שירה עוצמתית וחשופה
גם חייה האישיים של חוה לא היו קלים: יוסי, בעלה האהוב, חלה בסרטן ונפטר ב־1998, בהיותו בן 43 בלבד. היא לא נישאה שוב, ועד מותה נשארה אלמנה. זמן לא רב אחרי מותו של יוסי התאבד אחיה, מאיר. מאיר היה אח למחצה, מנישואיה השניים של האם, ובינו ובין חוה התקיים קשר הדוק ואוהב. ענת צוריה, שגם אחיה שם קץ לחייו שנים רבות לאחר מכן, אומרת: "הייתה בינינו ברית של 'אחים שכולים', עם כל רגשי האשמה שהמצב הזה מייצר. הייתה לי תחושה שהיא, כבת הבכורה במשפחה, לקחה על עצמה לא מעט תחושת אשמה על שלא דאגה לו מספיק".
אחרי מות בעלה עקרו חוה ובנותיה מרחובות לירושלים. ירושלים הייתה ועודנה המרכז בה"א הידיעה של עולם ההתחדשות היהודית, זה שחוה רצתה להיות גורם משמעותי בו, והיא כמובן סיפקה לה גם אפשרויות פרנסה שכאלמנה צעירה נזקקה להן מאוד. לצד המסירות לגידול הבנות ועריכת "דימוי", היא למדה בבית המדרש אלול ומאוחר יותר גם לימדה והנחתה קבוצות במסגרתו.
תקופה מסוימת היא למדה גם במכון הרטמן בירושלים, ושם הכירה את פרופ' מנחם לורברבוים, איש החוג לפילוסופיה כללית ויהודית באוניברסיטת תל־אביב, שהפך לאחד מידידיה הקרובים. "לי הייתה עבודה באוניברסיטה, בזמן שחוה, כאלמנה עם ארבע בנות, נאלצה לקיים את שירתה ומפעליה בלי שתוכל להישען על משכורת קבועה", נזכר לורברבוים. "אני יודע שהיא מאוד השתוקקה למשרה אקדמית, גם משום שמאוד אהבה ללמד, אבל לצערי לא זכתה לכך".
לורברבוים מתאר את חוה כ"כור אטומי, עם עוצמות בלתי רגילות. היה פער עצום בין תודעת הבדידות שלה ובין היכולת שלה ליזום דברים שמשנים את העולם. הגיס שלה תיאר אותה בהלוויה גם כנאיבית, והיה בה גם צד כזה. היא כל הזמן בדקה את עצמה, וגם ידעה היטב מה המחיר, האישי והמשפחתי, של לא להצליח".
את כל רגשותיה המורכבים כאישה ואם תיעלה חוה לשירה עוצמתית וחשופה במיוחד. כפי שכתבה על האלמנוּת הטרייה שלה בספר "שירי אורפאה", כך כתבה גם על תפילת האימהות ועל הדאגה האינסופית לילדיהן בשיר "תפילה לאם בטרם שחרית", שהשבוע התברר שהוא מככב במקום בולט בבתיהן של לא מעט אימהות:
בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי עוֹמֶדֶת לְבַשֵּׁל דַּיְסַת סֹלֶת/ הָסֵר מִמֶּנִּי כָּל מִינֵי מַחְשָׁבוֹת זָרוֹת/ וּכְשֶׁאֲנִי נוֹגַעַת בְּגֵו הַתִּינוֹק וּמַדָּהּ חֻמּוֹ/ שֶׁיֵּלְכוּ מִמֶּנִּי כָּל מִינֵי טְרָדוֹת/ שֶׁלֹּא יְבַלְבְּלוּ מַחְשְׁבוֹתַי./ וְתֵן לִי אֹמֶץ לְזַכֵּךְ פָּנַי/ שֶׁיּוּכַל כָּל אֶחָד מִיְּלָדַי/ לִרְאוֹת פָּנָיו בְּתוֹךְ פָּנָי/ כְּמוֹ בְּמַרְאָה רְחוּצָה לִקְרַאת חַג.// וְאֶת הַחֹשֶׁךְ הַמְשֻׁקָּע מִפְּנִים/ פָּנַי – כַּסֵּה בָּאוֹר./ שֶׁלֹּא תִּפְקַע סַבְלָנוּתִי וְלֹא יִחַר גְּרוֹנִי/ מִצְּעָקָה מִתְחַבֶּטֶת וּמִתְעַבָּה/ שֶׁלֹּא יִהְיֶה לִי רִפְיוֹן יָדַיִם/ מוּל הַבִּלְתִּי נוֹדָע/ וְשֶׁלֹּא יִפָּסֵק אַף לֹא לְרֶגַע/ מַגָּע בָּשָׂר בְּבָשָׂר בֵּינִי לְבֵין יְלָדַי.// תֵּן בִּי אַהֲבָתְךָ שֶׁיְּהֵא בִּי דַּי לַעֲמֹד בְּפֶתַח הַבַּיִת וּלְחַלְּקָהּ/ בְּפַשְׁטוּת בָּהּ פּוֹרְסִים לֶחֶם וּמוֹרְחִים חֶמְאָה כָּל בֹּקֶר/ מֵחָדָשׁ נִיחוֹחַ חָלָב רוֹתֵחַ וְגוֹלֵשׁ וְרֵיחַ הַקָּפֶה מְכַסִּים/ עַל קָרְבָּן תּוֹדָה וְקָרְבָּן תָּמִיד/ שֶׁאֵינִי יוֹדַעַת אֵיךְ נוֹתְנִים.
כולם היו בניה
המשורר מירון איזקסון, מידידיה הקרובים של חוה, אמר השבוע בהלווייתה ששיריה מעידים שהתייחסה לכל סביבתה, ולא רק לילדיה, בתחושת אחריות אימהית; כך כלפי בעלה המנוח, כלפי החברים, האחים (שכאמור הייתה להם אחות בכורה), וכך כלפי החברה הישראלית והעם היהודי. כולם היו בניה. זה בלט, בין השאר, גם ביחסה ליוצרים שהיא אהבה והרגישה שיצירתם לא מספיק מוכרת. למשל המשורר ישראל אלירז, שהיה מורה שלה במכון כרם, או ג'ני לבל, מתרגמת חשובה מסרבית וקרואטית, שגם הייתה בין הראשונות לעסוק בעברו הנאצי של המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל־חוסייני. מפעלי הטיפוח האלה באו לידי ביטוי, בין השאר, גם בגיליון מיוחד של דימוי שהקדישה ליצירתו של אלירז ובספר שיחות איתו שפרסמה, וכן בהבאת תרגומיה ומאמריה של לבל לבמות המגוונות שהיא פעלה בהן.
ב־2007 שוב יזמה חוה פרויקט חדש: כנס בינלאומי ראשון של סופרים ומשוררים יהודיים מכל רחבי העולם, בשם כיסופים. כמו בעבודתה בכתב העת "דימוי", הסקרנות שלא ידעה גבולות, לצד יצר היזמות והאנרגיה, הצטרפו להבנה שהתרבות והחברה הישראלית צריכות לפתוח את מבטם גם ליצירה יהודית המתקיימת מחוץ לישראל. שוב במאמץ סיזיפי, ובחיזור אחר פתחיהם של תורמים ממלכתיים ופרטיים, הצליחה חוה לקיים חמישה כנסים כאלה, האחרון ביניהם ב־2019, חודשים ספורים לפני שמגפת הקורונה, ואחר כך התגברות מחלתה, כבר לא אפשרו לקיים כנס נוסף. היא דאגה להביא לכנסים האלה לא רק ידוענים כמו הסופרת ניקול קראוס מארה"ב או הפילוסוף ברנאר אנרי־לוי מצרפת, אלא גם יוצרים שאיש בישראל לא הכיר את שמותיהם מרחבי מזרח אירופה וארצות הבלקן. כמי שהכירה בעצמה את החוויה הקשה של המאבק על ההכרה וההתקבלות, היא דאגה לקדם גם יוצרים אחרים שלדעתה לא זכו להכרה מספקת.
ההיכרות עם יוצרים יהודים מן הבלקן, בצירוף הרעב האינסופי שלה לעוד ועוד פרויקטים, הביאו את חוה גם לעיסוק אינטנסיבי מוגבר ביהדות הבלקן. הייתה בכך סגירת מעגל עם המוצא הבולגרי של משפחתה. בין השאר היא פעלה להיכרות ישראלית עם עולם היוצרים היהודי והכללי של הבלקן, ויזמה מפעלי תרגום שונים של יוצרים מיוון, בולגריה, אלבניה, מקדוניה ושאר ארצות יוגוסבליה לשעבר. היא אף תרגמה בעצמה קובץ שירים מסלובנית. גם שירתה שלה תורגמה למספר שפות בלקניות, ובעקבות זאת היא הוזמנה ללא מעט פסטיבלי שירה שנערכו בארצות הבלקן. בעשור האחרון לחייה בילתה חוה לא מעט בטיולים וכנסים בטורקיה, יוון, בולגריה ושאר אזורי הבלקן. היא הפכה גם לחברה בולטת בבית מורשת יהדות בולגריה ואף לקחה על עצמה את תפקיד יו"ר ועדת התוכן והאירועים של הבית, וגם הצטרפה לארגונים ועמותות שונות שביקשו לטפח את מורשתן של קהילות יהודיות מארצות בלקן אחרות.
כך למשל הצטרפה חוה ליוזמה של ד"ר לוי־דרומר, המזכירה האקדמית של אוניברסיטת בר־אילן ובת למשפחה יהודית ממקדוניה, שאליה הצטרף גם השגריר לשעבר של ישראל במקדוניה, דן אוריין, לשקם את בתי העלמין היהודיים במדינה ולטפח את זיכרונה של הקהילה הזו גם בישראל. במסגרת זו ביקרה חוה פעמים רבות במקדוניה והשתתפה בכנסים שונים שעסקו בזכרה של הקהילה שם.
דרומר אומרת שבעניין הזה הייתה חוה שונה אף מרבים מבני העדה הבולגרית: "יהודי בולגריה ניצלו ברובם מהשמדה בתקופה הנאצית, ולאורך השנים נפוצה ביניהם האגדה שהמלך בוריס הוא שדאג להציל אותם, ואף התעמת עם הנאצים בעניין זה (גם ההיסטוריון יוצא בולגריה, פרופ' מיכאל בר־זוהר, פרסם ספר ברוח זו; י"ש). אבל האמת היא שלא רק שהמלך לא עזר ליהודים, ומי שהציל אותם הייתה הכנסייה, בשיתוף פעולה עם הפרלמנט, אלא שאותו בוריס גם שילח במקביל להשמדה את יהודי תראקיה ומקדוניה (אזורים אחרים בבלקן, שבולגריה שלטה עליהם בשנות המלחמה; י"ש). חוה לא התכחשה להיסטוריה העגומה הזו ובכל הזדמנות תקפה את המלך, גם בניגוד לעמדתם של רבים מיוצאי בולגריה וצאצאיהם".
הבינה את מצבה
ב־2020, עם פרוץ הקורונה, מצאה חוה את עצמה, כמו רבים אחרים, במצב מורכב. כתב העת "דימוי" לא הופיע מזה עשור, וגם כנסי כיסופים לא יכלו להתקיים בצל המגפה. אבל לא יזמית אנרגטית כמוה תשתתק בשל כך. היא יזמה הופעות שלה בתחנת רדיו אינטרנטית קטנה, של ארגון מלי"ץ. בתחנה הזו היא הובילה שתי תוכניות שבועיות: "שיחה בשניים", עם אינטלקטואלים קרובים לליבה, ותוכנית בשם "כאן בלקן" – שיחות עם אנשי רוח שחיים בארצות הבלקן או שעוסקים בתרבות הבלקן. היא המשיכה בפעילות הזו, כמו גם בהרצאות, בהנחיית קבוצות וסדנאות כתיבה, עד לזמן האחרון ממש, כשמחלתה כבר לא אפשרה לה להמשיך בכך.
בשנה האחרונה היא הספיקה לפרסם לא רק ספר שירים אחרון אלא גם ספר פרוזה ראשון, "אני, הגבר", ובו שישה סיפורים. "זה ספר שרק חוה יכלה לכתוב", אומר לורברבוים, "משום שהוא מדבר על המחיר הגדול של המלחמות בישראל. על זה שהמלחמה לוקחת מהגברים את גבריותם, את האונות שלהם, ומביאה אותם לידי אימפוטנציה פיזית ונפשית גם יחד. זה ספר מטלטל, ואני אומר שרק מישהי כמותה יכלה לכתוב אותו משום שהייתה לה חוויה מספיק עשירה של נשיות, כך שיכלה להיחשף למכלול של טיפוסי גברים ישראליים, שבדרך כלל לא יוצא לאנשים להיחשף אליהם".
"בחודשים האחרונים", מעיד לורברבוים, "חוה עברה טיפול מסוים בווינה. היא נעטפה שם באהבה רבה על ידי הקהילה החרדית המופלאה של העיר הזו, שעוזרים לכל יהודי שמגיע לשם לטיפולים. זו הייתה בשבילה חוויה מיוחדת וחדשה, להיפגש עם העוצמה החיובית של הקהילה החרדית, והיא רצתה להביא את הדברים האלה לידיעת הציבור".
פרלוב מוסיפה: "ברור לי שחוה הבינה כבר לפני הרבה זמן שהיא במצב מאוד מסוכן. ספר השירים האחרון שלה הוא ספר פרידה. אתה פותח את הספר ומיד נתקל בציטוט של מישל וולבק: 'משורר מת אינו כותב עוד. לכן חשוב להישאר בחיים'".
