הרומן "ופתאום ממש חבל לה למות" עוקב אחר עשרים שנה בחיי שלוש אחיות, בני זוגן וילדיהן. בתחילת הרומן נמצאות הנשים בשנות השלושים לחייהן, ובסופו הן על סף חיתון הילדים. אופיין ונסיבות חייהן שונים, וכך גם חיי הנישואים שלהן. הדבר מספק חומר ליצירה כמעט אנציקלופדית בהיקפם של פיסות החיים והמצבים שהיא בוחנת. היא בוחנת אותם בהדגש פסיכולוגי־רגשי מעמיק ומקורי, על גבי ציר זמן ממושך; משום כך, יש בה עניין רב לקורא.
רוחב היריעה, והנטייה הפסיכולוגיסטית של המחבר, מספקים לנו דמויות רבות־ממדים. אם להסתפק כאן בהיכרות עם שלוש האחיות בלבד, ולנסות לאפיינן בכל זאת: אנו מתוודעים אל יפעת השקטה, הוותרנית, האוזן הקשבת, שהתקרבותה ליהדות בסוף הרומן נותנת למחבר תירוץ לתבל אותו לכל אורכו במובאות קולעות ממקורות ישראל; אֶל טל הפעלתנית, הקובעת עובדות, שהיא ובעלה זוכים בפיס, עוברים מבזבזנות לפילנתרופיה, ומיטלטלים בתהליכים אישיים שונים הנובעים מההתעשרות; ואל דנה הדעתנית, הביקורתית, המתגרשת בתחילת הדרך מבעלה השוטר־הטוב וגוררת אותנו אל מכמני עולם הגרושות, הדייטים, חיי המשרד הישראליים, רגשי האשם ועוד.
אבל דנה אינה סתם עוד דמות. המחבר בוחר להתמקד בה יותר מאשר באחיותיה, ובכותרת הרומן הוא מעמיד אותה כגיבורתו. שלא כמשתמע ממנה, דנה אינה חולה במחלה ממאירה וגם אינה לוקה באובדנות, ובשום שלב לא נראה שלא אכפת לה למות. הכותרת לקוחה מהעמודים האחרונים ממש, כאשר דנה משלימה תהליך של התפייסות עם חייה. "והמבט פנימה. רק פְּנים. וכבר אין קווים נשברים וזיג־זג. וכבר אפשר לזהות רצף, וקו דק ורך, מתעגל, המחבר בין כל חלקי חייה… והיא צוחקת למִשמעו של צחוק. לאושר היא צוחקת. ושקט שמעולם לא היה לה, הנה הוא נח על משכבה בשלום בעודה בחייה". זאת דנה אשר קודם לכן פחדה שיתגלה שהיא "לא מסוגלת לאהוב" וייחשף "חוסר יכולתה לצלוח את המעבר מאהבת עצמה לאהבת הזולת".
דנה כמהה לאהבה אבל לא מצליחה לאהוב באמת. התמורה שחלה בה כאמור בסוף הספר, קורית באופן לא מאוד הדרגתי, ויותר ממה שהיא פרי בשל של האירועים המשפחתיים המסעירים המתחוללים לאורכו, היא נוגעת להגעתה סוף סוף לעיסוק המרפא אותה: מורה בכיתה ו'.
אכן, התרקמות המארג העלילתי, פריסת ההתפתחויות והתהליכים על פני עשרים שנה עם סיבתיות משכנעת, היא כמדומני נקודת התורפה של הספר. התפניות לקראת הסוף מהירות וחדות. אף שציר הזמן מובלט ברומן, וכל פרק בו הוא סיפורה של שנה אחת, הזמנים משובשים ותהליכים של שנים אחדות נדחסים לפעמים, לכאורה, בכמה חודשים (מעבר לכך, הרומן מתנזר כמעט מסממנים תקופתיים שייתנו לו עוגן כרונולוגי וקשר להתרחשויות בחברה הישראלית, והסממנים הטכנולוגיים בו דוחסים אותו לכאורה לתקופה קצרה מדי). הדבר פוגם באופיו הריאליסטי מאוד של הסיפור.
ריאליזם זה מביאנו אל טור היתרונות של הספר, והוא ארוך מטור החסרונות. אהוד פלמור מגיש לנו בעדינות פיסות ממשיות של חיים. הוא חותר לעומקו של יצר לב האדם. הוא מוליכנו יד ביד בתודעותיהם של הגיבורים, ומיטיב לחקור דמויות מורכבות, בעייתיות אך מעוררות אמפתיה, ואת טיבם של יחסים בין־אישיים. הוא עושה זאת בכתיבה חדה, לעיתים חידתית במידה, ובעזרת אבחנות שנונות ומימרות כנף. כל אלה מתגמלים את מסיים הרומן הארוך־למדי בהרגשה שהוא מבין אנשים קצת יותר מקודם.
