מידברן היא עמותה המפיקה אירוע אמנותי, בדרך כלל בנגב, שהוא גרסה מקומית ל"ברנינגמן" שנערך מדי שנה במדבר הסלע השחור שבצפון מדינת נבדה. מקורו באיש אחד בשם לארי, שבקיץ 1986 הדליק על החוף בובה בצורת אדם. הוא קרא לזה "אקט של ביטוי עצמי", ובכך הוא נבדל מאי־אילו כתות שמייסדן "ראה את האור". במקרה הזה ברור כי המייסד לא ראה שום אור אלא את האש הדולקת בלבד, ובאותם רגעים כלל לא שיער מה תחולל הפעולה הזוטרה שלו.
"מידברן הוא תרבות, קוד, אמונה, מורשת של זיכרונות וחוויות המבקשות לשזור עצמן בכל אירוע מחדש. הוא לא תלוי אדם כזה או אחר, ומעולם לא היה מבוסס על מנהיגות של איש אחד", כותב המחבר בעמוד 12. והרי זה מובן מאליו, כי כל מה שהמייסד עשה היה לשרוף בובה. ברם, אט אט הצטרפו אליו אחרים, וזה הפך לתופעה עולמית, חד־שנתית, מעין מסיבת טבע, עד שהיה צורך להפיח בה משמעות וחזון. ישבו מועצת גדולי המידברן לילות כימים על משכבם, וניסחו עקרונות של אי־מסחריות (אם כי צריך לשלם הוצאות אבטחה וכו'), שלילת דעות קדומות, עשייה קהילתית, שמירה על הסביבה ו"ביטוי עצמי רדיקלי".
ראם שמואלביץ', שהצטרף לקהילה לפני כמה שנים, גמר אומר לחקור אותה, לראיין כמה מחבריה, ולהציגה באמצעות הספר כמעבדה לשינוי חברתי וליצירת אוטופיה אפשרית, אולי אף "קריאה לפעולה", אם כי לא ברור על איזו פעולה מדובר (כמו מהו בדיוק "ביטוי עצמי רדיקלי").אם מטרת הספר הייתה להראות כי יש כאן תנועה משמעותית שצריך להתייחס אליה ביתר תשומת לב, ואולי אף "לפתות" קוראים להצטרף אליה, היא קורסת די בהתחלה, עם יותר מדי הסברים יבשים על התופעה, כמעט אלמנטריים על גבול הוויקיפדי.
בנוסף, אחרי מעט עמודים ישנה קטיעה ופתאום מילון מושגים, כחלק מהשטף הטבעי, במקום לשים אותו בהתחלה או בסוף. אולי גם זה חלק מאותה "חתרנות לכאורה" של הקהילה או דוגמה לביטוי עצמי רדיקלי. אבל זה רק עניין טכני פעוט. התחושה היא שמאחורי הדברים ישנו קודם כול כתב הגנה על התופעה, שמן הסתם לא קיבלה יחסי ציבור טובים כשכבר זכתה להתייחסות. בוודאי לא מהמשטרה. כאן חשוב לציין שחלק מההוויה המידברנית כולל מתחמים של נודיזם ושימוש באי אילו חומרים הילוציגנניים. אם כי זו כמובן לא חובה המוטלת על כל מי ששוהה ב"עיר הזמנית". אבל כן צריך להפגין חיבה ונחמדות לכל אדם, במיוחד לאלו שאינך מכיר, ולחבק אותם כמה שיותר.
כותב שורות אלו מחזיק בדעה בסיסית שאדם בוגר יכול לעשות ככל העולה על רוחו בהתאם לחוק, כל עוד אינו פוגע בסביבה או באנשים אחרים. אנשים שמפגינים חיבה ומחבקים אחד את רעהו במדבר הם מחזה נעים בסך הכול, בוודאי כאשר בה בעת, במרחק לא רב משם, יש יריות באוויר ונהגי שודים בני 15. ובכלל, בכל מצב עדיפה חיבה ואהבה על פני ניכור ואלימות.
היפר חופשה
"מידברן גורם לאנשים להרגיש שראוי וכדאי להילחם למען המין האנושי – שיש בו גם חום ואהבה, תשוקה להיכרות וחיבה ללא תנאי, המתגלים בתנאים המתאימים", כותב שמואלביץ' (עמ' 35), ובהמשך הוא מוסיף: "מידברן מזכיר, גם לציניים בינינו, שיש משהו עמוק, קדום ומרפא בחום ובחיבה, שיש משהו אנושי וטבעי מאוד ברצון במגע ולו הפעוט ביותר" (38).
האם לשם כך צריך לנסוע עד המדבר ולהתנתק מהעולם? חום, חיבה ובכלל המין האנושי הם חלק מהאג'נדה הקיומית של לא מעט אנשים, צעירים ובוגרים, בעשייה הרגילה שלהם. יתרה מכך, האתגר האמיתי הוא לא להיות אי, אלא לנסות להחיל כמה שיותר מהעקרונות הללו על העולם. אבל אז מגיעה הגדרה נוספת: "קהילת מידברן מתמודדת עם האתגר המשמעותי של כינון מוסר חדש, מתירני ומופחת פיקוח, תוך מתן מקום לצדדי הצל של חבריה. זאת לצד הרצון להיות חברה מאוחדת, בעלת ערכים משותפים" (148).
איך בדיוק היא מתמודדת, כאשר היא מראש תוחמת את עצמה מחוץ לציוויליזציה. מראש היא אומרת שכל המהות והפעילות והערכים ינוקזו לאותה עיר זמנית, לתקופה קצובה, ולאחר מכן כל אחד יחזור לחייו. ואם הדבר לא קרה קודם לכן, הרי הוא נחשף עתה במלוא מערומיו (לא תרתי משמע) – המידברן הוא חופשה. מישל וולבק עסק ב"חופשות מין" ו"תיירות מין" בתאילנד, כסוג של טרנספורמציה של המושג חופשה. גם סדרת המד"ב "ווסטוורלד" הציבה פארק שעשועים בדיוני ומתקדם־טכנולוגית בסגנון המערב הפרוע, המאוכלס ב"מארחים" שהם רובוטים דמויי אדם. הפארק מיועד ל"אורחים" בעלי שכר גבוה שבאים ל"חופשה", שבה הם מממשים את הפנטזיות הפראיות ביותר שלהם מבלי לחשוש מתגמול.
וזהו בדיוק מידברן. היפר־חופשה, שכמו בשתי הדוגמאות שלעיל, לא מתאימה לכל אחד. אבל מלבד הניתוק מהחיים היומיומיים, היא מתיימרת לייצר "ערך מוסף" בדמות הערכים ומימוש אי אילו פנטזיות. "המטרה היא לייסד עיר הקוראת תיגר על החברה הקיימת כמעט בכל מובן" (עמ' 16). אבל זו עיר אוהלים זמנית, שמוקמת ומתקפלת בתוך יום. היא לא מתרחשת בתוך העולם, ולכן היא גם לא קוראת שום תיגר. כפי שכתב ביאליק ב"מתי מדבר": "שבה הדממה כשהייתה וערירי יעמוד המדבר". הבעיה היא שהכותב, ובהתאם הקהילה עצמה, מאמינים שהיא הרבה יותר משמעותית ומקורית ממה שהיא באמת. בפועל מידברן אינה שונה מלא מעט תנועות ניו־אייג' אחרות, שחלקן כבר הספיקו להתאיין ללא חותם.
תרבות הנגד
"הציוויליזציה שאנו חיים בה לא תשתנה לחלוטין בשנים הקרובות, השאלה אם יהיו בה איים שיאפשרו לנו, לבני האדם הכמהים להגדיל את מידת החירות שלהם, לדמיין אופק אחר לחיינו" (175), כותב שמואלביץ' כשהוא מתחיל לסכם את מה שכבר סיכם במהלך הספר. ועל כך אפשר להקשות: האם אין מידברן אי שכבר קיים (במסגרת ארכיפלג הציוויליזציה), שמאפשר לך ולקהילתך להתנהל כך? או שמא אתה באמת חושב על "מדבור העולם" כולו כחזון אוטופי?
זו רק אחת מן התמיהות והסתירות שעולות במהלך הקריאה, והרי כבר בהתחלה נכתב כי אי אפשר להגדיר במילים את מידברן. מדובר לכאורה במרחב שמנסה כל הזמן להגדיר את עצמו, אך בו בזמן גם לחמוק מהגדרות. עם זאת, לא פעם – בנוסף על רגעים מסבירניים מדי ומיותרים, למשל על הארכיטיפים של יונג או מושגים של זיגמונד פרויד – יש קטעים שלמען הכותב ולמען הקהילה צריך היה לחתוך. למשל, ניסיון מגוחך מעט להגדיר את תפיסת העירום בחברה הגרמנית, או משפטים ללא מוצא כמו "לאנשי המידברן יש יחס סאדו מזוכיסטי לתודעה שלהם. הם מעוניינים לשלוט בה ולעצב אותה, אך לצד זאת הם אוהבים להיות נתונים תחת שליטתה" (92).
גם הניסיון לחבר את הקהילה עם הגותו של הרברט מרקוזה אינו מקורי. האוטופיה שהציע ההוגה האמריקני והדומיננטי של תרבות הנגד בשנות השישים בארה"ב, אכן מוצגת כחופש מן הפיקוח והבקרה של מערכות כלכליות, וכהחייאת החשיבה האינדיווידואלית שנבלעת בתוך מערכות תקשורת כוללות. מרקוזה דיבר על החברה בכללותה, על היבשת שעליה מתקיימת כל הציוויליזציה המערבית, לא על יצירת איים בודדים.
כך או כך, בסופו של דבר, הספר – כמו הקהילה עצמה – אינו ניסוי חברתי מעורר מחשבה, אף לא לרגע, ובטח לא מעבדה מחקרית לחקר בני אדם. כאמור, כל עוד אינם מזיקים לאחרים או לסביבה, שימשיכו להפגין חיבה ולחבק ולאהוב ו"לבטא את עצמם באופן רדיקלי", ואז לחזור לחיים הקפיטליסטיים שלהם עד החופשה הבאה, רק רצוי שאת היומרות לשנות את החברה ישאירו בחוץ. בשלב מסוים תמימות הופכת לעוד צורה של פרודיה.
