כבר שלוש שנים שאור בן־עמי לא קונה בגדים חדשים. ההחלטה הזאת אומנם מחושבת לגמרי, אבל בן־עמי הגיעה אליה בטעות. "כל הסיפור הזה התחיל אצלי די במקרה", היא נזכרת, "בתואר הראשון שלי למדתי פסיכולוגיה וסוציולוגיה ונרשמתי לקורס בחירה שנקרא 'צרכנות פוליטית'. לקחתי אותו כי לא הייתה שם נוכחות חובה, ושלושה ימים לפני המבחן התיישבתי ללמוד את החומר".
ומה גילית שם?
"זה היה שוק מוחלט. פשוט חשכו עיניי. הייתי בהלם ממה שגיליתי על תעשיית האופנה וזה גרם לי לקרוא עוד חומרים ומחקרים על הנושא. עולם שלם שלא ידעתי נחשף בפניי, וככל שגיליתי יותר, ככה הרצון שלי להיכנס לקניון או לרשתות הגדולות הלך ופחת".
לאט ובהדרגה, בן־עמי החלה לבלות יותר בחנויות יד שנייה, ובהמשך החלה להעביר סיורים לאלו שרוצים להיכנס לעולם הזה ולא יודעים איך להתחיל. היא נכנסת איתם לחנויות, מפשפשת איתם בין הקולבים וגם מרכיבה להם תלבושות במקרה הצורך, לא לפני שהיא מסבירה להם קודם למה כל כך חשוב בעיניה לעבור לשיטת הקנייה הזאת.
"החלטתי שאני חייבת להעביר את המידע הזה לאנשים", היא אומרת. "לא יכול להיות שאנחנו יודעים על מלחמות שקורות בעולם, על רעב שקורה באפריקה, ועל מה שקורה בתעשיית האופנה אנחנו פשוט לא יודעים".
כשאני שואלת אותה האם באמת אפשרי לחיות ככה היא משיבה ש"ברור, אני הדוגמה החיה לזה. אבל אני לא אומרת שכולם צריכים להיות כמוני. כל שינוי קטן הוא מבורך, גם אם זה אומר פשוט להפחית צריכה ולא לקנות בכמויות שאנחנו רגילות לקנות".
"הרבה מדברים על 'בגדי מותגים עם טיקטים', וזה רק מראה כמה לכולנו יש פריטים שאנחנו לא באמת צריכים. אפילו לחנויות יד שנייה אין מה לעשות עם כל כך הרבה בגדים והן לא עומדות בעומס"
אפשר גם לגדל ילדים רק על יד שנייה?
"במיוחד ילדים, כי אצלם בתוך כמה חודשים הבגד כבר לא רלוונטי. יש חנויות מהממות של יד שנייה לילדים וגם של משחקים, יש גם המון קבוצות וואטסאפ שכונתיות. לא חייבים אפילו לרכוש מחנות".
היא בת 30, מתגוררת בתל־אביב, נשואה לדור ונמצאת בשנת הסטאז' שלה אחרי שסיימה תואר שני בפסיכודרמה וטיפול באמנויות.
כבר כמה שנים שהיא מתחזקת בלוג אופנה ועמוד אינסטגרם פופולרי בשם better.be.second. לאחרונה היא שיתפה את עוקביה בכך שהיא לא מרוצה מהבגדים הרבים שיש לה בארון והתלבטה איתם אם לעבור ל"מלתחת קפסולה". היא הסבירה שמדובר בשיטה לניהול מלתחה שבה רוב הפרטים לא חולפים מהאופנה ומותאמים זה לזה. השיטה בעצם הופכת את הארון למינימליסטי ופונקציונלי.
"מאז שהתחלתי לתפעל את העמוד אני מרגישה שהמודעות עלתה מאוד", היא משתפת, "ההודעות שאני הכי הרבה מקבלת הן מנשים שמספרות שיש להן מלא בגדים שהן לא יודעות מה לעשות איתם. הרבה מדברות על 'מותגים עם טיקטים', וזה רק מראה כמה לכולנו יש בגדים שאנחנו לא באמת צריכים. אפילו לחנויות יד שנייה אין מה לעשות עם כל כך הרבה בגדים. המצב היום הוא שכולם רוצים למסור והחנויות לא עומדות בעומס".
בעקבות פניות חוזרות ונשנות מצד עוקבי האינסטגרם שלה, התחילה בן־עמי לערוך סיורי יד שנייה והרצאות כדי להנגיש את אורח החיים הזה לקהל הרחב. כך אנחנו נפגשות בבוקר יום שישי ליד קפה ברזילי בתל־אביב. לסיור מגיעות 12 נשים וגבר אחד שבא לפרגן לאשתו. בן־עמי מסבירה לקהל מה גרם לה לשנות את כל צורת הצריכה שלה.
הסיור מתחיל בהרצאה קצרה ליד בית הקפה. "נפתח בשאלה", היא אומרת, "כמה קולקציות לדעתכם יש בתעשיית האופנה?".
מספרים נזרקים לחלל: "4", "10", "20".
"אז אני רוצה להגיד לכם שיש בתעשיית האופנה 52 עונות בשנה, ואני אפילו קצת מצמצמת את זה כי בגדול, כל שלושה ימים מגיעים פרטים חדשים לחנויות. היום גם אפשר לראות אופנה אולטרה מהירה באתרים כמו Shein למשל, שמייצרים 5,000 פרטים ביום".
"משהו לא תקין פה", היא מסבירה, "וגם התקשורת החלה לעסוק בזה. רק לאחרונה התפרסמה כתבה בערוץ 4 הבריטי שהצליח להחדיר כתב למפעלים של אתר Shein ותיאר את תנאי ההעסקה שמתקיימים שם.
"הם כמובן לא היחידים אבל אנחנו מדברים על נשים שעובדות 16 שעות ביום לפחות בלי הפסקה נורמלית. הן ישנות 14 נשים בחדר של ארבע מיטות, וזה אומר שרובן לא זוכות בכלל למיטה. הן יוצאות למשפחות שלהן רק פעמיים בשנה, ממש כמו בכלא. הדברים האלו מתרחשים בסין, בהודו, בבנגלדש וגם קצת בטורקיה. אפילו באנגליה היה מפעל שלא שילם שכר מינימום. אם אישה יולדת היא נדרשת לבוא למחרת לעבודה עם התינוק. במפעלים עובדים עם חומרים כימיים מסוכנים מאוד שגורמים לתינוקות שנולדים למומים ולכל מיני מחלות זיהומיות. אחוז הילודה שם יורד, וקורים שם דברים מאוד לא נעימים".
העיסוק בתנאי העבודה האלה נעשה גם בתוכנית המערכת עם מיקי חיימוביץ' ובסרט the True Cost בנטפליקס. "החשיפות הללו הובילו לנקודת מפנה באפריל 2013, כשהתרחש אסון רנה פלאזה. זה היה מפעל בבנגלדש, שרוב הכלכלה שלה מסתמכת על תעשיית האופנה והטקסטיל. מדובר במבנה בן שמונה קומות, ששתי הקומות העליונות שלו נבנו ללא היתר בנייה ורוב החברות שייצרו שם היו חברות אופנה. יום אחד הגיעו העובדות וגילו סדקים בקירות. הן התריעו עליהם והגיעו פקחים שהודיעו שצריך לפנות מיד את המבנה כי סכנת נפשות לשהות בו. כולם התפנו מהבניין, אבל את מי הכריחו לבוא יום למחרת למשמרת שלהן? את עובדות ייצור האופנה. בשעה 9:00 הן הגיעו, וב־9:20 קרס כל המבנה. באסון הזה נהרגו 1,134 איש ויותר מ־2,500 נפצעו. זה היה אסון הכשל המבני הכי גדול בהיסטוריה".
בעקבות האסון הוקמה תנועה בשם Fashion Evolution שהחלה לדרוש מרשתות האופנה תשובות לגבי תנאי ההעסקה שלהן. "אבל זה באשר לפן האנושי. מה באשר לפן האקולוגי? כמה מים צריך כדי לייצר חולצת טישרט אחת?" שואלת בן עמי.
שוב נזרקים ניחושים בקהל. ושוב בן־עמי מפתיעה: "כדי לייצר חולצת טישרט אחת משתמשים ב־2,400 ליטר מים, שזה מקביל לכמות מים שאדם שותה במשך שנתיים וחצי. כדי לייצר ג'ינס צריך כבר 5,700 ליטרים של מים, ואנחנו כמובן לא מדברים על מי האוקיינוס אלא על מים מתוקים".
"לחנויות יד שנייה יש פריבילגיה לקחת רק את הבגדים הכי טובים והכי מיוחדים. כל אחד יכול למצוא את הסגנון שלו, אבל צריך לבוא בראש פתוח ולא להתעצל למדוד"
על מה הולכים כל כך הרבה מים?
"קודם כול, על גידול הכותנה. מדובר בצמח שדורש כמויות גדולות מאוד של מים. הבעיה מתחילה ברגע שאנחנו משתמשים במשאב הרבה יותר מהיר ואינטנסיבי ממה שהוא מצליח לחדש את עצמו. יש עיר קטנה בסין שנחשבת לבירת הג'ינסים הגלובלית. היא מייצרת חמישה אחוזים מהג׳ינסים בעולם. אם יש בעולם שבעה וחצי מיליארד איש ולכל אחד יש לפחות ג'ינס אחד אם לא יותר, מדובר בכמות אדירה עבור עיר כזאת. יש תמונה שבה רואים את התופרות שוטפות את הג׳ינסים בצבע כחול, שזה הצבע הכי מזהם מבין כל הצבעים, וזה קורה בדיוק באותו נהר שממנו בני העיר שותים ומתרחצים ומשקים את המזון שלהם. זה מייצר המון מחלות ומומים. בעבר, הצבעים היו מיוצרים מפרחים באופן טבעי יותר, אבל בשנות השבעים זוג אלכימאים מצא נוסחה כימית לייצור בגדים שהיא הרבה יותר זולה, יעילה ומהירה, ומן הסתם גם מזהמת יותר.
"יש שתי דרכים עיקריות להיווצרות טרנדים. הראשונה היא מלמעלה למטה. יושבים מעצבי העל ומחליטים מה נלבש בעוד שנה וחצי עד שנתיים. זה יורד לתצוגות האופנה ומשם עובר לרשתות האופנה ואז אפשר לראות את זה על כולנו. הדרך השנייה מתקיימת מלמטה למעלה. יש למשל טרנדולוגים שמסתובבים בינינו וזה ממש המקצוע שלהם – לראות איזה טרנד יכול לתפוס, ולהפיץ אותו. למשל את נעלי אייר ג'ורדן ייצרו עבור מייקל ג'ורדן והן תפסו בטירוף בעקבות האהבה של הקהל אליו, לא כי איב סן לורן החליט שזה מגניב. כך גם לגבי הפאוץ' של נועה קירל וכמעט כל מה שקייט מידלטון לובשת, שאחריו בריטניה מחסלת מלאים. תוסיפי לזה את משפיעני האינסטגרם והטיקטוק ותביני שהטרנד לא רק מתחלף כל כמה זמן, הוא גם חוזר בסוף. אני למשל לא האמנתי שהמכנסיים הצמודים בגזרה הגבוהה יחזרו, והם חזרו. גם הפאוץ' חזר ואפילו חלף כבר. מה זה אומר? שאת רוב הדברים האלו אפשר למצוא גם בחנויות יד שנייה, ולפעמים במצב הרבה יותר איכותי".
איך בדיוק?
"וינטג' אלו פריטים שנוצרו בין שנות העשרים לשנות התשעים של המאה הקודמת, בהערכה גסה. רטרו זו אופנה ששואבת השראה מתקופות קודמות, אבל אלו בגדים שנוצרו גם בשנה האחרונה. אנחנו יודעים שככל ששנת הייצור עתיקה יותר, ככה יש סיכוי שהבגד איכותי יותר. כי פעם אנשים היו הולכים לחייט או לתופרת והם היו מודדים להם את הבגד על הגוף. האינטרס שלהם היה שנחזור אז הם היו תופרים את זה מבד טוב ועמיד ובאיכות גבוהה. את פריטי הווינטג' מהאמהות שלנו אנחנו מחזיקים עד היום, אבל את הבגדים שלנו אנחנו כבר לא נוכל לתת לילדים שלנו כי הם מתפוררים. הכול מיוצר במפעלים תעשייתיים ובמודל של 'לבש וזרוק'.
"אם תיקחי למשל טישרט, אחרי כמה כביסות היא לא תהיה טובה ותצטרכי לקנות חדשה. מה שכיף ביד שנייה זה שאפשר למצוא ממש הכול, גם וינטג' וגם רטרו ואפילו בגדים חדשים עם טיקט. אם ברגע זה ממש יפסיקו לייצר בגדים בכל העולם, עדיין יישארו מספיק פריטים לחמישים השנים הבאות".
לדברי בן־עמי העולם שלנו מוצף בבגדים. "אפשר לראות את זה היום גם בחנויות יד שנייה. אם פעם היו מגיעים לויצ"ו רק הבגדים המעופשים שהגיעו לסוף דרכם, היום אפשר למצוא שם בגדים עם טיקטים, דברים חדשים לגמרי, ואז יוצא מצב שלחנויות יד שנייה יש פריבילגיה לעשות סלקציה ולקחת את הבגדים הכי טובים והכי מיוחדים. כל אחד יכול למצוא את הסגנון שלו, אבל צריך לבוא בראש מאוד פתוח ולא להתעצל למדוד".
משם, בעצם, מתחיל הסיור שלנו. בן־עמי מחלקת לנוכחות כרטיסי הנחה ושקיות בד, ואנחנו מתייצבות ליד חלון ראווה של רשת בשם Chelsy. "זה הסניף הראשון שנוסד לפני שש שנים. כל מה שנמצא בתוך החנות, כולל השטיח, כולל הדלפק, זה יד שנייה".
החנות נראית כמו בוטיק יוקרתי. מעל 6,000 ספקים מביאים לשם בגדים במודל של קונסיגנציה: כל פריט מצולם, מתויג ועולה לאפליקציה של החנות. אם הוא נמכר, אפשר לקבל חלק מהתמורה בכסף מזומן או סכום גדול יותר לרכישה בחנות. "זו ממש כלכלה מעגלית, ואפשר להחזיק שם ארנק וירטואלי שדרכו את עוקבת אילו בגדים שלך נמכרו".
הסלקציה בחנות מחמירה, ובכל פעם ניתן להביא כמות מוגבלת של בגדים שיתקבלו רק אם הם איכותיים ומתאימים לצרכי החנות. "כרגע אני במינוס שם", צוחקת בן־עמי.
המקום מאיר פנים. הבגדים מוקפדים ומסודרים בקולבים ואין תחושת עומס. גם המחירים בהתאם. בקומה העליונה נמצאים הפריטים השווים והיקרים יותר, ובקומה התחתונה פריטים במחירים מעט יותר עממיים. "כשהחנות הזאת נפתחה אנשים לא הבינו שזה יד שנייה, מרוב שהכול היה יפה ומעוצב. הם גילו את זה רק כשהגיעו לדלפק, ואז הוחלט לשים שם שלט שמבהיר שמדובר בבגדי יד שנייה כדי לא להטעות את הצרכנים".
הסיור עם בן־עמי ממשיך אל חנות וינטג' עם פריטים מהמאה הקודמת. לאחר מכן אנחנו ממשיכות לחנות שבה אפשר לרכוש פריטי יד שנייה לפי משקל, והכול בטווח הליכה של כמה דקות בין חנות לחנות. תל־אביב ללא ספק השתכללה והתפתחה מבחינת היצע חנויות יד שנייה, אבל אני מציינת בפני בן־עמי שלהתמסדות הזאת יש מחירים, תרתי משמע. אם פעם יד שנייה הייתה אופציית רכישה זולה עבור אלו שהעדיפו לחסוך בהוצאות, היום אפשר לראות מחירים יקרים שבחלקם עולים על אלו של הפריטים החדשים בחנויות.
"נכון", היא מודה, "יד שנייה זה לא בהכרח חסכוני יותר כלכלית. הרבה פעמים כן, אבל אנשים יכולים לחשוב שזה אוטומטית מעיד על מחירים זולים יותר, וזה לא נכון. זה שהתרגלנו שברשתות האופנה חולצה עולה 30־40 שקל זה לא מחיר נורמלי. זהו מחיר שמשקף את העובדה שהנשים שמייצרות לנו את הבגדים לא מקבלות תגמול הולם ועובדות בתנאי עבדות. לא הגיוני שחולצה שצריכה לעבור הליך כל כך ארוך עד שהיא מגיעה אלינו תימכר בסכום כזה, ואם היא כן – מישהו ישלם את המחיר.
"לפני כמה שנים לא היה דבר כזה חולצה ב־40 שקל. פתאום, כשאנשים מגיעים לחנויות יד שנייה זה נראה להם יקר, אבל אלה חנויות שמשלמות כמו שצריך לעובדים והבגדים עוברים תהליכי סינון ומיון קפדניים מאוד".
אנשים יכולים לשאול את עצמם עד כמה המעבר לרכישת יד שנייה באמת ישפיע. האם הוא יגרום לחברות לייצר פחות בגדים?
"ברור שזה עניין של ביקוש. אם אנחנו לא נסכים לקנות בתנאים האלה, כמו למשל החרמות שעושים עכשיו על Shein, אז לא תהיה ברירה לרשתות אלא לשנות את ההתנהלות. לצרכנים יש כוח גדול מאוד בהקשר הזה. זה לוקח זמן, אלו תהליכים ארוכים, והצרכנים הקטנים פועלים נגד כוחות ותאגידי ענק עם המון כסף שמפרסמים ועושים עלינו המון מניפולציות. ברור שזאת מלחמה שהיא ממש לא כוחות, אבל אין דרך אחרת. בסוף אנחנו כן רואים שינויים. גם H&M, גם זארה וגם מנגו – לא היה אכפת להן מהסביבה, ופתאום הן מוציאות קולקציות ממוחזרות. זה לא משהו שהיה קודם, ולאט־לאט כן אפשר לראות את השינוי".
נדמה שבחו"ל התחום הזה הרבה יותר ממוסד. בלונדון ובספרד למשל, יש רחובות שלמים שכל החנויות שם הן יד שנייה. בארץ, מי שמחליטה לחיות ככה צריכה להתאמץ מאוד במסע הקניות שלה.
"באירופה זה קיים כבר שנים, וכמו כל דבר בארץ – הדברים מגיעים אלינו באיחור. גם בחו"ל לא עשו הסדרה כלשהי, זה פשוט משהו שנוצר וצמח מהשטח. אם תלכי ברחוב קינג ג'ורג בתל־אביב תוכלי לראות כמה חנויות יד שנייה במרחק ממש קצר זו מזו, אלו דברים שקורים באופן די טבעי והם תוצאה של ביקוש. כרגע, גם אם נראה שיש הרבה ביקוש ליד שנייה, עדיין יש יותר ביקוש לזארה".
