אי־הנעימות הידועה בכינויה קרינג', שמלווה כל צפייה ב"המשרד" או בקומדיות מצבים ברוח דומה, עברה מתיחת פנים בסדרה החדשה של כאן 11: "המחלקה היהודית". הטוויסט היחיד הוא שמלבד פינות הקפה האפרוריות והחללים הפתוחים, הסדרה מלווה באחת הסוגיות המרכזיות והנפיצות ביותר בישראל: יחסי יהודים וערבים. אהוד עזריאל מאיר, יוצר הסדרה, מתייחס אליה כמו אב גאה: "זאת לא סדרה ראשונה שאני עושה והיו לא מעט דברים שהצליחו, אבל עדיין חייתי בתחושה שעוד לא הבאתי את מה שאני צריך להביא". בסדרה, מאיר המתנחל מהיישוב צופים נשלח על ידי מנהלי התאגיד לחטיבה הערבית כדי ליצור סרטונים על יהדות בערבית לערבים. מרגע שכף רגלו דורכת במערכת בחיפה זו תאונה קומית מתמשכת שחושפת את הנקודות הכי רגישות ונפיצות ביחסי יהודים־ערבים בישראל.
הרעיון של המחלקה היהודית עלה אצל מאיר לראשונה עוד לפני הקורונה אבל בדיוק כשאישרו לו לצאת לדרך התחיל הסגר הראשון והכול נעצר. הוא חושב שאם המגפה לא הייתה טורפת את הקלפים והסדרה הייתה יוצאת אז לאור היא הייתה גורפת הצלחה גדולה עוד יותר. "היינו אז לפני 'שומר החומות' והיה יותר קשב לחיבור בינינו לבין הערבים. האירועים האלה גילו שבר גדול מאוד שנוכח גם היום בצורה חזקה מאוד". שומר החומות גרם לכך שהפקת הסדרה תידחה שוב. "היה קשה מדי לעבוד יחד, קודם כול לנו כיוצרים ובוודאי שגם עבור הצופים", אומר מאיר, "שני הצדדים לא ממש יכלו לדבר בסבלנות ובהיגיון, היה צריך שהלהבות יירגעו".
הסוגיה המרכזית הראשונה שעולה בסדרה היא פערי השפה. הבדיחה היא על חשבון מאיר שחושב שחברי החטיבה שמחים לקראת בואו למערכת, כשבעצם כל המשרד מכוסה שלטי אהבה בערבית לקראת בואה של לוסי איוב, שבסוף אינה מגיעה כלל. מאיר רואה בשפה את הבסיס לכל מערכת היחסים הזו. "אחת הבעיות הגדולות שלנו היא שאנחנו לא יודעים ערבית. זה דבר מופרע לגמרי, אני גר כאן כל חיי במזרח התיכון ואני לא יודע מה השכנים שלי אומרים, והם יודעים, רובם, למרות שיש עכשיו מגמה רצינית אצל צעירים פחות ופחות לדעת עברית. אנחנו לא מכירים את התרבות אחד של השני ברמה הבסיסית, זה לא משנה בכלל אם אנחנו בעד או נגד, אם אנחנו אוהבים או לא, אנחנו חייבים להכיר אותם. זה לא קשור לימין או שמאל, אנחנו חיים איתם והם חלק נכבד מהאוכלוסייה. היכרות עם השפה היא פתח לא רק לשיחה אלא לקריאת ספרים ולצפייה בסרטים. נראה לי שאם רוב היהודים בארץ היו יודעים ערבית, שומר החומות לא היה קורה. אני לא באמת נביא אבל אני משער".
"הבנתי שכשהם רואים מדים הם נבהלים. זאת לא בדיחה. הם מפחדים. כשאני רואה חייל עם מדים אני מרגיש ביטחון, כשהם רואים את אותו החייל הם מרגישים חוסר ביטחון"
זו לא חשיבה נאיבית? חלק מהקולות של החבר'ה שאתה עובד איתם הם יותר מקרירים, נושבת מהם עוינות שמייחלת לכך שאנחנו לא נהיה כאן, בלי שום קשר למה נגיד או נעשה ובאיזו שפה.
"אני מבין מה את אומרת, יכול להיות שאת גם צודקת אבל זאת גם אחת הסיבות שהסדרה קיימת, בואו תשמעו אותם, את הדעות שלהם. חשוב מאוד שתכירו איך הם מרגישים כלפי מדי צה"ל. התגובה שלהם בסדרה להגעה שלי למערכת עם מדים מייצגת דעה רווחת, דעה שמחזיקים בה ערבים מתונים, משכילים – 'משולבים'. בדרך כלל כשמציגים ערבים בסדרות, נגיד 'עבודה ערבית' ו'המסעדה הגדולה', מתעסקים בפלאפל וחומוס, ופה פתאום יש הזדמנות לדבר על החיים באמת, על מה שלא מדברים עליו. גם לי היה לא קל לשמוע אותם. חנאן יוסף אבו ורדה (כותבת הטקסטים בערבית בסדרה, א"ז) היא חברה מאוד טובה שלי אבל בכל מה שקשור לפוליטיקה ולמדיניות אין אפילו עניין אחד שאנחנו מסכימים עליו, וכשפתחנו הכול היא ואני בלענו לא מעט צפרדעים. וזה משתקף בסדרה, כמה שהיא מלאה בצחוקים יש בה המון רבדים.
"הבת שלי שאלה אותי, אבא, הם שחקנים או באמת ערבים? זאת שאלה גאונית כי כולנו בעצם משחקים את עצמנו בסדרה. סיפרתי להם את זה, הם נקרעו מצחוק ובכלל בינינו על הסט יש כל הזמן בדיחות. בכל מקרה, כשאני קורא איתם את הטקסט הראשוני הם מביאים את נקודת המבט שלהם שבחיים לא הייתי חושב עליה כי הם חושבים אחרת מאיתנו. הם מאוד מגויסים ורואים את החשיבות של הסדרה, אנחנו עובדים לגמרי יחד ויש אווירה טובה על הסט אבל זה גם מורכב, נגיד יש סצנות בערבית שהבמאית המדהימה ענבר דמרי צריכה לביים אבל היא לא יודעת ערבית. כשזה בא בפאן ובצחוק זה עובד גם בצילומים וגם על המסך. במהלך העבודה הבנתי כמה העולמות שלנו לא נפגשים, הם לא מכירים שירים של נועה קירל, חלק מכירים את השם. דווקא הדברים הקטנים האלה ממחישים את הפער. אגב, תמיד כשמזמינים אוכל הם דופקים אותי איכשהו עם הכשרות. לא הייתה פעם אחת שזה עבר חלק, אבל הם לומדים".
זאת אחלה סצנה.
"האמת שכן. אני כל הזמן אומר שצריך מישהו שיצלם את מאחורי הקלעים".
מאיר, בן 43, נשוי ללילוש ("האישה הכי מדהימה במזרח התיכון"), אב לארבע בנות ומעביר סדנאות דיגיטל ודרמה ומנחה אירועים. תוך כדי השיחה כל דבר מסיח את תשומת ליבו כך שהוא לא ממש מפתיע אותי כשהוא מתנצל על הפרעת הקשב שלו. "תחשבי שאת יושבת מול מחשב ונפתחים לך ריבועים של חלונות, לך נגיד נפתחים שלושה־ארבעה כאלה, אצלי נפתחים חמישים־שישים ובכל אחד מהם מתרחש זום אחר לגמרי. ככה המוח שלי נראה. מיכאל שטרן, עורך התסריט שמשחק את דותן בסדרה, משתגע מזה. הוא יושב ומדבר ואני הולך מצד אל צד, ככה אני חושב. בגיל ארבעים הלכתי לפסיכיאטר בפעם הראשונה והוא אמר לי 'יש לך הפרעות קשב היפראקטיביות'. אמרתי לו שהוא במקצוע הנכון.
"הייתי 12 שנים במערכת החינוך ולא הצלחתי ללמוד כלום. העיפו אותי מאה פעמים מהישיבה בכפר־הרא"ה, מקום מדהים אגב. בכיתה י"א במגמת קולנוע פתאום מצאתי מרחב שהצלחתי בו. החסכים שהיו לי כי לא הצלחתי בלימודים הצמיחו בי איכויות אחרות של אמנות ויצירה שרכשתי בהמשך. היום יש לי תואר שני ואני מתחיל להרצות השנה. ילדים שלא מוצאים את עצמם בבית ספר הם לא טיפשים, הם חכמים בדרכים אחרות".
בערוץ היוטיוב של כאן 11 תראו את פניו בסרטונים רבים, ובאחרים תמצאו את שמו ברשימת הקרדיטים. "יש לי את ילדי פלא, שיחות מילואים, אהוד והבנות, אהוד והפסיכולוג והפודקאסטים. ואני כבר שלושה חודשים גבאי ומעביר תפילת ילדים, תפקיד מטורף עם ים חומר לסדרה, ומי היה מאמין שאגיע בזמן לבית כנסת".
בכתיבה ובקרדיטים הוא מקפיד להשתמש בשמו המלא, אהוד עזריאל מאיר. "עזריאל זה שם שני ולא משפחה. בעצם אלה שלושה שמות שיכולים להיות גם שם פרטי וגם משפחה. בכיתה ט' התחלתי לחתום ככה על מבחנים ומאז זה נשאר גם ביצירות. סוג של שם במה".
זה לא רגיל.
"נכון, נשמע קצת כבד אבל זה השם שלי, ככה קראו לי בברית־מילה. יש כוח לשמות, נראה לי".
מלבד הסרטונים שהוא חתום עליהם ומופיע בהם, הנוכחות שלו ברשתות החברתיות דלה, על אף שיש לו מה להגיד כמעט בכל נושא. "יש אנשים בתחום התקשורת שכותבים כל הזמן על כל מה שקורה להם בחיים. אתה מכיר את הילדים ואת בני הזוג שלהם. אתה יודע מה הם אוהבים לאכול ומה הם שונאים לשתות, אתה יודע הכול עליהם עוד לפני שאתה מכיר את היצירה שלהם. ואני לא מסוגל, כי יש לי קטע עם הפרטיות שלי. גם כשעשיתי סדרה קצרה עם הבנות שלי, 'אהוד והבנות', הן היו דמויות מתוסרטות. אני לא מאלה שיעשו סטורי בארוחות ערב. תני לי להתעסק ביצירה שלי, אני לא העניין פה".
התפקיד שלו במחלקת הדיגיטל של התאגיד כולל בימוי, כתיבה, משחק ועריכה. "זה כאילו הקב"ה תפר לי עבודה, בקטע מטורף, כי עברתי תהליך ארוך עד שם".
הוא למד תיאטרון קהילתי באוניברסיטת תל־אביב ורצה ללכת לכיוון הבימוי. אחרי שנתקל שוב ושוב בהצעות שירדו מהפרק בגלל היותו שומר שבת, הוא החליט לעסוק בכתיבה, שם יכול היה להציב גבולות. "כתבתי הצגה לפסטיבל תיאטרון קצר בצוותא, היא התקבלה ואמרתי להם שההצגה לא תופיע בשבת. הם בהתחלה עשו פרצופים אבל התעקשתי, או שהיא לא תופיע בשבת או שהיא לא תופיע בכלל. והם הסכימו. זאת ההצגה הראשונה שלא הופיעה אצלם בשבת. בכתיבה היה לי הכוח, אם במאי לא בא בטוב אפשר להחליף אותו אבל אם רוצים את היצירה צריך להסכים לתנאים של היוצר".
בהמשך הוא הגשים חלום ישן להיות מורה בבית ספר ורגע לפני שקיבל קביעות עזב לטובת עריכה של אתר וואלה יהדות. "את זוכרת את הדבר הזה? עתיק מאוד, אבל אני הקמתי את זה. ינון מגל כעורך הציע לי לבוא ולנסות לעשות משהו קצת אחר מ־ynet יהדות שהיה אז במקביל באוויר. הגעתי בלי רקע בעיתונות והלך סבבה לגמרי, אבל גיליתי שאני לא רוצה להיות עיתונאי, שאני לא רוצה לספר סיפורים של אחרים".
אחרי שלוש שנים הוא עזב את העבודה: "החלטתי ללמוד טקוונדו ואחרי כמה שיעורים שברתי את הרגל. מצאתי את עצמי בלי עבודה, במצב שצריכים לטפל בי, בשפל. אשתי עשתה לי שיחת איפוס כדי להחזיר אותי לחיים והתחלתי לעבוד כשיפוצניק בלי שידעתי להחזיק מקדחה, ואז חלמתי חלום על הרבי מלובביץ".
די נו. אתה מטריל אותי עכשיו.
"לא לא, אמיתי לגמרי, יש בי איזה צד מיסטי כזה. אז אני עומד באיזה אולם גדול ולבן ומחכה לו, אני יודע שהוא צריך לבוא. ופתאום הוא מגיע ומסתכל עליי".
אין מצב.
"אני נשבע. אני לא ממציא, אני מחובר מאוד לרבי. יש אפילו כתבה על זה שכשהייתי בלבנון למדתי שיחות של הרבי בכנסייה בדרום לבנון. בכל אופן פתאום הרבי הגיע, הוא היה צעיר, לחץ לי את היד חזק־חזק ואז נפלתי בחלום ובכיתי. התעוררתי בבוקר כשהכרית שלי רטובה לגמרי ואמרתי לאשתי, אני הולך לעבוד במקום שאני יכול גם לביים, גם לכתוב וגם לשחק. היא כמובן אמרה שאין דבר כזה. ואז פתחו את התאגיד. אני בן אדם שמאוד מחובר לקדוש ברוך הוא, זה לא תמיד פשוט כי אני בתוכי טיגריס פרוע והאמונה זה הרבה גבולות. אגב, יש לי חברותא של תניא פעם בשבוע ואני רואה שככל שאני יותר מעמיק שם אני יותר יכול להכיל מורכבות כמו בסדרה".
"מה שטוב בסדרה הוא שאתה לא מבין מה הולך, אתה בעד, נגד, כבר שום דבר לא לפי ההיגיון. אז יש אנשים שיצחקו ויש שיגידו שאני אלג'זירה"
מנעד התגובות לסדרה היה רחב, אך לצד האהדה רבים ביקרו את הסדרה. "היו תגובות משמאל שטענו שהתוכן גזעני, אבל איך אפשר להגיד את זה כשהחבר'ה של כאן ערבית כתבו את זה יחד איתי? מישהי בטוויטר כתבה 'מה זה הדבר הפטריארכלי הזה, הוא גם לבן, גם מנהל וגם הולך לנהל את הפלסטינים'. אם לא מצחיק אתכם הז'אנר, סבבה אבל לחפש למה זה גזעני, די. קודם תגידי, הצחיק אותך או לא?
"ברגע ששמתי ערבי ומדים באותו פריים כבר איבדתי שמונים אחוז מהצופים. כל התפיסה הפרוגרסיבית מונחת על הבסיס המרקסיסטי שמסתכל על העולם כמערכת שבנויה ממדכא ומדוכא, אז כל אחד נפגע בשם הצד המסכן. די, תניחו לנו, תנו קצת לצחוק. עכשיו ברור שיש גם לי גבולות. בין חברים אין דבר שאני לא אצחק עליו אבל ביצירה שלי אני אעצור אם צריך. היה לי מחזה שגנזתי על כך שכל כך חבל שאין לי חבר שמת בצבא, ואני מספר איך התגייסתי בשביל זה לקרבי. משהו סוריאליסטי נורא. זה משהו שהחלטתי לא לפרסם, כי אבא שלי אח שכול ויש דברים שגם אני לא אעשה, זה רגיש מדי".
חבל, כמי שגדלה בצל טרור זה נשמע לי ממש טוב.
"בדיוק משם זה הגיע, גדלתי באלקנה על תרבות החיילים. כנוער היינו מסתכלים על חיילים כמו שחבר'ה מסתכלים על בחורות. מאותה סיבה במקומות האלה לא הייתה פתיחות לעולמות של תרבות, לא הבינו מה יש לי לעשות עם לימודי תיאטרון. אני מאוד אוהב את אלקנה, ויש בכלל בהתיישבות הרבה דברים טובים, אבל הנקודות האלה מגיעות ממקום תפיסתי שרוצה להוכיח שגם הדתיים משרתים ותורמים, זה מקום השוואתי בעייתי. גם היום אני לא אוהב שפוליטיקאים משוויצים במה שעשו בצבא, למה זה משנה למשהו. אני לא מזלזל, גם אני הייתי קרבי, אבל צאו מהתפיסה המיליטריסטית הזאת, אפשר להיות לוחם מעולה בלי להיות מיליטריסט".
אבל הסדרה לא הייתה רק על הכוונת של השמאל. "הייתי בטוח שיהיו שמאלנים שישנאו את הסדרה הזאת אבל מתברר שגם ימנים שונאים אותה. אני יושב במילואים – כן אני עוד עושה מילואים, וקורא את התגובות 'שונא ישראל', 'הוא מבזה את הצבא', 'לא עשה יום אחד מילואים', 'מה הוא מבין', ואני מקריא את זה לחברים שלי תוך כדי שמירה".
איך אתה מסביר את זה?
"יש היום מלחמה גדולה מאוד, זה לא בין ימין לשמאל, לא בין פרוגרסיבים לשמרנים. זה בין אנשים עם חוש הומור וכאלה בלי. וזאת המלחמה, ועל זה אנחנו צריכים להיאבק. מה שטוב בסדרה זה שהרעיון משחק לך בראש, אתה לא מבין מה הולך, אתה בעדו, נגדו, כבר שום דבר לא לפי ההיגיון. אז יש אנשים שיסתכלו ויגידו מה קורה כאן ויצחקו ויש שיגידו שאני אנטישמי שונא ישראל שמרים לערבים ושהפכנו לאלג'זירה".
אתה לוקח את זה אישית?
"כאב לי שיש אנשים שלא הבינו את ההומור ונפגעו מהתוכן אבל מצד שני אני משתדל להגיע נקי. כשכתבנו נזהרנו מאוד לא לצחוק על האסלאם או על היהדות אלא עלינו, על אלה שבמשרד. אני חושב שאין שום סתירה בין להיות מתנחל, דתי עם דעות ימניות, לבין זה שיש לי חברים ערבים. אלה לא חבר'ה שבעד טרור. אגב, זו סדרה שיכולה להתקיים אך ורק בתאגיד השידור הישראלי, אני לא רואה איך היא עוברת במקומות אחרים. קודם כול מהבחינה הפשוטה שאין עוד מקום שתסריט כזה יוכל להתקיים בו בצורה אמינה. כאן יש באמת חטיבה ערבית והם עושים אחלה דברים. זה גם הרבה בזכות יונתן קינן העורך הראשי ותומר ברנד סמנכ"ל הדיגיטל שנתנו לדבר הזה אור ירוק".
בפרק השני מאיר נכנס למשרדים עם מדים, על הפרק הזה הוא חטף לא מעט אש וזה על אף שלטענתו התוכן עבר עידון. "זה רגוע יחסית למה שרציתי. לי היה רעיון ראשוני, מה יקרה אם אני אגיע עם מדים למערכת שלהם. בכל משרד אחר במדינת ישראל זה יהיה סבבה, אבל כשחנאן הכניסה את הדיאלוגים שלהם הבנתי שכשהם רואים מדים הם נבהלים. זאת לא בדיחה. הם מפחדים. כשאני רואה חייל עם מדים אני מרגיש ביטחון, כשהם רואים את אותו החייל הם מרגישים חוסר ביטחון. אמרתי להם שהוא שומר גם עליהם, אבל הם אמרו לי 'בתחושה שלנו זה לא ככה, כי הוא הורג את העם שלנו במקום אחר'. אפשר להשתיק את זה, אפשר להתחנחן ולהגיד 'מה פתאום, הם בכלל לא כאלה' ואפשר לתת בפנים את האמת. אני אומר להם כל הזמן, תגידו את מה שיש לכם בראש, אל תתביישו. הם לא מיעוט נידח, הם נמצאים במקומות משמעותיים, אני לא סתם אומר ששומר החומות היה יכול להימנע אם היינו יותר מקשיבים ומדברים איתם, גם בקטע לא טוב, גם אם היינו יודעים שהם חושבים ומרגישים ככה".
האקטואליה משפיעה על התגובות?
"בטח, בדיגיטל זה מאוד חזק, אפשר להעלות את הסרטון הכי מושלם אבל הטיימינג לא עובד טוב וזהו, הוא מת. אנחנו בתקופה נפיצה אז אני מבין שיש אנשים שלא בא להם לצחוק על זה אבל אני חושב שזאת לא סיבה לא ליצור, כי הסדרה באמת חשובה".
אילו תגובות קיבלת מערבים על הכתבה?
"ברשת כמעט לא רואים אותם מגיבים אבל החבר'ה בתאגיד בחיפה אומרים שהם מקבלים תגובות מטורפות, אבל הם גם סופגים ביקורת. אמרו להם, 'איך אתם מנרמלים נוכחות של חיילים במרחב הכללי'. הם עושים את זה כי הם חושבים שזה חשוב, הם עיתונאים ומוכנים ללכת רחוק ולא לפחד. הם גם אמיצים ומסכימים לגעת בנושאים נפיצים אצלם, לגעת בנושא של כבוד המשפחה זה לא פשוט ואצלם הביקורת לא תמיד נגמרת בפוסט בפייסבוק".
מאיפה הרעיון הזה בכלל הגיע?
"אני מאוד מאמין בקונפליקטים מבחינה קומית, ככל שבבסיס יושבת יותר דרמה זה יהיה יותר מצחיק. קומדיה היא דרמה מאוד רצינית, פשוט מצחיקה. כשחשבתי על הרעיון הזה הוא פשוט הצחיק אותי מאוד ואני אוהב לשחק לאנשים בראש".
הבנת שזה יעשה את המשחק הזה?
"כן, כי כשסיפרתי את זה סביבי היו כאלה שישר נגנבו וצחקו ואחד החבר'ה אמר לי 'יאללה צריך באמת להתחיל לצלם כאלה סרטונים', ואני דופק את הראש ואומר לו: 'לא זאת הבדיחה, זה הקטע המצחיק'. עשיתי גם קודם דברים מצחיקים אבל לא כאלה. מאוד חשוב לי שיהיה בדברים שאני עושה ערך מוסף, לא צחוקים בשביל הצחוקים, שיהיה משהו בסאבטקסט".
לדברי מאיר אחת ההשראות למחלקה היהודית היא הסדרה הקומית "המשרד". "זו סדרה מוקומנטרית, שנראה כאילו היא אמיתית אבל היא לא. הבעיה שזה לא תמיד מתאים לדיגיטל כי הסגנון דורש קצת יותר זמן, אבל אני מעדיף אותם מספיק ארוכים כדי לספר סיפור. זאת לא סדרה שיכולה להיות בטיקטוק, אולי קטעים משם".
הסדרה מדגדגת איזו בטן רכה של מפלצת ישנה שאם היא תתעורר היא תשמיד אותנו. וזה מפחיד כי הצופה אומר לעצמו, אולי הם נחמדים ומזמינים וולט אבל באמת הם רוצים להשמיד אותי.
"אני חושב שיש גם הרבה יהודים שזאת משאלת הלב שלהם כלפי הערבים. אני מרגיש שאני נוגע במפלצת כזאת, אבל כמו שאמרת אני לא רק צריך, אני חייב לשמוע אותם, כי רק ככה אוכל לדעת עם מה אני מתמודד ואז אולי להתקדם עם הבעיה הזאת. אנחנו יודעים שמתישהו המפלצת – מערכת היחסים הנפיצה הזאת – תתעורר שוב אז אולי במקום רק להיערך מבחינה ביטחונית ננסה לאלף אותה, לדבר אותה ולעורר אותה באופן מבוקר".
