לשהרה בלאו יצא ספר חדש, וזו מיד סיבה לשמחה גדולה. שהרה היא אחד המאורות הגדולים של נשים שבורכו בכישרון כתיבה נדיר בכלל, ומהמגזר בפרט. לספר קוראים "ראשונות", וחרף תגובת בלוטות הרוק שלי, לא מדובר במקבץ מתכונים של מנות ראשונות, אלא בספר העוסק בנשים הראשונות של העם שלנו, של המיתולוגיות שלנו. עד עכשיו פרסמה בלאו רומנים. את כולם רכשתי, קראתי ושמתי זה לצד זה בספרייה. אוצרת ושומרת. "יצר לב האדמה" (2007), "נערות למופת" (2012), "יתד" (2014) ורב המכר "האחרות" (2018) שתורגם לשפות רבות. בלאו זכתה בפרס היצירה לסופרים ומשוררים לשנת תשע"ה, והנה עכשיו יצא לאור ספר העיון הראשון שלה. הספר כתוב בגוף ראשון והוא מאפשר לי לקרוא אותה בקולה בראשי. וכך הצלחתי לדמיין שאני והיא לומדות בחברותא תנ"ך, בהחלט סוג של הגשמת חלום.
כמה רציתי לכתוב שזהו ספר חובה לכל בת מצווה. אבל הוא ממש לא. הוא בשל מדי. הוא כן ספר חובה לכל אישה. כי הספר מציג (סוף־סוף) את הדמויות שעליהן גדלנו כולנו, במבט אותנטי, מורכב, אמיץ, נשי, אבל נשי באמת. לא כמו שכותבים אותנו תמיד מבחוץ, אלא כמו שאנחנו באמת. עם לב של אישה, חלומות של אישה ותאוות של אישה. עם גבורה, חוכמה ותעוזה.
מה כבר אפשר לחדש בתנ"ך, אתם שואלים? ובכן, המון. כל כך המון, ברמה שהרמתי את עצמי מהספה (כבר בלתי נתפס) ועוד ביום כיפור, כדי להביא את ספר התנ"ך, לחפש בפסוקים שקראתי כבר עשרות פעמים ולהגיד – וואלה. בכתיבת הספר ניכרת מידה לא קטנה של למדנות. כי את מה שרש"י אומר במקום ואת האגדות הבסיסיות שהמורה סיפרה, אנחנו כבר מכירות. אבל יש עוד המון, המון. סיפורים, אגדתות, אמרות ודוגמאות, שפשוט לא נכנסו (ודי ברור מה הייתה אג'נדת העורכים) לפלייליסט הלימודי הרגיל שהונח לפתחנו.
עוד דבר מחדש ומשמח בספר היה הבחירה באילו נשים לעסוק. כולנו למדנו לאהוב ולברך בערב שבת את בנותינו, שישימן אלוקים כשרה, רבקה, רחל ולאה. ולהתרגש כשאנו מדברות בהן בדרשות הבת מצווה. אבל בזכות הספר של שהרה התאהבתי במנהיגות נוספות. נערצות. שלא רק שהרה חשבה שמגיע להן, כל העם נשא אליהן עיניים. נשים כמו מרים ודבורה. רותקתי לפרקים העוסקים בנשים שמעולם לא נתתי את הדעת עליהן, למעט מה שהיה צריך בשביל להגיע לציון עובר בבגרות. ציפורה, איזבל, מרב, מיכל ואביגיל.
הספר מחולק לשערים – לוחמות, אמהות, אוהבות ואחרות. ותוכלו למצוא שם את כולן. כל אחת ומה שהיא באה ללמד אותי כאישה יהודייה, מקבלת פרק. גם ושתי וגם אסתר. גם אסנת וגם אשת פוטיפר. גם מלכת שבא וגם איזבל.
ובסופו של ספר, חזרתי בשנית ללאה אמנו. מנסה להתחבר לשם השני שלי, לחפש חידוש. ויודעת שיש בינינו כל כך הרבה מהדומה. העיניים הממהרות לדמוע, הקנאה הנצחית, התחושה הקבועה שלא בחרו בי ראשונה. ולצד אלה, הנחמות החדשות והטובות ששהרה מציעה לי באמצעותה. זה ספר שייפתח עוד הרבה. אני בטוחה.
