קצת כמו בדייט ראשון, גם כשמגיעים למסעדה בפעם הראשונה לא באמת יודעים למה לצפות. אפשר אומנם לשוטט באתר המסעדה לפני כן, לצפות בתפריט ולנסות לקרוא ביקורות בגוגל אבל זה בערך כמו לחפור בעמוד הפייסבוק של השידעך. אין כמו רגע המפגש עצמו.
כבר יצא לנו להיות בטברנות סוערות, במסעדות עם מוזיקה בעוצמה כה גבוהה שלא ממש אפשר לנהל בהן שיח נורמלי בין הסועדים, ובמקומות שבהם האורחים החלו לרקוד ליד השולחנות ועליהם. ובכל זאת, שום דבר לא הכין אותנו לרקדנית הבטן שפיזזה ברחבי מסעדת "הולה הולה" בזמן שפסענו לתוכה. אין ספק שלא מעט מהנוכחים נהנו מהאירוע ובעידננו הטיקטוקי אף מיהרו לשלוף מצלמות ולתעד את האטרקציה, אבל היו גם רבים שלא ממש הבינו איך בדיוק נקלעו לסיטואציה. האם העובדה שמסעדה היא כשרה מחייבת אותה לקודים מסוימים מעבר לכשרות המזון שהיא מגישה? גם אם התשובה היא לא, נשאלת השאלה האם לא ראוי לפחות לעדכן את האורחים על האתחנתא המרקדת הצפויה. הרי גם כך נהוג בימינו ליצור קשר טלפוני מראש עם מזמיני השולחן על מנת לוודא את הגעתם.
סקרנו בעבר את מסעדת "דואה" בשוק הכרמל וכעת מגיע תורה של אחותה החלבית שנפתחה במרחק כמה סמטאות ממנה לפני כמה חודשים. הבעלים והשף שקד פחימה הלך הפעם על תפריט ים־תיכוני שמתבסס על דגים וגבינות. על אף שמדובר בבר־מסעדה עם אווירה שבהחלט ניתן להגדירה תוססת, תפריט האלכוהול מזכיר כזה של מסעדה ממוצעת ולא עשיר מספיק. גם העיצוב במקום קצת משונה. מצד אחד עמודים מחופי אבן ותקרות עם דקורציית עץ, ומצד שני נדמה כאילו לא סיימו אותו עד הסוף עם קירות עירומים לבנים ותאורה לבנה בוהקת ולא מתאימה.
פתחנו עם פוקאצ'ה מצוינת – גדולה ואוורירית, רכה ובעלת ארומה מסחררת, משוחה בשום, זעתר ועלי אורגנו. די מהר הגיעו גם הקוקטיילים: "אבא שמעון" (שתי נקודות על השם שמנציח את השיר המיתולוגי והאהוב) כלל קפטן מורגן ספייס, אננס וסירופ אלדרפלאוור שהוגש עם קינמון ובזיליקום והיה בדיוק מה שהיינו צריכים; "בינת אל ימן" לעומתו היה מינורי יותר וכלל וודקה, מחית מנגו ולימון. המשכנו לראשונות, עם מבחר יחסית גדול, רק קצת חבל שבמסעדת דגים אפשרות הדג הנא היחידה היא טרטר. הלכנו עליו כמובן וגם הוא היה נפלא: ערמה נדיבה של מוסר ים קצוץ מעל תל לאבנה, עלי נענע, עירית וצ'ילי אדום, עם סומק ושמן ירוק. לצידם בייגל פלוט ובסך הכול מנה כיפית, שנבנתה נכון והייתה טרייה ומאוזנת בטעמים. הבוראטה לעומתה הייתה די בנאלית והוגשה עם עגבניות שרי צבעוניות, עלי בזיליקום ובלסמי. אנחנו כבר לא ב־2019 ואם מגישים בוראטה, אז כדאי שיהיה בה איזשהו חידוש. מכאן לפרח כרובית שלם וצלוי ברוטב פונדו גבינות, שהייתה עשויה היטב (לא רכה, לא קשה, לא חיוורת, לא שרופה) וטעימה. לעיקריות הלכנו על הקלאסיקות: פילה סלמון עם פירה וברוקולי מאודה (חסר מעוף) ופסטת טליאטלה ברוטב שמנת פטריות וערמונים שהייתה מעט כבדה אבל חובבי פסטה טריה ומנחמת ימצאו בה את מבוקשם. מכירים את הסרטונים האלו שבהם רואים כל מיני מאמות איטלקיות מכינות פסטה טרייה ורק בא לכם לנגוס ברצועות הבצק הרכות? אז כזה.
לקינוח הלכנו על קרם ברולה ועל מילפיי, שהיה המעניין מבין השניים. ריבועי בצק עלים וביניהם קרם מסקרפונה עם רוטב קרמל ופירורי שטרויזל קקאו. חביב אבל לא מעבר לזה. כשרצינו לסיים עם הפוך נדהמנו לגלות כי באגף השתייה החמה יש רק אספרסו ומים רותחים עם נענע ("אין לנו בריסטה ומכונה"). מה? אז בשביל מה אתם חלביים?
בהולה הולה תמצאו אוכל שנע בין סביר למוצלח, מלצרים מאירי פנים ואווירה של השמחות. הפופולריות של המקום מוכיחה היטב את ששנו רבותינו: על טעם ועל ריח אין להתווכח.
