התפרצות הקורונה שגרמה לדחיית האולימפיאדה בטוקיו בשנה הובילה לכך שהקמפיין האולימפי למשחקי 2024 בפריז, שכבר נמצא בעיצומו, יהיה קצר מהרגיל. מי שצפויה להגיע למשחקים חזקה מתמיד היא נבחרת ג'ודו הנשים הישראלית, שלראשונה אי פעם מציגה בכל קטגוריית משקל לוחמת שיכולה למצוא את עצמה חוגגת זכייה במדליה בסיום התחרות.
הנבחרת מורכבת מצד אחד מכישרונות מוכחים, כמו תמנע נלסון־לוי, שזכתה השנה באליפות אירופה עד משקל 57 קילוגרם, רז הרשקו, סגנית אלופת אירופה במשקל מעל 78 קילוגרם וגפן פרימו, בת 22, שמשתייכת כבר כמה שנים לצמרת העולמית ומחזיקה כבר במדליה אישית מאליפות העולם ושתיים מאליפות אירופה. את הקטגוריות הנוספות מאיישות גילי שריר, במשקל עד 63 קילוגרם, שזכתה בארד השנה באליפות אירופה ומדורגת כרגע שביעית בעולם, ענבר לניר ב־78 קילוגרם, שזכתה לפני שנתיים באליפות אירופה עד גיל 23 וחגגה עד היום 7 מדליות בטורנירים מסדרת הגרנד סלאם לבוגרות ומדורגת שלישית בסבב העולמי, ומאיה גושן, שהחלה את דרכה בעולם הבוגרות רק השנה. היא אומנם לא זכתה עדיין במדליה אישית בסבב אבל נחשבת לדבר הבא בג'ודו הישראלי במשקל עד 70 קילוגרם.
לפני כמה שבועות הוכיחה גושן את הפוטנציאל הרב הטמון בה לאחר שניצחה בקרב המכריע בטורניר הנבחרות באליפות העולם שהתקיימה בטשקנט, ניצחון שהעניק לנבחרת מדליית ארד יוקרתית. "זו פעם ראשונה שאני מתחרה כחלק מהנבחרת ומדובר בחוויה שונה לחלוטין", מספרת גושן, "אומנם גם במסגרת הזו את מתחרה כיחידה אבל בניגוד לטורניר היחידות, אם הפסדת זה לא מסיים את התחרות ופשוט ממשיכים הלאה. מבחינת ההכנות לא היה הבדל גדול, כי כולנו, הגברים והנשים, נמצאים הרבה מאוד יחד באופן שוטף, רק האימונים שלנו נפרדים".
"בסופו של דבר לפני שאנחנו ספורטאים אנחנו בני אדם, וכשראיתי שהיריבה שלי בקושי מסוגלת לעמוד על הרגליים, האופציה היחידה שעלתה לי בראש הייתה לגשת ולעזור לה"
גושן הפסידה בטורניר היחידות בהופעת הבכורה שלה באליפות העולם כבר בסיבוב השלישי, לסאנה ואן־דייק ההולנדית, שזכתה במדליית ארד בטוקיו ומדורגת שנייה בעולם. "זה היה מאוד מאכזב עבורי להפסיד כבר בשלב הזה, עבדתי קשה מאוד לקראת אליפות העולם וכמו כל אחד אחר, גם אני רציתי לסיים את התחרות על הפודיום, אבל לצערי זה הסתיים אפילו בלי קרב על המדליה", היא משתפת, "נהניתי מאוד לעמוד על המזרן באולם עם 20 אלף איש ביציעים, שעשו המון רעש וזה פשוט היה נהדר. זו אליפות עולם ראשונה שלי, זו תחרות ששונה קצת מתחרויות אחרות. עשינו המון מחנות אימון לקראתה ועבדנו קשה מאוד על הצד הפיזי, הטכני והמנטלי. זו הייתה תקופה אינטנסיבית ואני בטוחה שלמדתי המון ושזה ישפר אותי לפעם הבאה".
כמה ימים לאחר מכן הגיעה ההזדמנות של גושן לתיקון במסגרת טורניר הנבחרות, תחרות שבה מתחרים גברים ונשים לסירוגין, כאשר המטרה של כל נבחרת היא לרשום ארבעה ניצחונות כדי לנצח במפגש. בסיבוב הראשון ניצחה ישראל את אוזבקיסטן 2:4. היא הרשימה ברבע הגמר עם ניצחון 3:4 על דרום קוריאה, נכנעה 1:4 בידי צרפת החזקה בחצי הגמר ועלתה לקרב על הארד מול הנבחרת ההולנדית. לאחר ניצחונות של נלסון־לוי, הרשקו ועידן לוין, עלתה הנבחרת ליתרון 2:3 כשגושן עלתה למזרן, מול סאנה ורמיר, בידיעה שניצחון יעניק לנבחרת מדליה היסטורית.
"מצד אחד זה היה כיף לעלות בסיטואציה כזו כי הכול היה תלוי בי, אבל מצד שני זה היה קצת מלחיץ", משחזרת גושן, "עשיתי כל מה שאני יכולה כדי לא לחשוב על הסיטואציה ולהתרכז ביריבה מולי, ולעשות על המזרן את הכי טוב שאפשר".
בין גושן לוורמיר התפתח קרב צמוד, שהסתיים בזמן החוקי ללא הכרעה וגלש לשלב ניקוד הזהב, שבו הלוחמת הראשונה שמשיגה ניקוד, מנצחת. "אני זוכרת שעברתי להתקפה ואז ראיתי את היריבה שלי קצת צולעת. השופט הסתכל עליה, היא בעצמה עוד לא הבינה מה קורה אבל אחרי רגע אמרה שהיא לא יכולה להמשיך", מתארת גושן, "ברגע הזה הייתה שמחה אדירה בצד שלנו ועצב בצד השני, אבל כשראיתי שבגלל הפציעה היא לא מסוגלת אפילו לצעוד לכיווני וללחוץ יד לסיום הקרב, הבנתי שמשהו ממש לא בסדר".
בזמן אמת, בעוד חבריה לנבחרת כבר חוגגים את ההישג המרשים, התפנתה גושן לסייע ליריבתה לרדת בבטחה מהמשטח, במה שהפך לרגע אנושי וספורטיבי מיוחד. "בסופו של דבר לפני שאנחנו ספורטאים אנחנו בני אדם, וכשראיתי שהיא בקושי מסוגלת לעמוד על הרגליים, האופציה היחידה שעלתה לי בראש הייתה לגשת ולעזור לה", מסבירה גושן, "ברגע שהיא הייתה במקום בטוח, מבחינתי חגיגת הזכייה החלה. זה פשוט היה טירוף. כולם היו מאושרים, הצטלמו וחגגו. הזכייה בנבחרות הייתה סוג של פיצוי קטן על ההפסד ביחידות והעובדה שזו המדליה הראשונה שלי בסבב הבוגרים, הפכה את הכול אפילו למיוחד יותר".
כמו במשחקי טוקיו, גם באליפות העולם, השבוע שקדם לזכייה היה מלווה ברצף לא מוצלח של קרבות אישיים, בנבחרת הנשים והגברים כאחד. חמישה ג'ודאים אומנם עלו לקרב מכריע על מדלית ארד אך נוצחו בכולם, מה שהוביל לשבוע נטול הישגים ברמה האישית, תוצאה מאכזבת לנבחרת שלנו. "זה היה מאוד מבאס לראות מהצד את האנשים הכי קרובים אליי מפסידים בקרבות על המדליה באליפות. חמישה מאיתנו סיימו במקום החמישי, שזה מרחק נגיעה מפודיום, ובמקום שלישי, אז אני לא חושבת שמדובר באכזבה או שאנשים לא עמדו בציפיות מהם. בקרב ג'ודו הכול יכול להשתנות בשנייה אחת ואם מישהו סיים שלישי, חמישי או שביעי, זה לא אומר כלום על מה יקרה בתחרויות הבאות", קובעת גושן, "אני בטוחה שהנבחרת שלנו שווה יותר גם ברמת היחידים ושכל אחד ישב מול הקרבות שלו בסיום התחרות ולמד מה הוא יכול ללמוד ולעשות טוב יותר בהמשך, ואני מקווה שבפעם הבאה זה יסתיים ביותר מדליות".
"תמיד בלטתי על המזרן, גם כי אני ג'ינג'ית וגם כי אני גבוהה יותר מכולן. אף פעם לא הציקו לי בגלל זה אבל זה תמיד מושך כל מיני סוגים של תגובות משעשעות"
גושן, שהשתתפה כאמור לראשונה באליפות עולם לבוגרות, הצטרפה לסגל רק בינואר השנה, לאחר תקופה ארוכה שבה הייתה מחוץ לעניינים בשל פציעת כתף שהובילה לניתוח, לתקופת שיקום ולהיעדרות ארוכה מאוד מתחרויות. "נפצעתי בכתף ביולי 2020 אחרי שנפלתי לא טוב באימון נבחרת. המשכתי להתאמן ולהתחרות עם הפציעה עד חודש ינואר לאחר מכן, אבל הכאבים רק הלכו והחמירו, מה שהוביל אותי לחדר הניתוחים ולתקופת שיקום של שמונה חודשים", היא מספרת, "השיקום לא היה קל אבל בכל התקופה הזו היה לי ברור שאני חוזרת להתחרות, ולא עברה לי אפילו לרגע בראש המחשבה שלא אחזור".
כשכבר חזרה להתחרות בתחילת השנה האזרחית, לראשונה בסבב הבוגרות, נדרשה לגושן תקופת התאקלמות קשוחה. "החזרה הייתה קשה מאוד", היא מודה, "מורכב לחזור להתחרות אחרי שנה, לוקח לך זמן להחזיר את התחושה ולמצוא את הקצב שלך מחדש. בשתי התחרויות הראשונות הפסדתי בקרב הראשון, שזו חוויה מאוד לא נעימה, ובתחרות השלישית בקרב השני".
למרות הקושי הצוות המקצועי בראשות המאמן שני הרשקו המשיך לגבות את גושן. "אני חושבת שיותר פשוט לתמוך בספורטאי מצליח עם הישגים, אני הייתי בדיוק בסיטואציה הפוכה, אבל זה לא מנע מהרשקו להיות שם בשבילי. הוא האמין בי, נתן לי גב כשהדברים לא הלכו כמו שצריך ולא ויתר עליי לשנייה", מחמיאה גושן, "בתחילת יולי האחרון יצאנו למחנה אימונים של שלושה שבועות במונגוליה. בסיום התקיים שם טורניר גרנד סלאם, שהיווה גם את תחרות הקריטריון הראשונה למשחקי פריז. הרגשתי הרבה יותר טוב על המזרן, הצגתי יכולת מקצועית משופרת וסיימתי במקום החמישי, עם תחושה שאני חוזרת לעצמי ונמצאת במגמת התקדמות חיובית".
מאיה גושן, בת 22, חיה היום באבן־ יהודה עם הוריה צחי והילית ושתי אחיותיה הקטנות. היא נולדה ברחובות אבל נדדה לא מעט בשנות ילדותה. "בשנים הראשונות שלי עברנו בין 12 דירות בגלל הנסיבות לא בגלל סיבה מיוחדת", היא צוחקת, "אבא שלי היה אז איש שייטת אז עברנו לבית־יהושע, כדי שיהיה קרוב לרכבת, משם לשתי דירות שכורות בצורן ופשוט המשכנו להתגלגל בין השאר בבחן ובגני־תקווה". בגיל 6 היא החלה להתאמן בהתעמלות קרקע אבל עלון פרסום שהגיע לידיה, הוביל אותה לאימון הג'ודו הראשון בחייה.
"האימון התקיים באולם סמוך לאולם ההתעמלות בצורן בסניף של המועדון של אורן סמדג'ה, וביקשתי מאבא שלי שייקח אותי לשם. התחברתי לג'ודו מהרגע הראשון. אני אוהבת את העובדה שזה ספורט שבו אני עצמאית ובוחרת מה לעשות, ספורט שהוא אישי אבל את לא יכולה לעשות אותו לבד ואת עובדת מאוד קשה בשביל משהו שמשתלם עבורך בסוף. האדרנלין בקרבות גבוה מאוד ואין כמו תחושת הניצחון, כשאת זורקת מישהי שמנסה לזרוק אותך. מהרגע שהתחלתי הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות והג'ודו הפך למרכז חיי".
גושן בלטה בענף מהרגע הראשון מבחינה מקצועית אבל גם מבחינות אחרות: "תמיד בלטתי על המזרן, גם כי אני ג'ינג'ית וגם כי תמיד הייתי גבוהה יותר מכולן", היא אומרת בחיוך, "אני היום 1.73 מטר, אבל לדעתי זה לא יתרון או חיסרון כי כל אחד מתאים את הג'ודו למבנה הגוף שלו, ויש לא מעט אירופיות סביב הגובה שלי. מאז שאני זוכרת את עצמי העובדה שאני ג'ינג'ית משכה הרבה תשומת לב. אף פעם לא הציקו לי בגלל זה אבל זה תמיד מושך כל מיני סוגים של תגובות משעשעות, כמו פעם ביפן כשמישהי ביקשה לגעת לי בשיער".
בגיל 14 עברה גושן עם משפחתה לסינגפור. "באמצע כיתה ח' אבא שלי קיבל הצעת עבודה בסינגפור והוא ואמא נסעו לבדוק אם מתאים להם לעבור לשם. לפני הנסיעה אמרתי לו שאם הוא לא מוצא לי מועדון ג'ודו טוב אני לא עוברת איתם. ציידתי אותו ברשימה של כמה מועדונים, הוא הלך לכולם ושלח לי מכל אחד צילומי וידאו, ובחרתי אחד מהם", היא נזכרת בחיוך, "התחלתי להתאמן שם כבר ביום השני אחרי שנחתנו, התחברתי מאוד למועדון ועד היום אני בקשר עם אנשים משם. הרמה של הג'ודו שם לא גבוהה אבל סינגפור ממוקמת קרוב למדינות שבהן הענף מפותח מאוד. ג'ודו זה כמו משפחה אחת גדולה, כל אחד מכיר מישהו, אז במהלך השנתיים שלי שם התאמנתי חודש ביפן, טסתי לקוריאה להתאמן בבית ספר לבנות ועשיתי מחנה אימון במונגוליה. בשנים האלה ראיתי עולם, הכרתי תרבויות, טיילתי, למדתי בבית ספר מקומי ועברתי חוויות שמעט מאוד בני 15 רגילים עוברים".
בגיל 15 צורפה גושן לנבחרת הקדטיות הישראלית. "באותה שנה טסתי מסינגפור עם מאמנת מקומית לגביע אסיה לקדטים במקאו, סין, שם זכיתי במדליית הזהב ובהמשך גם זכיתי במדליית ארד בגביע אסיה בטאיפיי, בירת טאיוואן. בגיל 16 חזרתי לארץ, כשההורים שלי עדיין נשארו בסינגפור, וגרתי אצל סבתא שלי בגבעתיים. חזרתי להתאמן במועדון של סמדג'ה והצטרפתי לאימוני הנבחרת".
ב־2017 זכתה גושן במדליות זהב בתחרויות גביע אירופה בספרד ובפורטוגל, וסיימה שביעית באולימפיאדת הנוער. לפני שנתיים זכתה במדליית הכסף באליפות אירופה עד גיל 23, כששנה קודם לכן סיימה חמישית באליפות אירופה עד גיל 21. החל מהשנה כאמור, היא שייכת לסבב הבוגרות ומדורגת כרגע במקום ה־26 בעולם במשקל עד 70 קילוגרם. שבוע אחרי אליפות העולם עמדה שוב במרחק נגיעה ממדליה אישית ראשונה בסבב, לאחר שהפסידה בקרב על הארד בגרנד סלאם אבו־דאבי, ובסוף השבוע הקרוב היא תתמודד בגרנד סלאם בבאקו, אזרבייג'ן.
"אבו־דאבי היה הגרנד סלאם השלישי ברצף שאני מסיימת במקום החמישי, אז מצד אחד להיות שלוש פעמים ברצף בקרב על מדליה מראה על מגמה חיובית אבל מצד שני זה מבאס להפסיד את המדליה ולסיים את התחרות בתחושת פספוס", היא מודה, "המטרה המרכזית שלי היא להגיע לאולימפיאדה ומדובר במסע מטורף של שנתיים, שבהן רצים מתחרות לתחרות במטרה לצבור כמה שיותר נקודות. אני כרגע לומדת מההפסדים, נהנית מהניצחונות ויודעת שתמיד יש מה לשפר. אני משתדלת לקחת קצת חופש לעצמי, בטח כשאני בארץ. אז אני חוזרת להורים ולאחיות במטרה ליהנות ולהירגע כמה שאפשר בבית, כי רוב הזמן אני בחוץ לארץ".
עד כמה קשה לנדוד כל הזמן עם הנבחרת בעולם?
"אני נמצאת עם הבנות בנבחרת יותר מאשר עם המשפחה שלי והאמת שאנחנו כבר משפחה אחת גדולה. כל אחת רוצה לפעמים פרטיות ואת השקט שלה אבל באמת שאני מרגישה מאוד נוח עם כולן ואוהבת את זה מאוד. אנחנו חוות את אותן החוויות ושותפות להצלחות ולרגעים פחות טובים וזה שונה מחברות רגילה".
כמה פגעה הקורונה בהתקדמות שלך?
"הקורונה תפסה אותנו במחנה אימון בצ'כיה, שהפסקנו באמצע וחזרנו לארץ. עברו עשרה חודשים עד שיצאנו שוב למחנה אימונים שהתקיים באנטליה, טורקיה. בזמן הזה התאמנו בבית ועשינו אימוני זום משותפים עם ציוד שקיבלנו או שכרנו. עכשיו כשאני נזכרת בזה, זה נשמע ממש הזוי. אף אחד לא ידע מה הולך להיות וכשדחו את האולימפיאדה כולם היו בהלם".
יש לך היום את כל מה שאת צריכה מבחינת מעטפת מקצועית?
"אני מקבלת הרבה עזרה מהמועדון שלי, מהנבחרת והמשפחה שלי שמאוד תומכת. בנוסף, לשמחתי שבוע לפני אליפות העולם, פנתה אליי חברת הבנייה 'צרפתי צבי ובניו', שהפכו לספונסרים שלי. זה משמח וזו עזרה עצומה, ואני מעריכה את זה".
עד כמה מלחיצה העובדה שמסמנים אותך כמועמדת להגיע לפריז?
"תמיד חלמתי להגיע לאולימפיאדה, כשהמטרה היא כמובן לזכות במדליה. הרצון הזה לא גורם לי ללחץ מיותר, אלא להבנה שאני צריכה לעשות את הכי טוב שלי ולהתרכז בעצמי מול היריבות בתחרויות השונות".
יש לך פנאי גם לעיסוקים אחרים?
"במקביל לג'ודו אני גם סטודנטית לניהול וכלכלה באוניברסיטה הפתוחה, ולומדת כשאני בדרכים. אני לא יודעת עדיין אם זה הכיוון שלי, אבל לקחתי כמה קורסים שאהבתי והחלטתי כרגע להמשיך עם זה. בנוסף אני מאוד אוהבת לאפות ולבשל ויכולה להיות במטבח כל היום. התפקיד שלי בבית הוא לעשות עוגות יום הולדת, וכל שנה אני מכינה לאחיות שלי עוגות מיוחדות לפי בקשה".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה את?
"אני מאוד שמחה ואוהבת לעשות ג'ודו ואת העובדה שיש לי את האפשרות, הכלים והתנאים לעשות את זה ברמה הגבוהה ביותר. אני מקווה שההצלחות על המזרן לא יהיו הדבר היחיד שיקבע אם אני מאושרת או לא, אבל אני מאוד אשמח להשיג את מה שאני רוצה בזכות הרבה השקעה ועבודה קשה".
