וידוי אישי: אני לא חובבת ספרי הדרכה. אני מעדיפה ללמוד בדרכים אחרות. איכשהו ניסוי וטעייה תמיד הוכיחו את עצמם יותר מאשר רשימת עצות. אבל במקרה הזה, אני חייבת להודות, חיכתה לי הפתעה. הספר של שירלי אבנון־קרייזל אומנם מייעץ ומציע איך לנהל את הבלגן בבית אבל הוא רחוק מלהיות יודע־כול, טוטאלי או נחרץ. הטון רך ומזמין ופונה בהוגנות לסדרנים ולבלגניסטים במידה שווה. האמת, היא קנתה אותי במשפט שלדעתי צריך להפוך להיות סטיקר: בלגן של ילדים לא אומר כלום על אמא שלהם.
אבנון־קרייזל (50) עוסקת בסידור בתים ובעיצוב פנים. בתקופת הקורונה היא התחילה לכתוב טורים ב"הארץ" על סדר וארגון, מה שהתגבש והבשיל לספר "הבית האופטימי – מדריך רגשי ומעשי לטיפול בבית" שהוציאה לאחרונה באופן עצמאי. הצורה המוקפדת שבה הוא מעוצב נושאת את המסר עצמו: ללא דחיסות, עם מרווחים נדיבים ועם הכרה שדברים צריכים לנשום. לכל פרט בספר יש מקום ברור, בדיוק כמו בבית מסודר. והוא עוסק לא מעט בדינמיקות משפחתיות, בייחוד בין בני זוג ובין הורים למתבגרים.
"המתבגר לא עושה לך דווקא. אם הנעליים מציקות לך אז את מרימה אותן עבור עצמך, כי זה חשוב לך ואת רוצה שזה יפסיק להפריע לך, ולא כי את שפחה"
למה סדר קשור לקונפליקטים במערכות יחסים?
"הבית שלנו מנקז אליו הכול – את הציפיות, את התסכולים, את החלומות. הבית הוא מעין מראה לנפש והוא ממלא לכל אחד צורך שונה. הרבה פעמים יש פערים בין הצרכים ולפעמים צריך לגשר בין הצרכים האלה. אם, לדוגמה, בבית אחד גרים כמה אנשים, אז יש סיכוי טוב שכל אחד מהם נמצא במקום אחר על הציר שבין סדר לבלגן. הסדרנים תמיד יהיו מתוסכלים מהבלגן בבית, והמבולגנים ירגישו שהם מאכזבים ולא עומדים בציפיות. יש ילדים מסודרים שנולדים להורים מבולגנים ומאוד סובלים בבית, ויש ילדים מבולגנים שנולדים להורים מסודרים וסובלים מקפדנות יתרה. הרבה מריבות שיש בין בני זוג או בין הורים לילדים הן תולדה של הפערים הללו. ההכרה בפערים היא קריטית. אם אישה היא מסודרת ובעלה בלגניסט, זה לא כי הוא רע או דפוק, אלא פשוט כי אין לו את הצורך או הדחף הזה שיש לאשתו המסודרת. סדר זה עניין של צורך, ואם אני מבינה את זה אני לא יכולה לכעוס עליו כשהוא נמצא בסביבה מבולגנת. הוא, מבחינתו, לא רואה את הבלגן הזה".
אצל מתבגרים, בלגניסטים כרוניים ברובם, הסיפור דומה. "מתבגרים לא מסדרים את החדר שלהם כי זה לא דחוף להם כרגע. הם עסוקים בדברים שחשובים להם יותר באותו הזמן. זה לא שהם לא יודעים לסדר, לפעמים כשחברים באים אליהם הם יסדרו היטב וזה אומר שהם יודעים, אם הם רוצים או צריכים".
אז מה נעשה? נשחרר ונישאר עם הבלגן?
"אין פה משוואה עם פתרון. מצד אחד, אני רוצה לשחרר את ההורים שמרגישים חובה לסדר לילדים שלהם את החדר. הם לא חייבים לעשות את זה, וזה לא התפקיד שלהם. מצד שני אני גם אומרת: אם סדר חשוב לך כאמא, אז בדיוק כמו לבשל אוכל, להסיע אותם או להקשיב להם – סדר הוא מעשה של אהבה. לסדר זה לא 'אני אמא גרועה שלא יודעת ליצור גבולות' אלא אמא שנותנת אהבה. אני נותנת את מה שאני טובה בו ואני לא מרגישה שאני נכשלת כאמא, אני מרגישה אוהבת כאמא. כשהילדים גדולים, אני כבר לא יכולה להחזיק אותם ולהתכרבל איתם, ולסדר עבורם וזאת הדרך שלי להיות קרובה אליהם".
כל אחד מפתח עם השנים שלל שיטות להתמודדויות עם יצירת סדר בבית, החל מתורנויות, עזרה חיצונית ועד לחיים בתוך בלגן תמידי. יש להודות על האמת: משימות של ארגון וסדר אף פעם לא זכו ליחסי ציבור מלהיבים ועבור רבים הן נתפסות כפעולה סיזיפית ומיותרת. השינוי האמיתי, כך היא מאמינה, מתחיל בתודעה. "אין פתרונות קלים", היא מסבירה, "אפשר להחליט להכיל את זה שהנעליים זרוקות בסלון ומתישהו מישהו ירים אותן או שתרימי את הנעליים בעצמך. המתבגר לא עושה לך דווקא. אם הנעליים מציקות לך אז את מרימה אותן עבור עצמך, כי זה חשוב לך ואת רוצה שזה יפסיק להפריע לך, ולא כי את שפחה. זה הכול בראש ובלב, וברגע שנחליט לסדר ממקום כזה, הריבים שלנו יצטמצמו. נחליט יותר טוב על מה כדאי לריב. זאת עבודה פנימית. אז נכון, לפעמים יש נעליים בסלון, אז מה. יש חיים בתוך הבית וחיים זה גם בלגן. המחשבה 'מה זה אומר עליי כאמא' שהילדים לא מקפידים על סדר לא רלוונטית. זה לא אומר עלייך כלום".
כבר מגיל צעיר אבנון־קרייזל הייתה סדרנית. כשהייתה מכינה שיעורי בית היא הייתה מנקה את השולחן מחפצים מיותרים, וכשהלכה לחברות, הייתה מסדרת להן את החדר כמעט באגביות. היא מעולם לא שקלה להפוך את הכישרון לעסק, ואת המסלול המקצועי שלה היא התחילה בכלל במחוזות אחרים, כמרפאה בעיסוק. היא עבדה במחלקה הפסיכיאטרית בתל־השומר, אהבה את עבודתה אך בתוך תוכה הרגישה שזה לא מספק אותה. "לא ידעתי מה חסר לי. הלכתי גם ללמוד פסיכודרמה ועבדתי בכלא, וגם שם הרגשתי כל הזמן 'ליד'. עוד לא הרגשתי באמת מסופקת. היה שם הרבה תסכול. הבנתי בתוכי שהתשוקה שלי לא נמצאת במה שאני עושה".
לפני כעשור היא החליטה לעזוב את תל־אביב ואת עבודתה באוניברסיטה בעיר ועברה להתגורר בכפר־סבא, עם בעלה ושלושת בניה הקטנים. היא החליטה שמעבר הדירה הוא גם זמן טוב לשינוי תעסוקתי. למה בדיוק? לא היה לה מושג. זמן קצר אחרי המעבר, הבית היה מסודר, הילדים היו בגנים, ונמאס לה לשכב על הספה ולחכות שמשהו יקרה. "בוקר אחד הבאתי את הבן הקטן שלי לגן. היה לי זמן, הסתכלתי סביבי, וראיתי שפינת האמנות של הגן מבולגנת. זה לא היה כמה טושים וקצת פלסטלינה אלא סבך חומרים, כמו איזה אירוע רב־נפגעים של צבעים וחומרים. שאלתי את הגננת אם אני יכולה לסדר את הפינה הזו. יש לי זמן ואני טובה בסידור. היא כמובן שמחה על ההצעה, ותוך כמה שעות כל הארון היה מתוקתק והרגשתי משהו שלא הרגשתי כמה שנים: שאני מחוברת לתשוקה שלי. באותו רגע הרגשתי עד כמה פעולת הסידור היא משהו שעושה לי טוב בלב ובנפש. זה היה כמו פעולת פיצוח. להבין איך לארגן את כל הסבך הזה היה רגע מאוד מספק".
אבנון־קרייזל גילתה שלא רק היא מתרגשת מהסדר שהתהווה – גם הגננות וההורים התרגשו מכך. "המעבר בין בלגן לסדר תמיד נראה כמו קסם, אבל הוא לא קסם. זה משהו שאפשר לעשות". היא התחילה להגיד לאנשים שהיא עוסקת בסידור, מה שעבר מפה לאוזן. "הייתה לי שם איזו הבנה שכמעט כולם צריכים עזרה עם משהו בבית, ואם אני טובה בסדר וארגון אז למה לא לעשות את זה. אני זוכרת את הרגע שבו נסעתי במכונית ועלה לי הצירוף 'בתים בטיפול'. זה היה רגע של התבהרות. מצאתי. אני צריכה לטפל בבתים, להיכנס עם אנשים למגרות ולארונות שלהם זו עבודת עומק טיפולית, זה לא דבר שטחי. אז קודם טיפלתי בבית החולים, ועכשיו בבתים. זה אותו דבר, רק הקונטקסט שונה".
"יש למארי קונדו תובנות נהדרות והיא באמת עשתה מהפכה בזה שאמרה, בואו נדבר על הבלגן בבית שלנו.אבל הגישה שלה טוטאלית ומוחלטת, ואני חושבת שהטוטאליות פחות מתאימה לרוב האנשים"
איך הצד הטיפולי נכנס לתהליך הסידור?
"אף פעם לא הפסקתי להיות מטפלת, ואני מביאה אל תהליך הסידור הקשבה, הכלה וליווי רגיש. הרבה דברים עולים מתוך המפגש עם הבית ואני נמצאת עם אנשים בקושי ובכאב שלהם, כמו במפגש טיפולי. כשאת עושה סידור עומק את פוגשת את העבר שלך, את החולשות שלך, מתנות שקיבלת, קשרים שהיו לך ונפרדת מהם, הכול נמצא בבית. הפרידה מהחפצים היא הנקודה העמוקה והיסודית של יצירת סדר, כי לסדר זה לקבל החלטות, וקשה לנו להחליט. כשאני מסדרת עם מישהו אני לא מחליטה עבורו. מי אני שאגיד לו מה לזרוק? אבל אני נמצאת שם כדי ללוות את התהליך שקורה גם בבית וגם בנפש.
"הייתי פעם אצל אישה שמאוד אהבה נעליים והיו לה בארון עשרות זוגות נעלי עקב דקיקות שהיא נעלה בצעירותה. היה ברור שהיא לא תנעל אותן יותר, ולמרות זאת, היא התקשתה להיפרד מהנעליים והייתה כל כך נבוכה ומבוישת מהקושי שלה להיפרד. ביקשתי ממנה שתספר לי על התקופה שבה נעלה את נעלי העקב האלה, ודיברנו על כך שהקושי הוא אמיתי, כי כשהיא נפרדת מהנעליים האלה היא בעצם נפרדת ממי שהיא שהייתה פעם, שהלכה למסיבות ואהבה לרקוד. להיפטר מחפצים זה להיפטר מחלומות, וזה לא סתם שקשה לנו לסדר. הייתה פעם אחרת שגבר צעיר הזמין אותי לעשות אצלו סדר. הוא היה טיפוס מסודר ובת הזוג שלו הייתה בלגניסטית. משהו בתהליך הציף הרבה דברים, ומה שקרה זה שהוא התרווח על כורסה בחדר השינה במשך שלוש שעות אולי, ודיבר. סידרנו את הבגדים שלו ודיברנו. לא האצתי בו, זה היה חלק מהתהליך, להיות מוכן לגעת בכאב. ברור שאני רוצה להצליח לסדר בסוף, זאת הסיבה הראשונית שקראו לי, אבל אני ערה למה שהתהליך מייצר – להיות עם הבלגן, להסכים להסתכל עליו. אנשים פוחדים לעשות את זה לבד".
לפני מספר שנים מארי קונדו כבשה את העולם עם "קון מארי", שיטת הסדר שפרסמה בספר "סוד הקסם היפני" שהפך לרב־מכר עולמי. לשיטתה של קונדו, שיטת המיון פועלת על פי פרמטר רגשי, שבו שומרים רק את מה שמשמח את הלב, ותהליך הסידור חייב להתבצע בפעימה אחת שכוללת את כלל חפצי הבית. השיטה זכתה לעדת מעריצים בעולם וגם בישראל פועלות מסדרות בשיטה זו.
יצאו כבר לא מעט ספרים בנושא סדר. מה ביקשת לחדש בספר?
"למארי קונדו יש תובנות נהדרות והיא באמת עשתה מהפכה בכך שאמרה בואו נדבר על הבלגן בבית שלנו, אבל הגישה שלה טוטאלית ומוחלטת, ואני חושבת שהטוטאליות פחות מתאימה לרוב האנשים. לא הכול חייב לקרות בבת אחת, בעיניי, אפשר לרדת מהרעיון של המוחלטות. זה אומנם מניע לפעולה אבל בסוף נשארים עם התסכול כי הבלגן לא באמת נעלם. בית הוא מסודר כי מסדרים אותו, וזו פעולה יומיומית. קונדו מתייחסת לסדר כאירוע גדול וחד־פעמי ואני מבקשת להתייחס אליו ברמה היומיומית. הנה אני, אישה מסודרת, יש לי בעל מסודר ושלושה ילדים מסודרים, ועדיין, כל הזמן צריך לסדר בבית. כל הזמן. לבית יש תובענות וזאת באמת עבודה שלא נגמרת. צריך גם לקבל את זה שבבית אין סדר מושלם. יש ילדים בבית, יש תנועה ויש חיים. אני מאמינה בגישה שהיא יותר רכה ופחות נחרצת".
אז איך מתנהלים כמשפחה עם העניין הזה של בלגן? בבתים רבים יש חלוקת תורנויות לפי ימים, ואבנון־קרייזל מציעה חלוקה על פי מדד אחר: לפי רמת ההנאה והתסכול. "אם אתם חמישה, שישה, שבעה אנשים בבית, זה הרבה כוח עבודה. אני ממליצה להתחיל מרשימה של כל המטלות והמשימות הביתיות, ממש הכול, שבה כל אחד יסמן את הדברים שהוא אוהב לעשות, שונא לעשות, ולא אכפת לו לעשות. בואו נחליט שאף אחד לא יעשה משהו שהוא שונא. אני למשל לא אוהבת לבשל, ובעלי אוהב לבשל, אז הוא מטפל בבישולים ואני לוקחת על עצמי עבודות בית אחרות. אם חולקים את עבודות הבית על פי המדדים האלה יש הרבה פחות תסכול, כי לא טוב לאף אחד לשנוא משהו ולעשות אותו ברמה יומיומית".
המסלול הזה, היא מאמינה, הוא בסיס לאותה אופטימיות שהיא מכוונת אליו. עשיית פעולות מתוך מניע רגשי ולא מכני עושה הבדל עצום. "רוב האנשים אוהבים סדר ומרגישים נוח בסביבה מסודרת, אבל בית לא חייב להיות מסודר כדי להיות אופטימי ואהוב, ובית מסודר הוא לא בהכרח מתכון לאווירה ביתית. יש בתים מבולגנים עם אווירה מהממת ויש בתים מסודרים עם אווירה קרה. מה שיוצר מרחב אופטימי בעיניי אלו פעולות שנעשות מתוך אהבה, בין שזה סידור מיטה או עריכת קניות. זה מתחיל מכוונת הלב. כיוון שהבית הוא מקום תובעני וסיזיפי, הוא קרקע פורייה לחשבונאות. בהרבה מאוד בתים יש הרבה התחשבנויות סביב זה. זה נורא מעייף ואין שיח של נתינה וכשממלאים איזו מטלה, זה מתוך פחד, כי אוי ואבוי אם לא אעשה את זה. בסוף כולנו חיים באותו בית ואנחנו רוצים שהפעולות יהיו מתוך שותפות ואהבה ולא מתוך פנקסנות והתחשבנויות. כדאי לחשוב, מה מפעיל אותנו מבפנים? האם אני מסדרת לילד שלי את המיטה מתוך תחושה קורבנית או מתוך תחושה שאני רוצה להעניק לו חוויה נעימה כשיחזור הביתה?"
מהו הדבר העדין והחמקמק הזה שיוצר אווירה ביתית?
"ביתיות לא קשורה לכסף, לעיצוב או לחושים. הכול מתחיל מעבודה עם הלב. כשאני עושה משהו מתוך כוונה, אפילו הנחה של חפץ במקום מסוים מתוך מחשבה ותשומת לב תהיה שונה מהנחה אגבית במשטח הראשון שאמצא. כל דבר שעושים בבית יכול להיות מתוך אקראיות או מתוך כוונה, וזה עושה את ההבדל".
שמטת את הקרקע תחת רגליהן של מעצבות פנים.
אבנון־קרייזל צוחקת. "לא צריך לשכנע אותי שעיצוב זה דבר כיף ומשמח אבל זה לא העיקר. בית יכול להיות ביתי, חם ואוהב בלי שהוא יהיה מעוצב. לפעמים אנשים חושבים שלא טוב להם בבית כי הספה לא נוחה או כי הריהוט לא עדכני, דברים שקשורים באסתטיקה. אבל מה שמעיק זה לא הדבר הזה אלא ערמת השמאטעס שמונחת בסלון. לפני שעושים שינויים עיצוביים צריך לעשות תהליך של סדר ורק מתוכו יוצאים לתהליך האסתטי".
כמעצבת פנים, אבנון־קרייזל מכירה מקרוב את תהליך הפקות הצילומים למגזינים של עיצוב בתים, והצילומים שבחרה לשים בספר שלה רחוקים מהצילומים המסוגננים ההם. היא בחרה בבתים פשוטים, כאלה שיש בהם יופי וחמימות, בתים שקיבלו אהבה – כפי שהיא מכנה אותם. "הבתים שמצולמים במגזינים לא באמת קיימים במציאות. עובדים עליהם כמה שעות טובות לפני הצילומים כדי שהם ייראו ככה. כדי להגיע לאשליה של בית מושלם מנקים הכול מהתמונה. מוחקים בפוטושופ מזגנים, שקעים, עושים את הבית סטרילי. מתי ראית מכונת כביסה בצילומי מגזין? אין. וכל הכביסה שהייתה שם לפני שנייה זזה לחדר אחר. צילומי מגזינים מייצרים אצלנו בטעות את המחשבה שיש בתים כאלה ושככה בית אמור להיראות, ורק אצלנו זה לא ככה".
כמו בצילומי דוגמנות.
"בדיוק. ואם הדוגמנית היא המודל שלפיו אני אמורה להיראות, אז איך אני אמורה לחיות עם עצמי בשלום אם אני נראית כל כך שונה ממנה? בבחירת הצילומים לספר רציתי לצמצם את הפער הזה, ולהגיד: הנה בית. עם אמא וילד וערמת כביסה ואמבטיה ישנה. ככה נראים חיים".
אילו תפיסות נפוצות בקשר לסדר את פוגשת?
"יש אצל אנשים הרבה אשמה, מאז הילדות. ילדים שגדלו עם תחושות שהם גרועים או עלובים כי הם כל כך מבולגנים. הרבה פעמים ילדים מבולגנים עם קושי בהתארגנות מתבקשים לסדר את החדר, אבל הם לא בדיוק יודעים איך, ויותר מזה – ההורה עצמו לא באמת יודע איך לסדר. הילד חושב שזה משהו שהוא אמור לדעת באופן אינטואיטיבי והוא גדל להיות אדם מבוגר עם אשמה ושנאה כלפי פעולות סידור. אז אני נולדתי עם נטייה לזה, אבל מה עם מי שלא נולד עם זה?
"הבית שגדלנו בו יכול להיות מודל או אנטי מודל לסדר. מישהי סיפרה לי על הבית שגדלה בו, בית מאוד־מאוד מסודר, עם אמא קפדנית ושני מטבחים – מטבח אחורי שנועד לאכילה ומטבח קדמי שנועד לתצוגה בלבד. יכול להיות שתגדלי בבית כזה ויהיה לך נעים ויכול להיות שאת תהיי שונה מאוד מאמא שלך, ותפחדי ממה שהיא תחשוב כשהיא תראה את הבית שלך. כשאנשים נכנסים אלינו הביתה, הם לא רק רואים אותנו, הם 'רואים לנו'. אנחנו כל הזמן מתנצלות בפני אנשים על הבלגן בבית, כי 'מה זה אומר עלינו'. יש איזה סטנדרט דמיוני שהבית צריך להתאים לו – כמו במגזינים, כמו אצל השכנים, כמו אצל גיסתך. אנחנו צריכים להפסיק להיות כל כך טעונים ולהיות יותר רכים וחומלים. בסופו של דבר בית זה מקום לחלוק בו אופטימיות ואהבה. כשאנחנו ניתן את זה לעצמנו ולבית שלנו, הוא גם ידע להחזיר לנו".
המדריך – חמש תובנות להפנמה מתוך "הבית האופטימי"
1. כמו כל דבר בחיים גם הבית שלנו לא צריך ולא יכול להיות "מושלם". אמצו את הביטוי "בית טוב דיו" – בית שהוא הכי טוב שמתאפשר עכשיו
2. טיפול בבית הוא עניין יומיומי בדיוק כמו שטיפול בעצמנו הוא יומיומי. כמו שאנחנו מצחצחים שיניים כל יום ולא מנהלים עם עצמנו משא ומתן אם כן או לא לצחצח שיניים, כך גם עם הטיפול בבית. ברגע שהפעולה היא יומיומית אפשר לשמור על חיים שפויים בבית נעים ותומך.
3. המילה "סדר" מייצרת הרבה פעמים התנגדות. נסו לבחור במילים מיטיבות שמניעות אתכם יותר בקלות לפעולה. מילים כמו "להחזיר למקום" ו"לתת תשומת לב לבית", הן נעימות יותר ומייצרות פעולה ממקום רך וחומל.
4. הכניסו ליומיום תנועה החוצה של חפצים: כמו שמפנים זבל בכל יום, גם חפצים שסיימו את תפקידם בחייכם יכולים לצאת מהבית באותן טבעיות ותדירות.
5. קודם מסדרים את הבית, אחר כך קונים. תוך כדי סידור עומק תגלו מה אתם צריכים באמת, ואז הקנייה תהיה יעילה ומדויקת יותר
