השבוע המדור בסימן הורות, עם שני סרטים העוסקים בנושא מזוויות מעט פחות קונבנציונליות – "מנשה" של ג'ושוע ויינסטין שגיבורו, אלמן חרדי מברוקלין, מבקש לקבל משמורת על בנו אך נאלץ להתמודד עם נוקשות הקהילה ו"ואז הגיע טלי" של ג'ייסון רייטמן, המגלה גם הוא צד מאתגר יותר של היריון והורות.
מנשה הוא גבר חרדי מברוקלין שהתאלמן לפני שנה מאשתו. מאז, בהוראת הרב, נשלח בנו היחיד לחיות בחזקת משפחתו של גיסו האדוק, עד שמנשה יתחתן בשנית. לאחר הפצרות רבות מסכים הרב לאפשר לבן לגור אצל מנשה במהלך השבוע שנותר עד לגילוי המצבה של האם. בשבוע הזה על מנשה להוכיח כי הוא ראוי ומסוגל לדאוג לבנו בעצמו, ללא המסגרת המשפחתית הקלאסית. "מנשה" הוא סרט קטן, גם מבחינת ההפקה אך בעיקר מבחינת הסיפור שהוא מגולל. קיימת בו בחירה מכוונת של היוצרים לתאר מקרה נטול שיאים מובהקים, סיפור פשוט שהאירועים הדרמטיים ביותר שבו מסתכמים בכמה קופסאות דגים שעפות מטנדר תוך כדי נסיעה או בקיגל שנשרף בתנור, רחמנא ליצלן. גם זוטות שכאלה יכולות להיות הרות גורל אך סגנון העשייה הנטורליסטי של הסרט, שאמנם עוזר לחזק את תוקפו האותנטי, מקטין עוד יותר את הדרמה הקטנה במילא עד שהיא הופכת לכמעט בלתי נראית.
חסר ב"מנשה" איזון בין הדרמה לסגנון העשייה – בחירת בימוי מסוגננת יותר הייתה יכולה להעניק לסרט תנופה דרמטית בלי לפגוע ברצון לשמור על סיפור קטן. למי שאינו בקיא ברזי העולם החרדי, קשה להבין האם פסיקת הרב בנוגע להפרדה בין מנשה לבנו היא תוצר של מדיניות הלכתית כלשהי או שמדובר במקרה ספציפי. הסיבה לכך היא שככל שהסרט מתקדם מתברר שמנשה הוא טיפוס קל דעת ולא אחראי בעליל. כזה שבהחלט ייתכן שגם עובדת סוציאלית הייתה בוחנת בקפידה את כשירותו לטפל לבד בבנו. למעשה, האופן שבו הוא מסתיים גורם לסרט הממש פצפון הזה להיעלם כמעט לגמרי.
"ואז הגיעה טלי" הוא שיתוף הפעולה השלישי בין הבמאי ג'ייסון רייטמן לתסריטאית דיאבלו קודי שפרצה ב־2007 עם "ג'ונו". קודי בשיאה כשהיא כותבת דמויות נשיות המנסות במצוקתן לאתגר את יסודות המסגרת המשפחתית הבורגנית המקובלת. ב"טלי", שרליז ת'רון המצויינת היא מרלו, אמא במשרה מלאה הנמצאת בהיריון מתקדם. ניהול משק הבית, ובמיוחד הטיפול בבנה השני הסובל מבעיה לא מאובחנת (משהו על הספקטרום), מתישים אותה וכשהתינוקת נולדת היא מסכימה לקבל את הצעתו של אחיה האמיד לממן עבורה מטפלת־לילה שתסיר מעליה חלק נכבד מהלחץ הפיזי והנפשי. טלי, המטפלת, מתגלה כבחורה צעירה, מקסימה ואינטואיטיבית, ובינה לבין מרלו, שמזהה בה את עצמה לפני שתלאות החיים היכו בה, נוצר קשר חזק ואמיץ.
"ואז הגיעה טלי" מרשה לעצמו להציג גם צד מחמיא־ פחות של ההורות, צד שאם הוא כבר מוצג בסרטים הוליוודיים, לרוב הדבר קורה במסגרת קומדיות מוקצנות המטשטשות מטבען את הריאליזם. הרי ידוע שחתונה, ילדים ומשפחה נחשבים כהגשמה האולטימטיבית, דרך החיים שבמשעוליה מחנכים אותנו לצעוד. והנה, מתברר שלא הכול ורוד. שמעבר לקושי היומיומי של ניהול בית, פיזית וכלכלית, ישנן גם ההתמודדויות עם חלומות שלא הוגשמו, תהיות של מה היה אילו ותחושות כלליות של אכזבה קיומית. כמובן שממש לא הכול רע. קודי ורייטמן אינם מחפשים כאן לטלטל את עולמכם – באמצעות הכתיבה והבימוי המושחזים הסרט מצליח להציג את המר עם המתוק בדרך שתוציא אתכם מהאולם מפוכחים, אך גם עם קומץ תקווה – בדיוק במידה הנדרשת כדי להמשיך, איכשהו, להאמין בצדקת הדרך.
מנשה, ארה"ב 2017, במאי: ג'ושוע ויינסטין, 82 ד'
ואז הגיעה טלי, ארה"ב 2018, במאי: ג'ייסון רייטמן, 95 ד'
