"מופת של חופש דתי": בגיל 96, ציפורה הלר מוציאה ספר שירים מעורר השראה

כפר־ויתקין, שעת אחר צהריים. בחצר קטנה ומשפחתית, תחת סוכת גפנים, שולחן חגיגי ערוך למסיבת יום הולדת. גביעי זכוכית בוהקים, מפיות מקופלות בקפידה. בשולי החצר, שרידי מתכות משמשים תזכורת ללול התרנגולות ולפעילות החקלאית ששקקה כאן בעבר. באופק מנצנץ הים התיכון, וקולה של חוה אלברשטיין מתנגן בשקט על רקע טרקטור ישן שחונה בשולי החצר.

מונית עוצרת בשביל, וממנה יוצאת כלת השמחה, קטנה, צנומה ומטופחת מאוד: צפורה הלר חוגגת יום הולדת 96. ההליכון מקדם אותה צעד אחר צעד, אך מבטה שלוח הרחק. עיניה גדולות וחודרות, והיא חדה ושופעת הומור. פלינה, מכנים אותה בסביבתה הקרובה, שם החיבה שהעניקו לה אחייניה בהשראת הספר "במבי" ומלווה אותה עד עצם היום הזה.

סביב השולחן מתקבצים בני משפחה. מרים, אחותה הצעירה בת ה־94 יושבת לצידה, וצפורה מנשקת אותה באהבה. "לא, אני לא יכולה להסתכל עכשיו על הים, אחרת אני אפסיד עוד נשיקה למרים", היא אומרת למי מיושבי השולחן שמסב את תשומת ליבה לנוף. מדי פעם הלר מדברת באנגלית, מתוך רגישות למטפלת הקוצ'ינית שלה. מפעם לפעם היא משגרת הערה או תגובה שמעוררת גל צחוק. כשהמשפחה פוצחת בשיר "ישמחו השמים" היא מצטרפת אל השירה בהתלהבות, וברגע מסוים קמה ממקומה, הודפת את ההליכון ומנופפת בידיה בעוז, כמו רבי בהתוועדות עם חסידיו.

את האירוע כולו מתעד אחיינה של הלר, רנן שור, מייסד בית הספר לקולנוע סם שפיגל, עבור סרט שיעסוק בדמותה של דודתו. מה שהחל כצילומים לסדרה תיעודית על סבו של שור ועל השושלת המשפחתית המפוארת שראשיתה בצפת, הוליד סרט נוסף שמתמקד בדודתו צפורה (הלר־אלאור, בשמה הספרותי), משוררת ייחודית ואניגמטית שנעלמה מן הנוף הפואטי למשך כמה עשורים. כמעט ארבעים שנה לאחר פרסום ספרה הקודם, יצא לאור השנה ספר שיריה השלישי, "ובכל זאת מתלקח האור", ובו אסופת שירים שנכתבו לאורך כשמונים שנה.

בזכות הפציעה

הלר הוכתרה כמשוררת מבטיחה עם צאת ספר שיריה הראשון, "שירי מדבר ונחש", ב־1965, שזכה לביקורות נלהבות. המחברת אף קיבלה מכתבי הערכה מדמויות מפתח בתרבות העברית דאז, ובהם אברהם שלונסקי, ש"י עגנון, לאה גולדברג ויהושע בר־יוסף. כאשר יצא לאור ספרה השני בראשית שנות השמונים, "צפת עיר ההר והאור", לא פורסמה עליו ולו ביקורת אחת. האכזבה והעלבון הביאו את הלר להתכנסות ושתיקה ארוכת שנים. לפני מספר חודשים נשברה השתיקה הזו. "זאת זלדה שלפני זלדה", כתבה נורית זרחי בהקדמתה לספר החדש. "שירתה של הלר היא מופת של חופש דתי ומחשבתי המתרחש בתוך חוויה דתית יהודית עכשווית", סיכם אריאל הירשפלד באחרית דבר.

הספר לא היה רואה אור, כנראה, לולא פציעתה של הלר, לפני כשלוש שנים. היא מעדה ואושפזה, ונזקקה למישהו שיעלה לדירתה בקומה השלישית ברחוב אבן־גבירול בתל־אביב, ויביא כמה מחפציה לבית החולים. הלר הזעיקה את אחיינה רנן שור, שלמרות הקרבה המשפחתית מעולם לא ביקר קודם לכן בביתה. במשך כל השנים נמנעה הלר מלהזמין אורחים לביתה. שור נהג לפגוש אותה מחוץ לבית.

עם כניסתו לבית דודתו גילה שור דירה מוזנחת, שחלק מקירותיה ספוגים ברטיבות. במהלך האריזה הוא נחשף לאוסף של מאות מחברות עם שירים מנוקדים בכתב ידה של הלר. נוסף על השירים הוא מצא מכתבים וגזירי עיתון רבים עם ביקורות שהתפרסמו על ספרה הראשון. לשור היה ברור שמאגר המחברות הוא אוצר ספרותי. הוא אסף את ארגזי המחברות והעביר אותם לעורכת עליזה ציגלר, וזו נשבתה בקסם השירים מהרגע הראשון. היא גייסה את נעה שחם לעבודת מיון ועריכה. שחם, שנחשפה להיקף התכנים ולעוצמתם, צירפה אליה את מירלה משה־אלבו כעורכת נוספת. הן החלו לעבוד יחד – למיין, לערוך ולפגוש את הלר – בתהליך שארך קרוב לשנתיים.

האתגר שעמד לפתחן של העורכות היה גדול במיוחד: הן נדרשו לעבור על אלפי שירים שנכתבו במשך כשמונים שנה, וליצור מהם אסופה אחת, הרמונית ומגובשת. למורכבות הזו נוסף האתגר שבעבודה משותפת בימי קורונה.

"זה היה קצת משונה, כי עבדנו שנתיים יחד וכל הזמן הזה פלינה לא ראתה את הפנים שלנו בגלל המסכות", מתארת משה־אלבו. "ועדיין, הרגשנו שהיא רואה אותנו לעומק פנימה. גילינו אישה קשישה מבריקה, חדה, מאירה ותוססת. התאהבנו בה מיד. היינו יושבות שעות ועוברות על השירים. היו רגעים של מפגש עם משפטים עוצרי נשימה ומלאים בהשראה, מטאפיזיות, רוח ונחמה.

"השירה שלה נוגעת בכל מי שיש לו נפש", מוסיפה משה־אלבו. "לפלינה יש תפיסה אחדותית של העולם, על הדברים הפעוטים ביותר שבו. בהכול היא רואה את היופי, בין אם זה תפוח אדמה או אישה יושבת. היא מצחיקה והרוח שלה על־גילאית. הילדה שבה נמצאת שם גם עכשיו, לקראת גיל מאה. ישבנו יחד בחדר, בת 30, בת 60 ובת 90, צחקנו הרבה והייתה הרמוניה נפלאה. אני בטוחה שאם היא לא הייתה מסתגרת ושותקת, היא הייתה יכולה להפוך לגורו של כותבים אחרים.

"השליטה שלה בשפה וירטואוזית. לפעמים נתקלנו במילה שחשבנו שלא קיימת בעברית או שהניקוד לא מדויק, אבל כשבדקנו גילינו שפלינה צודקת. היא תמיד צדקה. מהר מאוד גם גילינו שהיא זוכרת את כל שיריה בעל פה. כשהראינו לה גרסה ערוכה של שיר, היא מיד ידעה לזהות אילו שינויים נעשו".

נופי צפת ודמות אביה, אישיות קרובה ודומיננטית בחייה, הם נושאים מרכזיים בשיריה של הלר. מתוך מילותיה מצטיירת צפת כנוף גלילי וגם כנוף פנימי, החושף את נפשה של המשוררת. את כולם שוזר יחד, כחוט עדין, האור, שמופיע בתצורות שונות בכל שיריה. "פלינה עסקה כל כך הרבה באור, אבל לא הרגשנו אף פעם שהאור נוגע בקיטש", אומרת משה־אלבו. "הרבה משוררים עוסקים באור, ואנחנו מכירות את ההתעסקות האובססיבית באור ובטבע, אבל אצלה הכול נחווה כחוויה ראשונית. כמו ילד שפוגש את האור בפעם הראשונה, בתדהמה של המפגש מול הירח והצללים. בעיסוק הנרחב עם האור הרגשנו שאנחנו בסוג מסוים של התגלות. אפילו חשבנו, נעה ואני, שברמת העיצוב, הספר צריך להיראות כמו סידור תפילה".

הלר נמנעה מלקרוא את שירת בני דורה, מחשש שמא תושפע מהם. "זאת הייתה המלחמה שלי על האינדיווידואליות. חששתי שאם אקרא אחרים, הם ישפיעו עליי בלי שאשים לב ואפילו יסתננו לשירה שלי. רק כאשר האינדיוודיואליות בתוכי הייתה בטוחה ולא ניתנת לקלקול, קראתי גם אחרים. קצת אלתרמן, קצת זך, קצת עמיחי"

שירתה של הלר ספוגה רגש דתי עמוק, והספר כולו מתנהל כדיאלוג חרישי עם האלוהות, עם הטבע ועם צפת. היא מקדישה אותו לנמען אחד: "לאלוהי". היא איננה מקיימת אורח חיים דתי, אך השגב האלוהי, הקורן מכל שיריה, מטעין את יצירתה בממד של קודש. לדבריה, למשורר יש תפקיד לחיות את האלוהי. נימה אינטימית שורה על מילותיה, והיא מחילה במבטה את הקדוש והנשגב על העצים, ההרים והאבנים. המבט הילדי, הפלאי והבראשיתי של הלר הופך את הטבע להוויה אחדותית, נטולת היררכיות, שיש בה עומקים ושורשיות לצד קלילות ואווריריות. מצד אחד היא ממשיכה בשירתה את זלדה, ביאליק ויוסף־צבי רימון, ומצד שני יש בשיריה חירות מלאה והיא אינה כפופה לאף רעיון או זרם מלבד להוויה עצמה.

הילדה שהצילה את אביה

צפורה הלר נולדה ב־1925 בצפת לרב אברהם הלר ולאשתו פרידה, דור חמישי לרב שמואל הלר, רבה של הקהילה האשכנזית בצפת במאה ה־19, ונצר לרב יום טוב הלר, בעל הפירוש "תוספות יום טוב" על המשנה. האם הייתה עקרת בית והאב שימש כראש ישיבה ופעיל ציבור, ואף היה קצין הגיוס של ההגנה בצפת במלחמת העצמאות. לזוג נולדו חמש בנות, צפורה הייתה האמצעית מביניהן. היא בחרה שלא להינשא ואין לה ילדים. על נסיבות ההחלטה הזו היא ממעטת לדבר, ובמשפחתה יודעים לספר רק שבשנות השלושים לחייה הייתה בקשר רומנטי שהסתיים באכזבה מרה, ומאז ואילך נמנעה מקשרים חדשים.

הקשר העמוק והחם שהיה לה עם אביה, מקבל ביטוי נרחב ועמוק בשיריה של הלר. אחד מזיכרונות ילדותה הראשונים קשור באירוע דרמטי שהייתה עדה לו. המקרה היה יכול להיזכר כטראומטי, אך הלר זוכרת אותו דווקא כאירוע שמילא אותה גאווה. בשנת 1928, כשהייתה בת שלוש וחצי, נסעה עם אביה לרופא בחיפה. בהיעדר תחבורה ציבורית, הם נסעו במונית.

"קצת לפני עכו התנפלה עלינו כנופיה של שלושה ערבים חמושים ברובים", מספרת הלר. "הם שדדו מהנוסעים את כספם, אך אבי סירב לתת להם את מבוקשם. השודדים לא ויתרו והחלו לחקור את אבא, שדיבר איתם בערבית טובה. כשראש הכנופיה שמע שאנחנו מצפת הוא החל לצרוח עליו, כי באותו זמן המנהיג שלהם נתלה על ידי הבריטים והוא רצה לרצוח את אבי כנקמה. הוא דרש מאבי לרדת מהמונית, ואני נאחזתי חזק ברגליו ולא נתתי לו לרדת. השודד פקד על אבי לרדת מהמונית יחד איתי. שאר הנוסעים החלו להתחנן שלא יהרוג אב מול עיני בתו. כעבור זמן קצר הערבים חששו שחיילים בריטים מתקרבים, הם נמלטו, וכך ניצלנו".

עד היום, אומרת הלר, היא זוכרת את הנסיעה ההיא לאורך החוף, ולא רק בגלל התנפלות השודדים. "זאת הייתה הפעם הראשונה שלי לפגוש כל כך הרבה יופי, עם הקצף הלבן, תכלת המים והגיא הזהוב. הוקסמתי, והיופי הזה נחקק בזיכרוני למרות האימה הגדולה". אותו אירוע זיכה את הלר בכינוי "הילדה שהצילה את אביה".

כבר מגיל צעיר הייתה הלר תלמידה מצטיינת, ואף הוקפצה כיתה. היא אהבה לקרוא, והיא זוכרת כיצד קראה את "הנפש הקסומה" של רומן רולן, שהשפיע עליה רבות. כנערה אהבה לדמיין את עצמה בתור גיבורת הספר האינדיווידואליסטית. הנטייה העצמאית הזו הפציעה ברגעים שונים, בין השאר בעת מבחן בדקדוק. היא התבקשה להטות פעלים, והתקוממה על כך שהטיית הזכר מופיעה תמיד לפני הטיית הנקבה. "כתבתי את כל הפעלים הפוך, קודם נקבה ואז זכר. כך עשיתי במשך זמן, עד שהמורה ביקש ממני לחדול מכך כי זה מבלבל אותו. הבנתי אותו שקשה לו, וגם לי זה התחיל להיות קשה, אז הסכמתי".

אירוע אחר, מגיל 14, מעיד גם הוא על אופייה העצמאי. "בבית הספר שבו למדתי רק הבנים הלכו להתפלל, ואת הבנות לא לקחו לתפילה. האפליה הזאת הציקה לי. ניגשתי למנהל ושטחתי בפניו את טענותיי, אז הוא אמר שאין לו מקום פנוי עבור הבנות אבל הוא יכול להציע את חדר המורים לשם כך, ואף נתן לי סידורי תפילה. הצעתי לחברותיי והן צחקו. לא היה להן שום חשק להתפלל, אז התפללתי לבד. מה שנחמד הוא שלא ידעתי אז שיש תנועה פמיניסטית, ולא קראתי על תנועות כאלה. זה היה לי טבעי ועשיתי את הדברים בעצמי, בלי צורך בעזרה של אחרות".

האם להסביר שירים

לאחר שסיימה את בית הספר היסודי, פנתה הלר ללמוד בסמינר לוינסקי בתל־אביב. בצפת לא היו אז מוסדות לימוד לנשים, והאם, שהצטערה על חוסר יכולתה לרכוש לעצמה השכלה, עבדה קשה כדי לממן את הנסיעות והלימודים היקרים. ההורים תמכו בשאיפות ההשכלה של בנותיהם, אף שהיו מודע למחיר שהצעד הזה עשוי לגבות מבחינה דתית, כפי שאכן קרה. אחרי הלימודים התיכוניים המשיכה הלר ללימודי יהדות ופילולוגיה באוניברסיטה העברית. היא עבדה במשך שנים רבות במשרד מבקר המדינה ("נלחמתי בשחיתות שהייתה כבר אז"), ובמקביל כתבה שירה.

כמה שנים לפני שהוציאה את ספר שיריה הראשון, החליטה ליצור קשר עם לאה גולדברג ולהיוועץ בה. גולדברג, שהייתה אז מרצה לספרות באוניברסיטה העברית, ניאותה לקבל אותה לשיחה והזמינה אותה לדירתה ברחביה. הלר זוכרת את הדירה כ"רחבה ופשוטה, אבל בטוב טעם", ומלאה בפרחים.

"לאה קיבלה אותי בלבביות ובמאור פנים. היא אמרה לי מיד ששירי צפת שלי מוצאים חן בעיניה, במיוחד אלה על אבי", מספרת הלר. היא העלתה בפני גולדברג נושא שהציק לה במיוחד: עד כמה חשוב ששיר יהיה מובן? מה לעשות כשקורא אינו מבין את כוונת המשורר? השאלה הזו העסיקה אותה בעקבות קורא ששאל אותה האם בביטוי "דומיית הזהב" שהופיע באחד משיריה, היא התכוונה למטילי הזהב במבצר פורט־נוקס בארה"ב. "אני כמעט התמוטטתי במשרד. עבורי, ביטוי כמו דומיית הזהב הוא מובן מראש, טבעי להבנה. לא חלמתי שמישהו יאחד את זה עם מטילים באיזה מבצר בארה"ב. למרות שהביקורות על הספר ממבקרים נחשבים היו טובות מאוד, קיבלתי קצת חוסר ביטחון. פתאום הרגשתי עירומה ממילים. חשבתי לעצמי, אנשים מן השורה לא מבינים מה שאני כותבת. אם כך, אולי אני צריכה לפרט יותר תוך כדי הכתיבה? להיות מתומצתת פחות?"

גולדברג הרגיעה את הלר ועודדה אותה בכך שאינה צריכה לפרט ולפרש את השירים תוך כדי כתיבה, רק כיוון שמישהו לא הבין. מי שלא מבין את הביטוי הפיוטי, אמרה, לא יבין גם את הפירוש.

"דיברנו גם על השירה בחיים, ושטחתי לפניה תיאוריה שהמצאתי", ממשיכה הלר. "הדגמתי לה איך בשירים שלי כל שיר נובע מתוך שיר, שורה נובעת מתוך שורה, מילה נובעת ממילה, הברה נובעת מהברה, ובסוף – איך אות והניקוד שלה נובעים מעצמם. השירים באים אלי. אף פעם לא אמרתי שאני מחברת או 'מייצרת' אותם, כמו שהרבה גברים משוררים היו מתבטאים. זה היה בא אלי מבפנים, מרבדים לא ידועים, ועלה כפי שזה עלה. לכן אי אפשר לעשות תיאומים כאלה באופן שכלי בלבד, זה מחובר ברובד יותר עמוק.

"המיוחד בדברי היה בתיאום של האותיות ושל התנועות. מצאתי שיש אותיות דיוניסיות ויש אותיות אפולוניות. פחות עסיסיות, למשל ד' זה אפולוני, לא מתפזר לצדדים, לא הולך למעמקים, על פני השטח. אבל ק' למשל זה הרבה יותר דיוניסי. מלא חיוניות. וכך מצאתי הרבה כאלה וכאלה. היה בי ביטחון רב שהעזתי להביא בפניה דברים שלא נשמעו ולא נקראו לפני זה, והיא אמרה לי שזה מעניין מאוד".

הבסיס: תנ"ך וביאליק

הלר ואביה נהגו להתכתב רבות. מתוך ארכיון המכתבים עולה תמונה של אב ובתו שמנהלים מרחוק קשר שיש בו אהבה וחמימות רבה. האב שיתף אותה באירועי חייו, החל מכאבי השיניים שהתמודד איתם ועד יגונו על הקורבנות הרבים של מלחמת יום הכיפורים. במכתב אחד סיפר לה כיצד, ב"אצבע אלוקים" כלשונו, מצא מודעה על לימודי חסידות ועודד אותה להעמיק ביהדות; במכתב אחר, משנת 1970, הוא נחשף כאדם כותב, בעל נפש פואטית, כאשר הוא מציע לה לכתוב שיר המבוסס על זיכרונות ילדותו מ"המעורר" שהסתובב בסמטאות צפת בימי הסליחות והעיר את המתפללים:

לבתנו היקרה צפורה, שלום ורוב ברכה,

קיבלנו גלוייתך מיום 8.10.70. אשר למילים של דברי המעורר, הן כדלקמן: "ישראל, עם קדוש! קום לעבודת הבורא! עצל, עצל, עד מתי תשכב? מתי תקום משנתך?! אדם דואג לאיבוד דמיו ואינו דואג לאיבוד ימיו, דמיו חוזרים וימיו אינם חוזרים! רץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמיים".

אולי תוכלי לחבר שיר נאה על נושא זה, בו יתואר ליל חורף בצפת, אשר סימטאותיה שרויות באפילה דחוסה, גשמי עוז ויללת סער, כשהמעורר מתהלך לאיטו, ידו האחת נשענת על מטה והשנייה מחזיקה בפנס נפט שאורו מבליח באפילה, וקורא בקול רם, ערב ונוגה וברגש רב, את קריאתו הגדולה המהדהדת במשנה עוז בסמטאות הצרות, וגוברת על יללת הסער. וערבותו צלולה וגדולה שבעתיים בדמי הליל, ומעוררת כבמטה קסם לתחייה ולתנועה את הסמטאות הרדומות והדוממות. האורות נדלקים בבתים אחד אחרי השני, והמיה קדושה עולה מתוכם. קולות צער ויגון של אורחי "תיקון חצות", קולות מתרפקים של אומרי תהילים, קולות רז ומסתורין של לומדי הזוהר, וקולות נוגים וערבים של לומדי גמרא, וכל הקולות המגוונים הללו מתלכדים יחד לסימפוניה אדירה מלאת שגב וקדושה.

… בנינו את הסוכה בעצמנו כהלכתה, אך מזג האוויר הגשום מאיים להשבית את שמחת החג והסוכה. הבה נקווה שמזג האוויר ישתפר, השמיים יתבהרו ונוכל לקיים מצוות סוכה כהלכתה. לנו שלום בע"ה, אך אמא עסוקה כעת כרגיל בערבי חג, ואינה פנויה לכתוב. אנו דורשים בשלומך, מברכים אותך בחג שמח, בהצלחה וכל טוב,

אבא ואמא

באופן קצת מפליא, ואולי דווקא כזה שמסביר את ייחודיות כתיבתה, הלר מיעטה עד מאוד בקריאת שירה. היא קראה עם השנים באופן עצמאי את כתבי אפלטון ושייקספיר, ספרי פילולוגיה ופסיכולוגיה, אך הבסיס לשירתה, לדבריה, היו התנ"ך וביאליק. את בני דורה כלל לא קראה, מחשש שמא תושפע מהם. "זאת הייתה המלחמה שלי על האינדיווידואליות. חששתי שאם אקרא אחרים, הם ישפיעו עליי בלי שאשים לב ואפילו יסתננו לשירה שלי. רק כאשר האינדיוודיואליות בתוכי היתה בטוחה ולא ניתנת לקלקול, קראתי גם אחרים. קצת אלתרמן, קצת זך, קצת עמיחי".

"ולמרות ההימנעות הזו", מציינת העורכת שלה, מירלה משה־אלבו, "עדיין יש לה ידע פנומנלי על ספרות, על תרבות, על דתות. היא מצוידת בראייה נדירה ובטוהר, והיצירה שלה היא הד קדמוני לעולם היהודי. ככה אני חווה את זה. ואפילו להגדיר את השירה שלה כך זה לכווץ את השירה שלה, כי היא הרבה יותר מזה".

ביום שלישי השבוע, בטקס שהתקיים בתל־אביב, קיבלה הלר ציון לשבח מטעם פרס ברנר לשירה על ספרה החדש. את ההודעה קיבלה בחצר, כאשר עסקה בפעילות פיזיותרפיסטית. ההכרה המחודשת בגיל כה מתקדם אינה דבר מובן מאליו, והלר התרגשה ממנה עד מאוד. אחיינה רנן שור, שבמידה רבה עומד מאחורי היציאה המחודשת לאור של דודתו, חש סיפוק רב. "באופן פרדוקסלי", הוא אומר, "מאז שהיא מעדה ונפצעה חייה התהפכו והשתנו פעמיים: היא גם נאלצה לעבור דירה וגם נאלצה לצאת לאור מחדש, לקבל החלטות, להיות בתנועה. הספר שלה מועמד לפרסים נוספים, ואני מקווה שהיא תחיה כדי לקבל פרסים נוספים. כל אחד מהם הוא חמצן לחודשי לבלוב נוספים".