לאחרונה הופץ אלבום חדש של אביתר בנאי, שהוא הקלטה של הופעה חיה שהתקיימה בחורף הקודם ברחבת "התדר" בבית רומנו בתל־אביב. עם יציאת האלבום סיפר בנאי ברשתות החברתיות כי לפני ההופעה הוא חשש מאוד שהמקום לא יתמלא. ניתן להניח כי החשש נבע לא רק משום שההופעה פורסמה שעות ספורות בלבד לפני קיומה, אלא גם בעקבות הניגוד המהותי בין דמותו של החוזר בתשובה למעוז התרבות התל־אביבית.
החשש התבדה. התדר התמלא לחלוטין תוך זמן קצר, כאשר בחוץ עוד נותרו ממתינים רבים. ניתן לראות בחיבוק התל־אביבי הזה ביטוי של הערכה ליצירתו המוקדמת של בנאי, שנעשתה מתוך חיים חילוניים – אך נדמה כי הצלחת ההופעה מסמנת גם הכרה תרבותית רחבה יותר בסוגה המוזיקלית של הפופ האמוני, שאליה משתייכת מרבית יצירתו של בנאי בשנים האחרונות.
בטור ביקורתי שפורסם לפני כשלוש שנים באתר מאקו ושעורר הדים רבים, התייחס העיתונאי גל אוחובסקי באופן שלילי לנוכחות הגוברת של המוזיקה האמונית בפלייליסט של תחנות הרדיו הפופולריות בישראל. תחת הכותרת "אוי אלוהים: זה לא טרנד מוזיקלי, זאת הדתה", הלין אוחובסקי על התמקדותם של היוצרים הדתיים המצליחים בטקסטים "מגבירי אמונה" בלבד, לדבריו ללא השקעה מספקת בהפקה או בהלחנה, ועל הימנעותם משירה משותפת עם נשים, ומיקם את התופעה כחלק מן המערכה על דמותה של החברה הישראלית.
"גם ככה מתחוללת עכשיו מלחמה גדולה בישראל על הצביון החילוני שלה", כתב אוחובסקי. "היא מתנהלת בהרבה חזיתות, ובלי ששמנו לב, דווקא במוזיקה אלוהים נחל כאן ניצחון. הגל האמוני הוא לא תיקון כמו הגל המזרחי; הוא לא כיף כמו הגל הפופי; הוא פשוט עוד ניסיון של אנשים דתיים להשתלט כאן על התודעה".
גבולותיה האמנותיים של מוזיקת הפופ האמונית־יהודית נמתחים מהלחנתם של טקסטים מקראיים, דרך חידושים עדכניים לשירי פולחן מסורתיים, ועד יצירות חדשות לחלוטין הנבנות על פי קריטריונים של ז'רגון מוזיקלי יהודי או מתכתבות עם תמות של אמונה, רוחניות וכדומה.
זוהי טעות להתייחס אליה כתופעה מקומית ומבודדת: סוגת הפופ האמוני צומחת במהירות מסחררת ורווחית ביותר ברחבי העולם. את שירי הפולחן של להקת "הילסונג יונייטד", להקת הרוק של כנסיית הענק האוסטרלית "הילסונג", שרים כל שבוע כ־50 מיליון איש בחמש יבשות. ללהקה הוענק פרס גראמי, ושירים של חברי הלהקה זוכים בממוצע ל־760 מיליון השמעות בשנה בשירותי הסטרימינג השונים. להופעותיהם מתייצבים באורח קבע ידוענים מהשורה הראשונה: ג'סטין ביבר, כריס פראט, סלינה גומז, משפחת ג'נר־קרדשיאן, קווין דוראנט ועוד.
הרכב האמנים "בית־אל מיוזיק", ענף המוזיקה של כנסיית בית־אל האמריקאית, שעוסק גם הוא בשירי פולחן, הגיע 13 פעמים מאז סוף שנת 2012 לרשימת 200 השירים הפופולריים ביותר של מגזין "בילבורד". לשירם המצליח ביותר, Reckless love, מעל 120 מיליון צפיות ביוטיוב. גם אמנים נוצריים בינלאומיים שאינם מייצגים כנסייה מסוימת נהנים מהשפעה עצומה. כמעט חצי משיריו של ההרכב זוכה הגראמי 21 Pilots, שצמד הצעירים שמרכיבים אותו מצהירים בגלוי על אמונתם הנוצרית ועל ניסיונם להשפיע על מאזינים למצוא נחמה ועזרה באלוהים, זכו במעמד של זהב או פלטינה.
לצד ההצלחה, ובלי קשר לתלונות של אוחובסקי, הפופ האמוני מעורר אנטגוניזם גם בקרב החוגים הדתיים עצמם. הסרט התיעודי The Jesus Music, שיצא לאור בשנה שעברה בארצות הברית, עוסק בחריקות המתרבות בין הממסד הדתי (הנוצרי, במקרה הזה) ובין הצלחתה הגוברת של מוזיקת הפופ האמונית; החל מתחושת איבוד השליטה של הממסד במסרים שהשירים מביעים, דרך ביקורת על אימוץ סגנונות חילוניים, ועד הון העתק שהתעשייה הזו מגלגלת, המטלטל את יחסי הכוחות בין מנהיגי הקהילה ליוצרים.
במקרה היהודי־ישראלי, גם אם ניתן להתייחס להתנגדות של ההנהגה הדתית לתופעות מוקדמות של פופ אמוני, כמו שלמה קרליבך ולהקת "אוף שימחעס", כחדשות ישנות – המתחים סביב השתתפותן של נשים יוצרות, אופי מילות השירים, ושיתופי פעולה עם כוכבי וכוכבות פופ מחוץ למגזר, עדיין מייצרים משקעים משמעותיים. בנוסף, בישראל כמו בעולם, פריחת הסגנון מביאה עימה התמודדות עם מגמות של קיטש, רידוד והשטחה, המתלוות בהכרח לכל הצלחה מסחרית והתרחבות סגנונית מואצת. עם הזמן, משקלן הסגולי של יצירות הפופ ואופיין משפיע בחזרה על הדרך שבה החברה הדתית מתעצבת, ומייצרת מתחים והבדלי גישות לגבי מעמדו של הקודש.
ניתן להדגים זאת באמצעות המנהג לעשות שימוש בלחנים של שירים פופולריים במהלך התפילות בבית הכנסת בשבתות ובחגים. השאלה איזה לחן נחשב מתאים לשילוב במהלך התפילה, או לחילופין לא ראוי מבחינת רמת ה"קודש" שבו, הופכת בקהילות מסוימות למורכבת יותר עם טשטוש גבולות הסוגה המוזיקלית. אותו טשטוש בין קודש לחול שנגרם על ידי הפופ האמוני הוא עניין מבורך אולי בפני עצמו, אך מציב אתגר בפני מסורות קהילתיות.
מכל מקום, ההצלחה המסחרית העכשווית של הפופ האמוני היא עובדה מוגמרת. יש מקום לשאול: על מה היא מעידה? האם – כפי שאוחובסקי ואחרים ניסו לפטור זאת – מדובר בשלב נוסף במלחמה הארוכה בין החילון הנאור לדתיות המזנבת בו מאחור? האם זהו עוד ניסיון הדתה וכיבוש משוכלל כלפי מרחב הסטטוס־קוו של התרבות הפופולרית? או שמא עדים אנו להשלכותיה של תופעה תרבותית רחבה יותר, ששורשיה עמוקים יותר מנטייה לסגנון מוזיקלי כזה או אחר?
הגאלים בפארק אסטריקס
לפני מאה שנים התייחס ולטר בנימין להשלכות החברתיות של התפוגגות הדתיות במערב והתבססותו הסופית של החילון: "עם נפילתה של הדת החברתית", כתב בנימין, "התקרב אלינו החברתי. הוא עומד לפנינו תובעני יותר… אולי חסר פשרות יותר. ואנחנו מקיימים אותו מתוך פיכחון, אולי בנוקשות" (מתוך "דיאלוג על הדתיות בימינו", תרגום: דנית דותן).
נטיות מדכאות של המציאות – סבל, כאב, שרירותיות ומצוקה – היו אצורות בעבר בתוך המבנים הדתיים, שנתנו להן מסגרת משמעות ואפשרויות תמיכה. משהן שוחררו לאוויר העולם, ללא המעטה הדתי, הן פוגעות בחברה בצורה ישירה יותר. מאז מפנה החילון של הנאורות ועד היום, נעשו ניסיונות לתת מענה מבוסס ערכים הומניסטיים שונים לסוגיות חברתיות – אך כולם נעשו ונעשים מתוך "נוקשות", כלשונו של בנימין, ורבים מהם מסתיימים, בסופו של דבר, רמוסים תחת פרסותיו של השור המסתער של וול־סטריט.
כאמור, הפנייה הנוכחית של התרבות הפופולרית המערבית אל הדת אינה תופעה מתוחמת בגבולות ישראל או היהדות. ישי ריבו או חנן בן־ארי הם, לצורך העניין, נציגים מקומיים של תופעה רחבה בהרבה. המוזיקה שהיינו רגילים לקטלג תחת הקטגוריה "קודש" או "פולחן" השתנתה לבלי הכר, והיא חלק מתנועה תרבותית חדשה יחסית המתפשטת במהירות, שזוכה לכינוי "פוסט חילון". היא שמה דגש מיוחד על הצד החווייתי של הדת, ועל החיבור האישי של המאמינים אל מושגים כמו נוכחות רוחנית, סיפוק וקהילה תומכת. במקרה של טקסטים חדשים (ולא הלחנה מהמקורות) ההלקאה העצמית אינה מרובה מדי, ומונחים תיאולוגיים שהיוו את הבסיס למורשת האינטלקטואלית של המערב מתווכים למאזינים דרך בית ופזמון.
קשה לצמצם את אלבומי הגוספל שהוציאו לאחרונה אמנים כמו ג'סטין ביבר או קניה ווסט, כרכיבה על טרנד מוזיקלי אקראי וחולף. אלבומים כאלה מגיבים למציאות חברתית מורכבת של התמודדות עם צמצום ממדי החיים אל שורת רווח מיידית, או הקצנת המגמות האינדיווידואליות של הנאורות החילונית לכדי תחושות נרחבות של תלישות ובדידות. בתגובה לכך, מסורתיות, כמושג המשקף חיבור לעבר והמשכיות רב־דורית הנסמכת על אינטראקציה אנושית, משחקת כאן תפקיד מפתח: בין אם בזירה היהודית־ישראלית, שבה המוזיקה "חוזרת בתשובה" אל מסורות וכלי נגינה קדומים, ובין אם בזירה העולמית שבה מתרחב הביקוש לצלילים המבטאים קשר לתרבות מקומית.
קל לתייג בזלזול את המבנה התרבותי־דתי החדש שנוצר כתוצאה מלחץ החברה ההיפר־קפיטליסטית, השועטת טכנולוגית– כבידור להמונים. אך מבט מעמיק יגלה כי התהליכים שהביאו לכך שעל הבמה הראשית של פסטיבל המוזיקה הגדול ביותר בעולם, גלסטונברי, בוצע לפני שלוש שנים שיר דתי לחלוטין בשם "מסונוור מרוב חסדך" של הראפר סטורמזי, מבטאים תחושות תסכול עמוקות של דור שהנאורות החילונית לא מימשה את הבטחותיה כלפיו.
בסימפוזיון שהתקיים בשנת 2008 בין הפילוסופים הצרפתים ז'אן לוק ננסי וברנרד סטיגלר, הוצבה להם לדיון השאלה: "מדוע איננו נוצרים?". השניים בחנו את הסוגיה מכיוונים שונים, אך על נקודה אחת הייתה ביניהם הסכמה: הנצרות, והדת הממוסדת בכלל, אינה מהווה כיום איום על האדם שאינו מעוניין להיות דתי. להפך; סטיגלר הדגיש את האחריות שהוא, כאדם לא מאמין, חש צורך להפגין כלפי קיומה של הדת ובעיקר כלפי מערכות התמיכה החברתיות שהיא מסוגלת ליצור. מושאה הישיר של האחריות הזו הוא המשך קיומו של הפולחן הדתי, אך מחויבותה הכוללת היא לחברה האנושית ולאפשרותה להתכנס ולהפגין סולידריות.
בראש ובראשונה, טען סטיגלר, יש לו אחריות להבטחת קיומו של הפולחן הדתי מול אלו הרוצים להחזיר את הדת "כפי שפארק השעשועים 'אסטריקס' מחזיר את הגאלים". כלומר כאטרקציה חלולה, שמטרתה ניצול כמיהתם הנוסטלגית של בני האדם לצורת חיים המזוהה עם מורשת וביטחון. במקום אותה חזרה ריאקציונרית ומסחרית, סטיגלר קרא לבחון את הפצעתה המחודשת של הדת במגרש הפופולרי והמחולן כאל הזדמנות למפגן שונה של סולידריות חברתית והתלכדות משותפת תחת ערכים נשגבים.
במובן הזה, סטיגלר נענה לאותה קריאה שעולה גם מפריחתו של הפוסט־חילון כפופ אמוני: הדת עשויה להיות נתיב להתעוררות מהנוקשות החברתית שבנימין אבחן, ושעקבותיה פזורות בתרבות המערבית. אך לצד הנתיב הזה יש להציב סייג חשוב, של התרחקות מניכוס הלהט האמוני המחודש למטרות מסחריות ריקות. מעורבותה העמוקה של הדתיות בתרבות הפופולרית היא עובדה קיימת, אך יש להיזהר מניצולה ולהדגיש את הבשורה החברתית הטמונה בה. הפנייה העכשווית אל הדת והרוחניות, שמתבטאת בין השאר במצעדי הלהיטים של המוזיקה הפופולרית, היא רגע של הזדמנות תרבותית שיש לאחוז בו, כדי לעודד את שיקומם של היחסים החברתיים באמצעות הבשורה הדתית.
האם פריחתה של המוזיקה האמונית החדשה נובעת מחזרה שיווקית־מלאכותית, ריאקציונרית אפילו, אל הדת, או שמא מדובר בביטוי אותנטי של העדפת המטען החברתי והערכי של צורת החיים הדתית? התשובה, מן הסתם, היא גם וגם. בימי המעבר של הפוסט־חילון, טבעי שנפגוש במופעים מקוריים וחדשניים של ניסיונות להגדיר מחדש את מקומה של הדתיות בתרבות, ולצד זאת גם בסימולציות חיוורות של פסאודו־רוחניות. האחריות שמוטלת עלינו – כשותפים באותה תרבות פופולרית, בין כיוצרים ובין כצרכנים – היא להימנע מתמיכה ביצירת אותו "פארק שעשועים", קרי להימנע מתפיסת המופעים המשוחזרים של הדתיות, שמטרתם לחקות חוויה דתית שורשית־שמרנית מדומיינת, כביטויים אותנטיים להתחדשותה.
אמת, היכולת להבחין בין יצירה שמקדמת התחדשות דתית מלהיבה דרך הכלים העוצמתיים של הפופ, ובין יצירה שכל תכליתה סחיטת מזומנים וייצור להיטים, היא עניין מורכב. בוודאי כאשר אלה וגם אלה מוטלות יחד בשלל פלטפורמות סטרימינג ורשתות חברתיות, בעלות מניע כלכלי מובהק. אך ההבנה כי כולנו שותפים במונח "תרבות פופולרית" וממילא גם בהתהוותו המתמדת של ז'אנר הפופ המוזיקלי, מצביעה גם עד כמה כל פעולה אישית, החל מבחירת שיר לרשימת השמעה ועד יצירה של ממש, משפיעה באופן ישיר ועשויה לממש את אותה אחריות.
יואל בוטביניק הוא דוקטורנט בחוג לתקשורת באוניברסיטה העברית
