כמו שקורה כמעט בכל התרחשות בחייו של הסופר אילן הייטנר, גם על המפגש בינינו אפשר היה לכתוב אחלה סיפור. קבענו לשבת בבית קפה סמוך למשרד שלו, מיד בסיום סדנת כתיבה שהוא מעביר. בעודי בדרך למקום, מצלצל הטלפון כשהייטנר בצידו השני (הוא לא מאמין בווטסאפים): "את לא מבינה, סגרו את בית הקפה. זה מוסד שכונתי של שנים. אני פשוט לא מאמין".
חיפשנו בית קפה חלופי, משימה שבמפתיע התגלתה ככמעט בלתי אפשרית. מתברר שאותו בית קפה אכן היה מוסד שכונתי כי חוץ ממנו לא ממש היה בנמצא עוד מקום לשבת בו ברדיוס של קילומטרים. אז התחלנו לצעוד. שני זרים שזה עתה נפגשו, מטיילים להם בחשכת הלילה של תל־אביב. "תדעי לך שזה הכי קרוב לדייט שהיה לי מזה 11 שנים", הוא מחייך במבוכה, "לא זוכר מתי הסתובבתי ככה עם מישהי שהיא לא אשתי".
אין לך ידידות מפעם, חברות ילדות?
"אני לא מאמין בידידות. אני איש של קצוות, ברגע שהתחתנתי חתכתי הכול".
אבל הייטנר לא רק חתך מידידות, הוא גם נפרד מאורח החיים החילוני והתחיל לשמור כשרות ושבת.
הכי רחוק מתדמית הרווק ההדוניסט של "חוכמת הבייגלה". איך זה קרה?
"בערך כשסיימתי את התואר התחלתי לחפש אמת – מה אני עושה פה, מה התכלית של כל זה. בכריכה של 'קציצות' כתבתי שכשאלוהים רוצה שמישהו יחפש אותו, הוא דוחה לו את השידוך. אז הלכתי לכל מיני סדנאות והתחלתי עם היוגה, והיא הייתה לי מאוד טובה וקירבה אותי לעצמי. ביוגה אתה עובד על דברים שהם לכאורה פיזיים אבל עם תרגול אינטנסיבי זה משפיע על הנפש בצורה מאוד משמעותית.
"ואז הגיע הרצון החזק לזוגיות יציבה. הרגשתי שאני הולך לאיבוד עם כל השפע והמבחר וניסיתי מהלך קצת קיצוני. החלטתי שאני הופך לנזיר, הכול כלול. אמרתי לעצמי שהאישה הבאה שארצה – איתה אתחתן. וזה ניקה אותי, כי פתאום הבנתי כמה היצר מוליך אותי ומתעתע בי וכמה אני נמצא בקשרים מהסיבות הלא נכונות".
ואז פגשת את אלונה.
"כן, ומההתחלה הכול איתה היה שונה. זה לא הלך בקלות, להפך, אנחנו ממש לא מסתדרים, אבל שנינו הגענו מאוד בשלים ועם רצון מאוד חזק שהזוגיות הזו תצליח הפעם. יש משפט שאלונה תמיד אומרת – אין אחת, אתה הופך אותה לאחת.
"הבעיה הייתה שהיוגה לא נותנת פתרונות לזוגיות כי הגורו הוא נזיר, מה הוא יודע על אישה, על חינוך ילדים? הייתי חייב כלים. אז עוד לפני החתונה הגעתי דרך חבר לכולל ברמת־אביב, והתחלתי ללמוד מדי שבוע עם הרב מנחם ליבי. אפשר לומר שכל העניין של היהדות הגיע מזה שרציתי למצוא אישה ואז רציתי לאהוב את האישה ואז רציתי לאהוב אותה יותר".
איך הסביבה הגיבה?
"היה בלגן, זה לא היה פשוט, במיוחד עבור המשפחה שלי. בהתחלה שמרנו שבת אחת לארבע, כי היינו צריכים להתקדם בקצב שלנו, אבל כשהתדירות עלתה, כבר לא יכולנו להגיע לארוחות המשפחתית והיה פחד גדול לפגוע ולהתרחק. ההחלטה לשמור כל שבת הייתה קשה מאוד אבל לא יכולנו לחזור אחורה. אתה יכול לשחות בשלולית כל החיים ולחשוב שזה אוקיינוס, אבל פעם אחת יצאת לאוקיינוס ואתה לא יכול לחזור כבר לשלולית, אתה מבין שזו שלולית".
עם כמה שאתה אדם של קצוות, מעניין שדווקא בקטע של הדת נעצרת באמצע ולא הלכת עד הסוף, לעולם החרדי.
"אין לי ממש הסבר לזה. היו ניסיונות ללכת יותר קדימה אבל השביל הזה לא ישב בלב שלי. כיום אני מרגיש שאני במקום מאוד נכון, גם מבחינת המשפחה שלי".
אתה ואשתך מסונכרנים בתהליך? נדיר ששני בני הזוג עוברים את זה ביחד.
"כן, אנחנו מאוד ביחד. זה גם עוזר כי כשאחד נחלש אז השני מחזק. במקרה שלנו הרי גם כל ההתקרבות ליהדות התחילה סביב העניין הזוגי. היא נותנת לנו כלים לחיות ביחד. אם אלונה נגיד קולטת שאני חלש, ישר היא שולחת אותי ללמוד תורה".
גלות של הנפש
הייטנר (47) פרץ לתודעה עם ספר הביכורים שלו "חוכמת הבייגלה", שזכה להצלחה מסחררת והפך לתנ"ך של הרווקים בסוף שנות התשעים. בהמשך למד קולנוע ב־NYU וחזר ליצור סרט שמבוסס על הספר, שכבש את הקופות אף הוא, בכיכובם של גיא לואל ואסנת חכים. מאז הוציא חמישה ספרים נוספים ביניהם "מלך החומוס ומלכת האמבטיה", "קציצות" וספר ילדים אחד.
הספר החדש שלו, "7,250" (גובה שכר הדירה שאותו נדרש לשלם הייטנר והטריגר שגרם לו לצאת לטיול) מספר על המסע של משפחת הייטנר, על ארבעת ילדיהם הקטנים, במשך שנה שלמה במזרח. הכתיבה בו היא הייטנרית מובהקת. השפה קולחת ומשעשעת וכוללת תובנות גדולות וקטנות על זוגיות, על הורות, על טבע האדם ועל החיים המודרניים.
עד כמה הספר מבוסס על חייך?
"הוא בהחלט מבוסס, אבל ברור שלא הכול אמת. ברמה העלילתית אני משנה פה ושם, זה לא הכול אחד לאחד".
הספר החל כפרויקט ניסיוני בשם "ספר חי", שבמסגרתו הייטנר התחייב בפני קהל קוראים נאמן שתמך בו, לפרסם כל שבוע פרק על קורותיו בדרכים.
קצת מלחיץ, שלא לומר מחרב את הווייב של הטיול.
"רצינו שתהיה לי מחויבות לכתוב וחשבתי שזה יעזור לממן את הנסיעה, כי היו כמה מאות משתמשים רשומים ששילמו כסף והרגשתי שהם ממש מטיילים איתי בעולם. הם נתנו תגובות מעולות ופידבק שמאוד עזר. בטיול הבנתי שעם כל הכבוד לים, לעצבות, לדיכאון לאהבה – מקור ההשראה הגדול ביותר הוא הדד־ליין".
במקביל ל"ספר חי" החלה גם אלונה אשתו לתעד את המתרחש מדי שבוע. קטעים קצרים מיומנה מתפרסמים בסוף כל פרק ומביאים את הזווית הנשית של הסיפור. "לאלונה אין רקע בכתיבה, אבל היא פשוט הרגישה צורך לתעד", הוא מסביר את הופעת האורח המפתיעה. "כמעט כל מי שיוצא לטיול כזה פותח בלוג או כותב יומן, כדי להשאיר משהו נצחי במהלך הזמני. אלונה כתבה מדהים, הייתי לוקח ממנה רעיונות והיא הצחיקה אותי ועפתי עליה לגמרי. ואז עלה הרעיון לשלב אותה בספר. הרי אני תמיד כותב רק את הצד שלי ופה הייתה אפשרות שאחרי עשרים עמודים שאני חופר כמה שהאישה לא בסדר, פתאום בעמוד אחד שלה היא מכניסה הכול לפרופורציות. פתאום הקורא מבין שהיא בכלל לא מה שהוא חשב".
כרגיל, תיאור המציאות שלו ריאליסטי להפליא. הייטנר אינו מייפה את השנה האינטנסיבית שעבר, ולצד רגעי ההתעלות מופיעות לא מעט סיטואציות של עצבים, ריבים ותחושת מחנק. באופן משונה, הספר לא עושה חשק ועושה חשק לצאת לטיול כזה, בו־זמנית.
לאילו משפחות מתאים לטייל ככה?
"למי שרוצה, מי שבוער בו הדבר. ממה שחווינו ונתקלנו בו, רוב המטיילים דווקא לא באו ממקום של לראות עולם או בגלל הביחדנס המשפחתי. הרבה פעמים אלה עניינים בתוך המשפחה – ילד בעייתי שרוצים להוציא מהשטאנץ ולהציל אותו מהמסגרות או אנשים שחבוטים מהחיים. אנחנו הרגשנו בגלות של הנפש. עברנו דירה כל שנתיים כי לא מצאנו את עצמנו בשום מקום, הפרנסה הייתה קשה – הייתי שחוק מהסדנאות, לא היו לי רעיונות לספר. הרגשנו שבא לנו שקט, ריסטארט, לברוח מהמרדף הזה אחרי הזנב של עצמנו".
בספר, הרעיון לטיול נולד כדי לחלץ את הזוגיות שלכם ממשבר. באמת הייתם על סף פרידה?
"לא. הזוגיות לא פרחה, אבל זוג ששוקל להיפרד לעולם לא היה נוסע לשנה ביחד. אי אפשר להיות 24/7 עם האישה והילדים, לשרוד בתוך הסיר־לחץ הזה במצב כזה".
אז איך הגעתם לזה?
"כשעברנו לפרדס־חנה המשפחה שכמעט שכרנו ממנה את הבית נסעה לשנה לטיול. פרדס־חנה היא מקום המפלט ועיר המקלט של כל המחפשים בארץ, וזה מאוד מקובל שם, כולם נוסעים או חוזרים".
נעזרתם בבתי חב"ד?
"בטח, המון. היו לנו שם שבתות מדהימות. בכלל, השבתות היו משהו מיוחד בטיול. פתאום באמצע שומקום בהודו או סרי־לנקה מוציאים מפה לבנה, יין, קידוש, שרים שירים. המטיילים עפו על זה. אנחנו לקחנו את השבת שלנו למקום של שמחה – לבושים בלבן, ריקודים, הילדים עושים רכבת ואז מצטרפים כל המטיילים, ואני נותן בוורטים. עכשיו, אני לא נראה כמו רב, אני בחבר'ה, אז אין התנגדות. אמרתי כל מיני 'אשר ברא אלוהים לעשות' – אלוהים. ברא. לעשות! אנחנו באנו לפה לעשות! וכולם נדלקים", הוא מדגים ומחייך.
אחרי הטיול, אתה רואה שינוי ביחסים ביניכם או שחזרתם לדפוסי ההתנהגות מפעם?
"תראי, לא היה כאן מהלך משנה חיים. כלום לא משנה חיים באמת, זה סתם שקרים שמוכרים לנו בסרטים, אבל כן יש מהלכים שעושים שינויים משמעותיים בחיים. הטיול הזה קירב אותנו זה לזה וכל אחד לעצמו. הוא העלה את רמת הכנות וזה גרם לנו לריב אחרת. אתה לא בהכרח לומד לריב או יורד בווליום אבל כן יותר מבין את השני, שזה לא אשמתו שככה הוא מביע את עצמו בריב. בסוף מדובר על שתי דקות. בסדר, אז היא אמרה. יהיה קשה יותר לשנות אותה מאשר שאני פשוט אקבל את זה. האינטנסיביות לימדה אותנו להסתדר ביחד, ובהחלט יש בזה סיפוק".
קואוצ'ינג לכולם
הוא הכי אולד סקול שיש. מפחד מטכנולוגיה, לא מתקרב לרשתות חברתיות ומתעקש כמובן לשלם את החשבון. גם בספרו הוא מרבה לשטוח את ביקורתו כלפי דור המילניאלס של ימינו ובז לקלישאות הניו־אייג'. "כל ה'תעשה מה שאתה מרגיש' – זה תמיד פועל יוצא של התשוקות והחלקים הכי נמוכים שיש באדם. כל אחד והאמת שלו? זה הדחפים, היצרים. בתכלס הרי מה זה חיה ותן לחיות? אגואיזם מושלם, אף אחד לא רואה אף אחד ממטר ואם האמת שלו זה ללכת להציל איזה לווייתן באוסטרליה אז הוא יתמסר טוטלית למטרה, אבל איפה השכן שלא אמרת לו שלום? והקטע הוא שהם בטוחים שהם חיים באידיאל העליון. הזקן? שיעלה לבד עם הסלים, רק תעזוב אותי בשקט, אל תדבר איתי ואני לא איתך, כי יש לגיטימציה לא לראות אף אחד".
הייטנר הוא כמובן ההפך הגמור. מתעניין בחיי כל הסובבים אותו – המלצרית בבית הקפה, השומר בכניסה לבניין, אפילו עם הומלס שנקרה בדרכנו הוא מצליח לפתח סמול טוק חביב, שלא לומר שיחת קואוצ'ינג שלמה שבה הוא מעודד אותו להתמיד בעבודה ומחמיא לו על גזרתו. אצל כל אחד אחר זה היה עלול להישמע מתנשא או מאולץ, אלא שהכנות והאותנטיות ניכרים היטב וההומלס יוצא מהמפגש איתנו מבסוט לגמרי.
מלבד הספרים, הוא מעביר לפרנסתו סדנאות של התפתחות אישית באמצעות כתיבה לצד הרצאות השראה שמבוססות על חוכמת הבייגלה. בהמשך מתוכננת גם הרצאה על הטיול במזרח.
אתה מוציא ספר כל כמה שנים. זה צורך נפשי או כלכלי?
"גם וגם נראה לי. הרי אם לא היה צורך כלכלי גם הייתי מוציא ספרים, כי אני אוהב לכתוב. חייב לכתוב".
זה די מדהים שלא כתבת כלום, אפילו לא יומן, עד לחוכמת הבייגלה בגיל 26, ופתאום גילית משהו כל כך משמעותי בתוכך.
"זה קטע מדליק ומעורר, כי אתה אומר: מה עוד חבוי בי שלא היה לי מושג? היום אני לא יכול בלי הכתיבה. גם בסדנאות שלי אני מנסה להכניס אנשים למקום הזה, שככל שאתה יותר אישי ככה אתה יותר אוניברסלי. כשאני כותב, חלק מהעניין זה להיכנס לתוך הסיטואציה ולחוות אותה מחדש. אני ממש שם, עם הריחות, הטעמים, האווירה, ואז כשאני בתוך המקום אני חי אותו לגמרי – בוכה, מתרגש, צוחק".
כשאתה כותב קטע מצחיק, נגיד זה שאתה מתאר בו את הסבל שאתה עובר במהלך מסאז', אתה צוחק בעצמך?
"בטח, לפעמים אני נקרע. אני גם די יודע מראש מה יעבוד, לא תמיד אבל לרוב כן".
בשביל לכתוב טוב צריך כנות. אפשר להיחשף באמת כשאתה נשוי?
"קודם כול אשתי ידעה עם מי היא מתחתנת. היא ידעה שאני סופר וידעה איך אני כותב, והיא לגמרי מקבלת את זה. לא כל אחת הייתה זורמת עם לקרוא שבעלה משתוקק להתאלמן, ומגדיר את הסטטוס אלמן כסטארט־אפ גאוני".
שלא לדבר על תיאור המפגש שלך עם האקסית בתאילנד.
"תראי, אנחנו מאוד אוהבים ויותר מזה – מבינים שלאהוב זה רצון ויש לנו אמון מלא במקום הזה, ברצון להיות ביחד ובחברות שיש לנו. כשהיא קוראת את זה היא יודעת כמה אני אוהב אותה, ולא אהבה של תיכוניסט או של גורילה ברחוב. האהבה באה משורש הרבה יותר עמוק של בחירה, של מאבק. יש המון מאבק במקום הזה.
"אז יגידו כל הלא מודעים או המכחישנים או המדחיקנים – זו אהבה זו? הוא נאבק לאהוב? שיחתוך מחר, על מה הוא מדבר. אבל זה כמו להיאבק על הילדים שלך. למה אתה אוהב את הילד? כי אתה נאבק עליו, אתה סובל בשבילו בלי סוף. ככל שאתה סובל יותר ככה אתה אוהב יותר. הרי אהבה באה מנתינה אבל נתינה זה לא הטבע שלנו, אתה רוצה לקחת אז מה פתאום עכשיו לתת. ההבנה הזו של ההתגברות על הטבע זהה אצלי ואצל אלונה".
במשך שנים ארוכות חיית את הרווקות עד למקסימום, היית צייד. קשה לעשות את השיפט לחיי משפחה?
"קשה זה לא שיקול אצלי. מה שרלוונטי זה מה שנכון. קשה, קל – אין לזה חשיבות. כנראה לא סתם התחתנתי בגיל 36, הייתי צריך לעבור הרבה כדי להבין איך בונים את זה נכון".
סוגר אפליקציות
לבני הזוג הייטנר כאמור ארבעה ילדים, שלושה בנים ובת בגילי עשר עד שלוש. "אם היינו מתחילים יותר מוקדם היינו עושים שישה־שבעה בלי לחשוב. אין כמו ילדים, הם האמת. הסבל, הנחת, הם החיים".
הטיול תרם לבונדינג ביניהם?
"הטיול תרם מאוד, אבל הם בגיל לא פשוט. אני לא אצייר לך תמונה ורודה, הבית בקרחנות. הטיול כן עזר מבחינת הבנייה של האישיות של כל אחד מהם, אבל לא מבחינת הריבים. הם הזדקפו, הם חוו עולם ואת עצמם בעולם. אחרי שהצלחת לגלוש ולתקשר עם מוכר השייקים ולשחק עם ילדים וייטנאמים וסרי־לנקים בלי שפה ובלי כלום זה נותן לך משהו".
איך הייתה החזרה לארץ, שוק?
"בכלל לא, היה טוב. התאקלמנו ומצאנו מקום שהיה מעל ומעבר לציפיות אז זה מאוד תרם".
כשהייטנר מדבר על מקום, הוא מתכוון לשכונת בבלי בתל־אביב, שבה השתלבו בקהילת הצעירים של בית כנסת "אהבת אחים" הדתית־לאומית־בורגנית.
מצאתם בית?
"מאוד־מאוד, סוף־סוף. נדדנו שנים בין קהילות ואף פעם לא התחברנו, זה לא היה זה. תמיד צחקנו שאנחנו עושים ילדים כדי שתהיה לנו קהילה משלנו. והנה פה כיף לנו מאוד. החבר'ה שלנו בבבלי מתוקים ומאפשרים. לכאורה כולם באותו מצב אבל יש ריינג', אתה יכול להיות במקום שלך ולהרגיש נוח. גם מתברר שאנחנו טיפוסים של עיר. כנראה היינו צריכים להסתובב שנה בעולם בשביל להבין שיש לנו נפש אורבנית. ואם כבר עיר אז תל־אביב, אני מאוהב בעיר הזו. יש בה הכול – שיא הטומאה ושיא הקדושה".
בסוף הספר מופיעה מגילת תודות שמתפרסת על פני כמה עמודים, כולל קבוצות פייסבוק ושושי הגננת. מה הקטע?
"הרגשנו שלכולם יש חלק במקום הזה שאליו הגענו, שמתואר בספר. אם יש לי אפשרות להודות ולפנק אז למה לא? אגב, אני גם נוהג להכניס שמות של אנשים אמיתיים שאני מכיר לספר, סתם כדחקה, ודווקא זה יכול להיות טריקי. הרוב מתלהבים אבל כבר קרה לי שאנשים נעלבו מזה".
עשרים שנה עברו מאז חוכמת הבייגלה. הוא עדיין רלוונטי לדור של ימינו?
"האמת שזה מדהים, הספר הזה עוד מוכר בטירוף. אין לזה אח ורע, ומי שקונה אותו הם חבר'ה צעירים. זה קטע שזה עוד בכלל בחנויות. דווקא מבחינתי הוא כבר פחות עובד, אני בדיוק מקליט אותו עכשיו לאייקאסט ונחרד. יש מלא דברים שקשה לי היום להקריא אותם, כי אני כבר במקום אחר. בכל מקרה אנחנו מתכננים להוציא אותו בכריכה חדשה לרגל חגיגות העשרים וגם לצאת עם הקרנות מחודשות של הסרט עם כל מיני תוספות והערות הבמאי".
המבקרים לא מתלהבים מהספרים שלך אבל הקהל מת עליהם. למה זה לדעתך?
"כי אני כותב אמת וכותב אותה בשפה פשוטה. אין לי יומרה לכתוב גבוה, אני לא יודע איך. זה אני. הכנות הזו נוגעת באנשים. התקשרו אליי מעמותת ער"ן וסיפרו לי על אנשים שמרגישים בודדים וכבר חשבו להתאבד והספר שלי עזר להם, כי הוא גרם להם להרגיש שהם לא המשוגעים היחידים בעולם. כשאני כותב שחבר שלי מודיע לי שהוא מתחתן ובמקום לשמוח אני בוכה מעצב כי אני עדיין רווק – אז זה מדבר לאנשים. זה הסוד, אני חושב".
אחרי שהפכת את חוכמת הבייגלה לסרט, הוצאת סרט טלוויזיה נוסף וזהו. לא מדגדג לך לכתוב עוד תסריט?
"בכלל לא. הרי הכסף הגדול נמצא בטלוויזיה, אבל זה פשוט לא מושך אותי. בתסריט חסר העומק שספר מאפשר לך להוציא. אני נהנה הרבה יותר לכתוב ספר והיום כבר הגעתי למקום שאני הכי נהנה בכלל משלב העריכה שלו. אני אוהב לשייף את הטקסט, אני קורא לזה לנַקטֵר אותו – להפוך אותו לנקטר, למשקה האלים. עריכה זה מלאכת מחשבת ואגב, הגמרא עוזרת לי עם זה. הרבה פעמים אני לומד ואז כשאני מרגיש שהמוח בשיא החדות אני מתיישב לעבוד".
מה החלום הבא?
"אני מאמין וחי בדרך של סגירת אפליקציות. כל רצון או חלום שנפתח לוקח ממך אנרגיה, כמו אפליקציות שרצות ברקע של הנייד וגומרות לו את הסוללה. אז אני כל הזמן סוגר אפליקציות. לא יכול לחיות בידיעה שיש לי אפליקציה משמעותית פתוחה. למשל המעבר לגור במושב – זה אמנם לא הצליח אבל לפחות סגרתי את האפליקציה, הוצאתי מהמערכת. זו תפיסת חיים שאומרת שהעשייה היא בהכרח הצלחה. הכישלון הוא אי־העשייה. אני בתקופה שקשה להגיד מה עכשיו כי אחרי שיוצא ספר אתה במקום שרק רוצה לנוח. כרגע אני רק רעב לאהוב עוד יותר את אשתי"
