לפני כשנתיים צעד גלעד שלמור עם בתו אילן בשוק הכרמל בתל־אביב. מפגש אחד קטן ואנושי בין הדוכנים שם הצליח להזיז משהו בליבו ובהמשך להגדיר ולנסח עבורו את המורכבות שהוא מבקש להציג כעיתונאי. אל המפגש הזה נחזור ממש עוד מעט, אבל כדי להבין אותו אנחנו צריכים לחזור לעשור שבו כיהן שלמור ככתב פלילים. "הדיכוטומיה בתחום הפלילים היא מאוד ברורה", הוא מסביר. "כמו בכל סיפור יש טובים ויש רעים. שודד הבנק תמיד יהיה הרע כי הוא שלף את נשקו אל מול הכספרית המבוהלת. אבל סביר להניח שאם תלך לשודד הבנק ותדבר איתו ותחפור בחיים שלו, תגלה שהוא עבר טראומות קשות. שהוא כנראה עני מאוד ואולי הוא חולה או מכור למשהו. ומה שהפריע לי במשך שנים בתור כתב פלילים, זו היריעה הצרה שלא מאפשרת להביא את המורכבות האמיתית של החיים".
בחזרה אל שוק הכרמל: "הדבר הזה השתנה מבחינתי באותו אירוע: הסתובבתי עם הבת הקטנה שלי בשוק וישב שם קבצן קטוע ידיים ורגליים. אני עמדתי והסתכלתי", הוא נזכר. "אני הרבה פעמים בוהה ומתבונן וראיתי שאף אחד לא מסתכל עליו. כולם מאוד השתדלו לחמוק ממבטו. ורק הבת שלי שלמדה רק לדבר והייתה עדיין מאוד קטנה – בת שנה ומשהו, הלכה לאיש הזה ששכב שרוע על הקרקע, הסתכלה עליו, נופפה לו עם היד ואמרה לו 'שלום'". משהו ברגע הזה תפס אותו: "היכולת לראות אדם כאדם ולא להתחמק ממבטו, להתעלם לרגע מכך שהוא קטוע גפיים. היא רק ראתה אדם שיושב שם והוא בגובה שלה". המפגש הזה כאמור, טלטל את שלמור. "בנקודה הזו שאלתי את עצמי איך אפשר להביא את המורכבות הזאת למסך".
מאז, מורכבות היא שם המשחק מבחינתו. כעיתונאי בחברת החדשות הוא מביא אל המסך את הסוגיות – כמו גם את האוכלוסיות – מלאות הסטיגמות והשנויות במחלוקת, בסיפורים שנדרש עבורם קשב רב של הצופה ונתח זמן לא קצר מהמהדורה. "בזכות אבי וייס וגיא סודרי, המעסיקים שלי, הצלחנו למצוא לי משבצת שתאפשר לי לעשות את זה: להיות נוכח הרבה זמן, לישון במקום עצמו, לחוות אותו ולספוג אותו ואז גם לדברר אותו החוצה". וכששלמור מדבר על דברור החוצה הוא מתכוון לסדרות הכתבות הדוקומנטריות שלו הנארזות למספר פרקים שנכנסים לעובי הקורה: על נוער הגבעות לאחר שגר איתם על גבעה ברמת מגרון, על ערביי ישראל לאחר שגר בטייבה, על דרי הרחוב אחרי שישן במשך שבוע שלם על ספסלים ברחובה של תל־אביב.
"התרגלנו ברשתות החברתיות ובתקשורת המיינסטרימית וכפועל יוצא מכך גם בשיחות שלנו לדבר בסימני קריאה. ונעים לגלות שלאנשים בא לראות גם סימני שאלה ולא להיות כלך כך נחרצים. זה מאפשר ללמוד משהו חדש ולבוא עם עין בלתי שיפוטית. זה משהו שנותן תקווה"
מה נותנת השהות הממושכת הזאת במקום מסוים עם האנשים שאתה פוגש?
ככל שאתה נמצא יותר אתה מבין יותר. למשל נערי הגבעות, יש עליהם תפיסה מאוד חד־משמעית אצל מרבית הציבור: עוקרי עצים ובריונים וכל הסטיגמות האלה. ודווקא כשהגעתי לשם בכוונה לא התעסקתי בנושא הזה. עניין אותי הדבר האחר. מי הם, במה הם מתעסקים מה היומיום שלהם, מה נושאי השיחה שלהם ומה זה להיות נער גבעות בעצם מעבר לאותו טייטל מהדהד".
הסדרה האחרונה של שלמור וזו שלכבודה התכנסנו היא "שקיעת המדבר", סדרת הכתבות החדשה שלו על הנגב ששודרה בשבוע שעבר במהדורה המרכזית בחדשות 12 וזכתה להד תקשורתי רחב. במשך 40 יום תיעד שלמור מקרוב את מה שכולנו מכנים "בעיית המשילות בנגב" – פרוטקשן, הפשיעה החקלאית, התמודדות של החקלאים ובעלי החוות היהודיים, חוסר הנוכחות המשטרתית, הנהיגה המסוכנת בדרכים, צורת החיים הבדואית השבטית, היעדר המשאבים לחינוך ותשתיות, סכסוכי חמולות, קרבות יריות מעל הראש, ומה לא".
הבעיות ההולכות ונערמות מפרק לפרק, גורמות לי לשאול את שלמור האם יכולה להיות איזושהי התחלה של תיקון ופתרון. "אני חושב שיש משהו ב־DNA הישראלי שמחפש פתרון של זבנג וגמרנו. ואני מנסה לחשוב מאיפה זה נובע. נראה לי שזה קשור איכשהו לאלפיים שנות גלות – איזשהו קושי שהלך וגדל ואיזה געגוע ותשוקה לחזור לארץ ישראל. אבל אם אתה מסתכל על התקופה שהתעוררה בה התנועה הציונית, היא פסיק ביחס לכל שנות הגלות, זה לא קרה מהר. החשיבה שיש פתרונות מהירים לבעיות ממש טבועה בנו כישראלים.
וזה לא עובד ככה?
לא, אין פתרונות קסם. ואגב, ודאי לא בכל מה שקורה בנגב. כי אני כן יכול לומר שכשגרתי בטייבה כדי לסקר את האלימות במגזר הערבי הייתי יכול לחשוב על פתרונות אוטופיים: אם צה"ל היה נכנס ומנקה את הנשק זה היה מוריד 80 אחוז מהבעיה למשל. עזוב את ההיתכנות עצמה. ההומלסים שהייתי איתם ברחוב – אם היו כמו בהולנד משכנים אותם בבתי דיור להומלסים – לא היו הומלסים ברחובות. אבל פה עם הבדואים בנגב הבעיה היא כל כך סבוכה והפתרון הוא כל כך מורכב כי כולם אשמים בזה. המדינה, וההזנחה של שנים ארוכות ועצימת העין וההתפכחות המאוחרת. רק ב־2017 התחילו באמת להרוס בתים. עד אז נתנו לבנות באופן בלתי חוקי במשך שנים. ומצד שני, מה אתה מצפה שיֵצא מאנשים שחיים ומגדלים ילדים בלי חיבור למים וחשמל ושמשחקים כדורגל יחפים על אבנים? לא יצאו מהם פרופסורים. ואגב יש שיוצאים פרופסורים, אבל מה הסיכוי? וכשאתה מוסיף את חוסר המשילות שבכלל קיים בדרום ואין אף אחד שיאכוף אז מה יכול לקרות? זה טירוף לחשוב שמשהו יהיה אחרת".
במהלך הפרקים שלמור צולל למרקם החיים העדין של השבטיות הבדואית ובמהלכם הוא גם מתעד ניסיונות סולחה ופשרה בסכסוכים בין חמולות שלא תמיד הצליחו, בלשון המעטה. "בדואים חיים חיים שבטיים עד היום. ילד שנולד לא עוזב את הבית, והם חיים כחמולה. הם חיים בצפיפות, אחד בתוך השני.
"הם מתחילים להשתלט על שטחים של אחרים וזה באמת מעורר אלימות, זה אמיתי. מה עומד מאחורי העניין ולמה זה מגיע לרמה כזו של אלימות? אני לא יודע. היו הרבה פעמים ששאלתי גם שאלות אחרות וקיבלתי תשובות שזה חלק מהתרבות. הם אמרו לי 'הצופה לא יוכל להבין את זה ואתה לא תוכל להבין את זה'. אגב, המדינה הורסת היום כמעט מיד כל מבנה בלתי חוקי שנבנה. אחוזים אדירים מתוך זה אחרי צו, והבדואי הורס בעצמו ולא מחכה למדינה".
"לתרבות הבדואית יש יחסים מאוד מורכבים עם המדינה. יש סצנה בפרק השני שאני יושב עם שייח בכיר ומוכר והוא אומר 'אנחנו לא נשתף פעולה עם המשטרה. זו ירושה של השבטיות שלנו, אנחנו אקס־טריטוריה ואנחנו שולטים בעצמנו'. האם הדרך לפתור את זה תהיה על ידי שיטור או על ידי קירוב שלהם? מה שברור הוא שהפתרון לא ברור".
היה מדהים לראות עד כמה המשטרה היא שחקן שבכלל לא רואים אותו. עד שניידת מגיעה לשטח קורים כל כך הרבה דברים בכל הגזרות. בפרק הראשון החקלאים ובעלי החוות בתחושה ובמציאות שהם לגמרי לבד.
"המשטרה היא שחקן נוכח־נפקד. גם בסדרה וגם במציאות. במציאות מדברים על המשטרה, שואלים איפה היא. מדברים על כך שהיא לא נמצאת. היא קיימת בשיח. בפועל – גרתי שבוע בחווה החקלאית רימון, והסתובבתי ולא ראיתי ניידת אחת בכבישים. להאשים את השוטרים בכך זה קצת לעשות להם עוול כי בנגב יש ניידת משטרה אחת על 161 קילומטר רבוע. חלק מהניידות האלה הן אופנועים שלא באמת יכולים לעשות משהו. 12 מתוכם הם בתחנת באר־שבע, אז מה נשאר לך? איך הם יכולים להיות מוזעקים לאירוע אחד ואז להיות מוזעקים לאירוע אחר שהוא במרחק 160 קילומטר משם ובאמת להצליח לשלוט בתופעה? בלתי אפשרי. אלה עניינים של תקצוב וזה נובע מהזנחה של המון־המון שנים".
אבל זה למשל משהו שהוא כן בצורת המענה או הפתרון – עוד משאבים, עוד הקצאה לאזור הזה. עצם הנוכחות המשטרתית תעשה משהו.
"בהחלט. אבל גם אם יהיו לך אלפיים שוטרים רק על רהט ולא יהיה אף בדואי שיסכים לשתף פעולה, זה לא יעזור. ולכן חייב להיות כאן פתרון של קירוב: שילוב הבדואים בתוך המשטרה, הקצאת משאבים, חינוך. באחד הפרקים הראינו איך חלק גדול מהצעירים הבדואים לא דוברים עברית. זה נובע מהסיבה המאוד פשוטה שאין מורים לעברית.
"זה לא מפתיע", הוא אומר, "אנחנו יושבים בכיכר הבימה, ובעירוני י"א הסמוך אלינו לא מצליחים להביא מורים למתמטיקה, אז בטח שבמגזר הבדואי לא מצליחים להביא מורים לעברית. אבל מה קורה כשנוער גדל בלי לדעת את השפה? האם הוא יכול להיות חלק מהמדינה או מהתרבות? הוא יהיה חלק ממי שדובר את שפתו ושומע את המוזיקה שלו, ואלו אותם אנשים שגרים מעבר לקו הירוק – משם הדרך להתקרבות והסתה ולאומנות פלסטינית היא קצרה. אז קל להגיד 'הם הרעים' ולחלק עוד פעם בדיכוטומיות של בעדנו או נגדנו. השאלה מה אתה עושה כדי לקרב אותם".
"רק ב־2017 התחילו באמת להרוס בתים בנגב, עד אז נתנו לבנות באופן בלתי חוקי. ומצד שני מה אתה מצפה שיצא כשמגדלים ילדים בלי חיבור למים וחשמל ומשחקים כדורגל יחפים על אבנים? לא יצאו מהם פרופסורים"
באחד הפרקים שלמור פוגש באחד מכפרי הבדואים בני זוג שפתחו בביתם מתחם אירוח לקבוצות. בני הזוג סובלים מהאלימות הגואה סביבם עד שבאחת מהשיחות עם שלמור בחצר, נורית מעליהם אש חיה היישר מקרבות סכסוכי החמולות. אני שואל את שלמור אם היו רגעים של פחד תוך כדי הצילומים. "כשאני יוצא לשטח מערכת ההפעלה שלי משתנה", הוא אומר, "אני לא חושב במושגים של פחד אלא במושגים של עד כמה אני בטוח. אם אני לא בטוח אני מתרחק. מן הסתם כשנורים לך כדורים מעל הראש זה לא נעים. אבל כשראיתי מאיפה הם נורו וראיתי שזה רחוק אז אמרתי שאני אפילו יכול להתקרב כדי לצלם כי הבנתי שיש לי פה סצנה שמספרת סיפור גדול על החיים של אנשים נורמטיביים שבאמצע היום מתפתח להם קרב יריות מעל הראש. מעבר לזה אני באופן כללי חושב שבני אדם הם לא מפחידים. מה שמפחיד זה מה שאנחנו חושבים עליהם".
תובנה מעניינת לשמוע ממי שהיה כתב פלילים. אפילו משמח לשמוע אותה.
אני לא אומר שבני אדם הם לא רעים, אבל הם לא מפחידים. מה שמפחיד זה בדרך כלל מה שאנחנו חושבים עליהם והתפיסות המוקדמות שאנחנו באים איתן. אבל אני מוכרח להגיד לך שאם יש משהו שלמדתי – דווקא מתוך ההתעסקות עם האוכלוסיות היותר מורכבות – זה שאין משהו שמבט עיניים, יחס בלתי מתנשא וכנות של כוונות – לא יכול לנטרל. חייתי ברחוב שבוע עם ההומלסים. הרבה מהם עם בעיות נפשיות והתמכרויות ושם היו סיטואציות שיכלו להסלים. אני יודע להגן על עצמי אבל מעבר לזה רוב הסיטואציות יכולות להיפתר בשיח".
איך התגובות לכתבה?
התגובות מאוד מרגשות. ברמה המאוד אגואיסטית של העניין, זה פרויקט שעבדתי עליו הרבה זמן, וזה זכה לתגובות ולאחוזי צפייה נאים, וברמה הזו זה משמח אותי. ובאשר לתגובות עצמן הן היו מתעניינות, סקרניות, לא מתלהמות. כלומר סדרת הכתבות באמת הציגה הרבה פנים לעניין ומכיוון שהכול צבוע היום בגוון פוליטי ציפיתי שתהיה ביקורת. היה שיח ציבורי ומה שאני חוויתי היה מאוד בוגר, סקרן ואינטליגנטי. וזה מה שמרגש – היכולת באמת לחשוף חצרות אחוריות מעוררות מחלוקת ולעורר סביבן דיון שהוא מעניין ולא בהכרח פוליטי.
ואיך התחושה שלך כמי שהניח מבט מבפנים על הנושא החשוב הזה, שכולנו עומדים מולו ואף אחד לא יודע מה לעשות?
יש פה תחושה של שליחות אדירה וסיפוק גדול, כי אתה רואה שיש לזה ביקוש. אנשים רוצים לדעת. נעים מאוד שיש ביקוש לתוכן שהוא מעמיק ושואל שאלות. תוכן שמגיע עם סימני שאלה ולא עם סימני קריאה. התרגלנו ברשתות החברתיות ובתקשורת המיינסטרימית וכפועל יוצא מכך גם בשיחות שלנו לדבר בסימני קריאה. ונעים לגלות שלאנשים בא לראות גם סימני שאלה ולא להיות כל כך נחרצים. זה מאפשר ללמוד משהו חדש ולבוא בעין בלתי שיפוטית. זה משהו שנותן תקווה.
זה בסדר להישאר עם סימני שאלה שמרחפים?
"כן. כולם היום יודעים הכול. יש לי ספקטרום של תחושות שנע בין פליאה, עובר בתמיהה ומסתיים בסלידה מכמה שאנשים חושבים שהם יודעים הכול".
אבל אתה במקצוע כזה של לדעת הכול ולהביא את סימני הקריאה.
"אז אני שמח לגלות כל הזמן כמה מעט אני יודע וזה מה שמרגש אותי".
וזה בסדר?
"כן. מעבר לזה שזה בסדר זה משמח אותי.נראה לי נורא מעייף לדעת הכול כל הזמן".
שלמור, 39, נולד ברמת־השרון. את צעדיו הראשונים בעולם התקשורת עשה לפני כעשרים שנה כתחקירן בתוכנית הבוקר של קשת, ולאחר מכן הפך לכתב הפלילים של הערוץ. הוא היה נשוי לעיתונאית אדוה דדון, שהכיר בחברת החדשות. השניים התגרשו לפני חצי שנה והם הורים לבת אחת, אילן.
עולם העיתונות בכלל והטלוויזיה בפרט השתנו מאוד לאורך השנים. אתה מרגיש שינוי מהכתב שהיית בתחילת הדרך למה שאתה היום?
"שאלה מעניינת. יש המון שינויים. אני חושב שהיום הכתבים הצעירים…" הוא עוצר לרגע ותוהה לעצמו, "איך אני מנסח את זה בלי להישמע בן 200?" הוא צוחק. "כשהתחלתי את דרכי הייתי יוצא לכל זירה של תאונת דרכים ומסתובב בשטח, פוגש שוטר או איש מד"א, יוצר קשרים ומייצר לעצמי מקורות ומצליח לקבל סיפורים בהמשך. אפשר לומר שלמדתי על בשרי את עבודת השטח. היום הטלפון הסלולרי מייתר את זה. כלומר, אתה לא צריך להגיע לזירה כדי לקבל תמונות, ומה שקורה זה שעבודת השטח שהיא לחם חוקו של העיתונאי – נשחקת. אבל הדור הצעיר של העיתונאים יודע לעשות דברים אחרים שאני לא ידעתי בתחילת הדרך. אני לא אומר את זה בהתנשאות".
"העשור שכיהנתי ככתב פלילים היה עשור קשה מאוד כי העיסוק בתכנים שהם בעיקרם רעים יכול להשחית את הנפש. וגם פיזית לקום מארוחת ערב שישי כי איזה דביל אחד החליט לדקור דביל אחר – זה קשה. אבל בסופו של דבר העשור שבו עשיתי את זה אפשר לי את מה שאני עושה היום. לדעת איך לטוות קשרים ולחבר נקודות או לדעת איך לתפעל סיטואציה בשטח שהיא נעימה או לא נעימה. איך לייצר אינטראקציה עם בן אדם ואחר כך להבין איך להעמיק את האינטראקציה הזו כדי למנף אותה לטובתי ואחר כך לטובת הצופה שלי. את כל זה לומדים בשטח, קשה מאוד לעשות את זה מהאולפן. אני חושב שהדבר הזה שינה, משנה, ועוד ימשיך לשנות את עולם התקשורת.
"רוני הצליח לשזור גם את שיחות הרקע ואת עבודת השטח עם עשייה טלוויזיונית משובחת. הסתכלתי עליו אז בהתפעמות. היום אני מסתכל על זה בגעגוע גדול"
זה משהו שאתה מרגיש גם כלפי הדור הקודם? דברים שהם עשו בצורה מסוימת ואתה כבר עשית בצורה שונה?
"הנה, יופי", הוא אומר בחיוך, "עכשיו אני לא אצא איזה בומר", הוא צוחק. בשלב הזה שלמור עוצר לרגע וקצב השיחה מאט את עצמו. "רוני דניאל שאני מתגעגע אליו מאוד־מאוד בכל יום והחיסרון שלו לא מפסיק להדהד גם בחיי האישיים וגם במערכת, היה איש קרוב לי מאוד. גם בשארית האחרונה של כוחותיו ושל ימיו הוא היה עושה נסיעות ארוכות מאוד לגבול הצפון ולגבול הדרום רק כדי להיפגש. כדי לדבר עם אותו סגן־אלוף לשמוע מה הוא חושב על הגזרה, ואני הייתי מסתכל עליו מגיע בחזרה למערכת עם כזה כובע מצחייה מצ'וקמק וסנדלים תנ"כיים, שזוף ועם עור אדום ממכות השמש. הוא היה נכנס מבסוט. ומספר 'אל תשאל מה למדתי היום!' לא לצורכי כתבה, לא שיחת רקע, אלא כדי לדעת ולהעמיק. כי רוני ידע שאין שום דבר שיכול להחליף את ה'בוטס און דה גראונד', את הרעש של החצץ שאתה דורך עליו עם הנעליים שלך. להריח את הריח, לראות את השטח, להכיר את הבנאדם".
צורת העבודה בעצמה השתנתה.
כן. אופי העבודה השתנה. היה מדהים לראות איך רוני הצליח לשלב את כל זה ולשזור גם את שיחות הרקע ואת עבודת השטח עם עשייה טלוויזיונית משובחת. הסתכלתי עליו בהתפעמות. וכמו שאז הסתכלתי על זה בהתפעמות – היום אני מסתכל על זה בגעגוע גדול. הוא היה אב מקצועי. מתחילת הדרך. איך שהוא שמע שעשיתי שירות קרבי הוא קרא אליו לחדר ואמר לי 'בוא, אתה לא ילד כמו שאר הגלצניקים פה'. ישר הייתה שפה והוא אימץ אותי מאוד מהר. זו דמות שהמשקל הסגולי שלה כל כך גדול שהחיסרון מורגש בכל יום. זה לאבד חבר.
אנחנו חוזרים אל העשייה הדוקומנטרית ואני שואל את שלמור מה הפרויקט הבא ואיך בכלל מחליטים באיזה סיפור או נושא להשקיע ולהתמקד בו לתקופת זמן לא קצרה. "בתחילת השנה עשינו ישיבת מערכת עם כל הקודקודים והמוחות המבריקים שיש אצלנו. הכנו רשימת נושאים שיכולים ליצור עניין. יש עוד המון דברים על הפרק אבל אני לא יכול לספר, כי יגנבו לי את הרעיון".
כמה זמן נמשך עד שפרויקט כזה יוצא לפועל?
"זה מתגלגל, פרק זמן של כמה חודשים".
בשלב הזה נגרס במטבח בית הקפה שאנחנו יושבים בו שייק לימונענע ושלמור כמו איש מקצוע מיומן עוצר באמצע המשפט ומסמן לי על הטלפון שמקליט את שיחתנו. "אתה לא תשמע את זה", הוא אומר לי, "אני איש טלוויזיה", הוא אומר בחיוך.
אני מנצל את ההפסקה היזומה מצד המטבח ושואל את שלמור על בתו.
איזה אבא אתה?
"אילן היא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. היא כמעט בת שלוש, וכמו קבלן מיומן היא הצליחה מהרגע שהיא נולדה לבנות לי עוד כמה חדרים בלב. זו הזוגיות היחידה שהייתה לי בחיים שגם אחרי כמעט שלוש שנים של ביחד עדיין יש לי פרפרים בבטן לפני שאני רואה אותה ולפני שאני מוציא אותה מהגן. היא מרחיבה לי את הלב ואת הנפש. שאלת קודם אם יש לי רגעים של פחד בעשייה המקצועית. מאז שהיא נולדה אני הרבה יותר מפוכח והרבה יותר זהיר והרבה יותר משתדל לשמור על עצמי, ולו רק בשבילה. יש לי אותה חצי מהזמן, זו ממש משמורת משותפת. לא הייתה שום דילמה, לא מבחינתי ולא מבחינת אדוה, כי גם היא וגם אני יודעים כמה זה חשוב שלי יהיה את אילן ולאילן יהיה אותי. אלה רגעי הנשימה שלי".
אתה נשמע אבא משקיען במיוחד.
אני אבא מסור וזה תפקיד חיי. אני גאה בזה. לפני כמה זמן מילאתי איזה שאלון על עצמי. וביקשו שם שאכתוב את הגדרת התפקיד שלי. באינסטינקטיביות יצא לי 'אבא של אילן'".
חשבת שזה יהיה ככה, האבהות?
"קיוויתי שזה יהיה ככה, וזה הרבה יותר טוב מכל תקווה. היא יצאה ילדה מושלמת, ואני לא משוחד".
והיא גם תהיה עיתונאית?
שלמור צוחק. "אני בעיקר מסליל אותה עכשיו להיות האסטרונאוטית הישראלית הראשונה. אם זה לא ילך אז נדבר על זה.
"אני חושב שעיתונות היא מקצוע טוב. זה מקצוע שאם אתה מצליח למצוא את מה שטוב לך בו ואת מה שאותנטי בו – זה יכול להביא אושר גדול. לך, לסביבה וגם לקהל צרכני התקשורת. אם אתה עושה דברים שלא מתאימים לך, זה מביא סבל גדול לכולם".
זה בטח תהליך שלוקח זמן.
"זמן והיכרות עם עצמך. הייתה לי שנה במערכת שעשיתי כל מיני דברים ואחרי דיוק עם עצמי בחרתי כל מיני פרויקטים דוקומנטריים. אבי וייס ידע לזהות את זה היטב. הוא זה שאמר לי 'הנה אתה טוב בלשהות במקום ולהביא את הסיפורים מתוך השהות הזו. בוא תעשה את זה'. ואני חייב לו תודה ענקית על כך כי מאז שהעלה את הרעיון הזה אני אדם מאושר. גם לפני כן הייתי מאושר. אבל מאז אני גם מאוד מאושר מקצועית".
